פנים שעון אודמר-פיגה (צילום: hamaltaktak, רישיון CC BY-ND 2.0)
העיתון "דה-מרקר" יפצה את המעצב עודד קאשי ב-150 אלף שקל, כך קבעה השבוע השופטת הבכירה חנה ינון מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו.
בשלהי 2007 פירסם הכתב בר חיון באתר "דה-מרקר" ובעיתון "דה-מרקר" ידיעה שלפיה הודה קאשי כי זייף שעונים שווייציים של חברת אודמר-פיגה ואף הסכים לפצות את החברה בסך 10,000 דולר בגין הפרת זכויותיה. "עו"ד יעקב קלדרון, בא-כוחו של עודד קאשי, סירב להגיב, ואת תגובתו של עודד קאשי לא היה ניתן להשיג עד לסגירת הגיליון", נכתב בסיום הידיעה שהופיעה אז באתר "דה-מרקר".
לפני כשלוש שנים תבע קאשי, באמצעות עורכי-הדין יעקב קלדרון ויעל קלמנוביץ, את הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואת בר חיון ודרש פיצוי בסך 500 אלף שקל בגין לשון הרע ונזקים שנגרמו לו בשל הפרסום. לדבריו, הוא לא הודה בזיוף, אלא הגיע להסכם עם החברה השווייצית שבמסגרתו ישלם לה 10,000 דולר כפיצוי לאור טענותיה בדבר זכויותיה על השעונים. הנתבעים, לעומת זאת, טענו באמצעות עו"ד עומר זיו-אשכר כי הכתבה אינה מכילה לשון הרע וכוללת דברי אמת.
עוד טען קאשי כי בבוקר היום שבו פורסמה הידיעה הודיעה לו עובדת בחנות שלו כי מוקדם יותר באותו היום התקשר אליו עיתונאי וביקש את תגובתו בנוגע לשעונים. על-פי גרסתו, הוא ניסה ליצור קשר עם הכתב, אך נאמר לו, שעות אחדות לאחר הפנייה הראשונה והיחידה, כי תגובתו אינה נחוצה עוד שכן הכתבה כבר פורסמה באינטרנט. יש לציין כי סמוך להגשת התביעה ביקש קאשי מאתר "דה-מרקר" להסיר את הכתבה וזו הוסרה, אף כי נכון למועד כתיבת שורות אלו, נותר באתר עותק של הכתבה בגרסה שהופיעה בעיתון המודפס.
במהלך המשפט הצהיר בר חיון כי בבוקרו של יום פרסום הידיעה, בשעה 09:00 בערך, קיבל לידיו העתק מההסכם שאליו הגיע קאשי עם החברה השווייצית. כעבור כשעה, לאחר שהשלים כתיבת ידיעה קצרה על סמך ההסכם, התקשר לעורך-דינו של קאשי וביקש את תגובתו, אך זה סירב לאשר או להכחיש את הדברים והפנה אותו לקאשי עצמו. לאחר מכן, הצהיר חיון, התקשר לחנות של קאשי, שם השיבה לו בחורה כי המעצב לא נמצא. "הזדהיתי בפני הבחורה", הצהיר חיון. "הסברתי לה מהו נושא הכתבה. ציינתי בפניה כי חשוב לי לקבל תגובה מהתובע לגבי הכתבה". לפי תצהירו, הבחורה מסרה לו את מספר הטלפון הנייד של קאשי, ובמקביל הוא השאיר לה את פרטיו כדי שאפשר יהיה ליצור עימו קשר.
בהמשך תצהירו של חיון נכתב: "התקשרתי מספר פעמים למספר הטלפון הנייד של התובע אשר נמסר לי, אך התובע לא ענה. בנוסף, שלחתי הודעת SMS לתובע וביקשתי ממנו ליצור עימי קשר, אך התובע לא חזר אלי". בהמשך התקשר בר חיון פעם נוספת לחנות התובע ושוחח עם אותה הבחורה, אך לא קיבל תגובה. לפי חיון, בשלב זה הגיע למסקנה כי קאשי "מתחמק במכוון ממתן תגובה". הוא הודיע לבחורה בחנות שהכתבה תעלה לאינטרנט בזמן הקרוב וביקש שוב שקאשי ייצור עימו קשר. הכתבה פורסמה באתר בשעה 13:48. לפי גרסתו של חיון, גם לאחר שהכתבה עלתה לאתר האינטרנט, ניסה ליצור קשר עם קאשי כמה פעמים, בלא הצלחה.
השופטת ינון קבעה כי תוכן הידיעה מכיל לשון הרע, והתמקדה בהתנהגותו של הכתב חיון טרם פרסום הידיעה. הכתבה, כאמור, פורסמה כארבע שעות לאחר שקיבל חיון את העתק ההסכם בין קאשי ליצרנית השעונים. "לטעמי", כותבת השופטת ינון, "אף שהכתב מר בר חיון ניסה לאתר את התובע בטלפון החנות ובטלפון הנייד וכן פנה לעורכי-הדין, לא היסס לפרסם הכתבה הפוגעת באינטרנט ובמדיה הכתובה, חיש קל ובמהירות רבה, בנסיבות בהן תוכן הכתבה הפוגעני והמעליב ראוי היה, מטעמי סבירות ומידתיות, כי ימתין עם פרסום הכתבה, ולו לבוקר היום של מחרת, כדי לקבל עמדת התובע, ביודעו ובהבינו תוצאות הפרסום המשפיל, כפי שמצופה ממנו".
לדבריה, "החיפזון בפרסום הכתבה באותו אחר הצהריים של היום אשר בשעה 09:00 לו קיבל העתק מן ההסכם נראה בהול ומלווה ברצון עז מטעם הכתב כי הכתבה תצא לאור באופן זריז ומהיר, אף שאינה בבחינת חדשות 'חדשותיות' במובנן הרגיל".
בעדותו בבית-המשפט טען חיון כי "ארבע שעות בעידן הסלולרי והודעות אס.אם.אס, כשאפשר לאתר אדם מיידית, זה לא זמן מועט...", אך השופטת דחתה אמירה זו וקבעה כי "אין בה כדי להצדיק גרסתו כי אמנם ראה צורך כן ואמיתי בחיפזון לדווח על הסכם שנערך כחודש טרם פרסום הכתבה והמהירות בה נקט אין בה הסבר מניח את הדעת להפרת החובה לקבלת תגובת נשוא הכתבה בתוך זמן סביר".
עוד מציינת השופטת ינון כי קאשי הציג בפני בית-המשפט תדפיס שיחות לטלפון הנייד שלו, שממנו עולה כי חיון לא התקשר כלל לטלפון זה ולא שלח כל מסרון. למעשה, מתדפיס השיחות עלה כי "למעט שתי שיחות לחנותו של התובע, לא נערכו שיחות נוספות על-ידיו אשר הוכחו בפני", כתבה השופטת ינון.
לגופה של הידיעה קבעה השופטת ינון כי חיון הסיק מסקנה שגויה מנוסח ההסכם בין קאשי ליצרנית השעונים. בעוד שבהסכם לא נכתב כי קאשי מודה בהפרת זכויות כלשהן של החברה, ו"בוודאי לא הודה בזיוף", חיון כתב כי קאשי הודה בהפרת הזכויות ותיאר את מעשהו כ"זיוף". בשל כך דחתה השופטת ינון את הגנת אמת בפרסום. לנוכח השימוש הרב במלה "זיוף" בידיעה, נשללה מהעיתון גם הגנת תום הלב.
השופטת קבעה כי על העיתון והכתב לפצות את קאשי ב-50 אלף שקל בגין הוצאת לשון הרע, ועוד פיצוי בסך 100 אלף שקל נוכח הירידה במחזור המכירות של קאשי בתקופה שלאחר פרסום הידיעה. כמו כן חויבו הנתבעים בתשלום 20 אלף שקל נוספים כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין.
10829-05-09