שלושה אנשים קראו את הכרעת הדין במשפטו של קצב (סליחה, נשיא מדינת ישראל לשעבר) – העורך והעיתונאי עוזי בנזימן, הפרשן בן דרור ימיני, ואנוכי. כל אחד מאיתנו מקווה שהוא-הוא "הקורא הסביר", זה הקורא נכוחה את המציאות, לרבות המציאות התקשורתית. כבר באמירה הזאת נטלתי לעצמי חופש מסוים של הטיה, משום שמר עוזי בנזימן אינו מקווה שהוא "הקורא הסביר", ועל-פי עדותו שלו הוא רק "רוצה לקוות" שהוא כזה.
כאמור, קראתי בעיון רב את כל תמצית הכרעת הדין, ולמקרא מאמרו של עוזי בנזימן, קראתי אותה שוב וזוהי מסקנתי – מסקנת "קורא סביר" שונה: אכן, "זה מסמך מנומק ומפורט היוצר תשבץ משכנע של ראיות המצביע על התנהגותו הפלילית של קצב כלפי נשים שהיו כפופות לו". בדיוק כפי שכתב הקורא הסביר עוזי בנזימן. אבל גם: "הרכב השופטים שחרץ את דינו של קצב לא שפט את התיק לגופו, אלא הושפע מהתקשורת ומהאופן שבו התייחסה היא לקצב. והיא, התקשורת, נהגה בנשיא לשעבר בבוז ובאיבה כל שנות כהונתו, ללא קשר לחקירה על הטרדותיו המיניות. קצב נתפס על-ידי התקשורת כמי ש'הוא לא משלנו', והיחס הזה הקרין על האופן שבו סיקרה את כהונתו. שלושת השופטים, שהתייחסו בהכרעת הדין לתפקיד הפעיל שמילאה התקשורת בגלגול הפרשה בזירה הציבורית וציינו כי לא רק המשטרה והפרקליטות עשו בה שימוש, אלא גם קצב, כשלו כישלון חמור בכך שלא הודו בהשפעה שהיתה לה על שיקוליהם והכרעתם. המטענים השליליים האדירים שנשאה התקשורת כלפי קצב נכנסו לתוך אולם המשפטים והיו שותפים להכרעת הדין, ואולי הם שהיטו את הדין לחובתו". בדיוק כפי שכתב הקורא הסביר בן דרור ימיני.
מבחינתי, הנני "קורא סביר" אחר לגמרי משניהם יחדיו. וגם אם הם חלוקים בדעותיהם, עדיין אני רואה בשניהם "קוראים סבירים" מעברו השני של המתרס. שניהם צודקים ושניהם טועים בעיני. הבעיה הרבה יותר חמורה, והלוואי שייפתח סוף-סוף דיון אמיתי נוקב בשאלה מיהו "הקורא הסביר". משום שעצם מתן תואר שכזה מעיד על התנשאות-מה, והגדרתו של "הקורא הסביר" המשוקלל מבין מגוון "הקוראים הסבירים" דרושה, נחוצה ואף נתבעת. עוזי בנזימן, כמו כמה מבכירי העיתונות בישראל, כותב בביטחון גמור את אופן ראייתו בלי למצמץ, ואף על פי כן גם הוא חושף בפני "קורא סביר" שכמוני "תיוג אידיאולוגי" מובהק, טענה שהוא מטיח בבן דרור ימיני.
אני נמנה עם אלה הסוברים כי השופטים בבית-המשפט הינם שופטים בשר ודם, חיים בתוך עמם וניזונים מכל מה שמתרחש סביבם. בתוך אולם בית-המשפט ניכרת השפעת כל מה שקורה מחוצה לו – השפה התקשורתית כמו גם שפת הרחוב, שלל הדימויים הצבעוניים, הרצינות וההומור, הסיפורת הגבוהה והעממית, מגוון התנהגויות בני-האדם, הבדלי המעמדות בחברה, ההפרשים בין התרבויות המרכיבות את החברה, מקומו של הכסף בתת-מודע עוד ועוד. גם השופטים הינם "קוראים סבירים", והם קרובים הרבה יותר אל "הקורא הסביר" עוזי בנזימן מאשר אל "הקורא הסביר" בן דרור ימיני, ושלושת אלה רחוקים ממני ת"ק על ת"ק פרסה.
השאלה החשובה אם בית-המשפט, בבואו לחרוץ דין, מסוגל לנתק עצמו מכל השפעה אינה שאלה קשה כל-כך. התשובה עליה פשוטה בתכלית – "אין חיה כזאת!". השופטים קוראים עיתונים, מקשיבים לרדיו וצופים בטלוויזיה, הם קוראים ספרים והולכים לקונצרטים והצגות, הם מטיילים בשבילי ארצנו ומתרגשים מן הפריחה, יש להם ילדים ונכדים וכו' וכו', וכמו כל אדם שאיננו רובוט מהלך, הם מגבשים עמדות של טעם והלכי רוח, הם מתעצבנים מדברים מעצבנים ומחייכים מול הלצה נבונה, וכשהם רואים את דמותו של משה קצב בתוכנית "ארץ נהדרת" הם לא סוגרים את הטלוויזיה מחשש השפעה. הדברים מחלחלים עצמם אל נבכי התת-מודע ומשפיעים השפעה מכרעת במדור ההחלטות שבמוח.
העיתונאי בן דרור ימיני כותב באומץ רב על סוגיות הנדונות בתקשורת, ואין לכחד שהוא לצנינים בעיני רוב אנשי התקשורת המובהקים דוגמת עוזי בנזימן. כ"קורא סביר" מסוגי אני קורא אותו בשקיקה ומוצא בקלות יחסית את האפולוגטיקה בין השורות, את החשש שלא להיות שייך, את הרצון להוכיח את עמיתיו בשפתם הם. אין לו דרך אחרת, משום שאם ידבק באמיתותיו עד הסוף, הוא יגלה חיש מהר את המרירות שמעבר לגדר התקשורת "המקובלת". במקרים רבים הוא פוסח על שני סעיפים סותרים, אוחז בזה וגם מזה אינו מניח ידו. זהו עיתונאי בכל רמ"ח איבריו בעיני. עיתונאי מתחבט ומתלבט ונותן לכך ביטוי. איני מאמין, אבל אני רוצה להאמין שיום יבוא והוא יקליד באצבעות בטוחות יותר את אשר על לבו.
הנה כי כן רצה העורך בנזימן להעלות את סוגיית הכרעת הדין בעניינו של משה קצב ופגע בלי משים בסוגיה הרבה יותר חשובה – מי הוא הקורא הסביר? ראוי הוא שנתייחס לשאלה הזאת בכובד ראש ובשיקול דעת. בימים אחרים טבע נשיא בית-המשפט העליון בדימוס אהרן ברק את המונח "האדם הסביר", והקים עליו עולם ומלואו עד שחזר בו. ואולי, לפני שקובעים מיהו "הקורא הסביר", יש להגדיר מיהו "הכותב הסביר".