דומה שהמשטמה המפעפעת במשרדי "ישראל היום" כלפי נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", משתווה רק לשנאה שהעבירה משפחת מוזס מדור לדור כלפי מייסדי "מעריב" וממשיכי דרכם. בעוד שליהודה מוזס, לבנו נוח ולנכדו נוני מוזס (וליתר בני המשפחה) היתה עילה של ממש לשאת את לפיד האיבה כלפי עזריאל קרליבך ועמיתיו, מרירותם של עמוס רגב וחבריו להנהגת "ישראל היום" פחות מובנת מאליה.
שהרי העריקה הפתאומית של ותיקי "מעריב" מ"ידיעות אחרונות" כדי להקים עיתון מתחרה בן לילה נתפסה, בדין, אצל בני משפחת מוזס כבגידה מכוערת וכמבצע שנועד להניף קרדום על מפעל חייהם. מה ביחסים הקודמים ששררו בין נוני מוזס לעמוס רגב ועמיתיו יצר משקעי טינה כה עזים שמסבירים את עוצמת הזעם שבה הם כותבים עליו ומתארים אותו?
מתוך טורו של העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב. "ישראל היום", 19.1.11
סקר TGI, המשקף (במידה מוגבלת ושנויה במחלוקת) את היקף החשיפה של כלי תקשורת לציבור הרחב, ופורסם השבוע, סיפק לרגב הזדמנות נוספת לשפוך על מוזס את מררתו. וכך כתב, בפנייה לקורא שבה השתבח בממצאי הסקר, שהציב את "ישראל היום" בראש העיתונים שלהם נחשף הציבור בימי חול (37.4% לעומת 34.9% ל"ידיעות אחרונות"):
"בקרב החופשי על התנועה הדו-סטרית בכביש הדעות הם [יריבינו] הפסידו. בקרב ההשמצות נגד עיתונות החינם – הם הפסידו. נשארה להם השיטה הישנה ההיא, של החדרים האחוריים: שיטת המקל והגזר של נוני מוזס: ללחוץ על פוליטיקאים, לנסות להריץ יוזמות חקיקה הזויות, לקדם מי שעשוי לסייע להם, להעניש מי שאינו מקבל את תכתיביהם. זו השיטה שהביאה פעם לנוני מוזס הישגים, כוח וממון. אנחנו משוכנעים שאבד עליה הכלח".
זו אינה הפעם הראשונה שרגב בא חשבון עם מוזס; קוראיו ב"ישראל היום" למדו שהמעבר מ"ידיעות" (אחד ממקומות עבודתו בעבר) לחינמון של שלדון אדלסון הוא לרגב חוויה מתקנת, צעד של שחרור, יציאה מתא לחץ למרחב של חופש ביטוי וחדוות יצירה. תחושת הרווחה הזו, שבה משתף עורך "ישראל היום" את קוראיו, מעוררת אמפתיה ורצון להשתתף בשמחתו: אשריו שזכה לצאת משעבוד לגאולה. ורק נקר קטן מתעקש להציק בתהיות:
כיצד עיתונאי ותיק ובעל זכויות זה הסתגל במשך שנים לעבודה בכפיפות למו"ל העריץ ב"ידיעות אחרונות"? כיצד נתן ידו לשיטת "המקל והגזר" שהפעיל, לדבריו, נוני מוזס בעיתון שבו מילא רגב תפקידי עריכה בכירים? עד כמה תיאורה של המציאות הישראלית שהוא מוסר מדי בוקר לקוראי "ישראל היום" מדויק וחף משיקולים מו"ליים בהשוואה לתמונת המציאות שיצאה מתחת ידו כשנמנה עם עורכיו הבכירים של "ידיעות"?
השאלות האלו מוצגות משום שהריח העולה מכלל הטור שפירסם השבוע עמוס רגב ב"ישראל היום" הוא של מרק שמנוני. זה ניחוח של טקסט מחושב, שיווקי, וגם – יסלח לי אלוהים – פטרוני. רגב פותח בקביעה כי משהו לא טוב קרה לתקשורת הישראלית, ורק הפצעתו של "ישראל היום" הצילה אותה מאבדון. ומה היו תסמיניה של המחלה שאיימה לחסל את התקשורת? "היא נכנסה לבועה והתבצרה בתוכה, מנותקת מהעם, מנותקת מהמציאות".
כפולת העמודים 6–7, "ישראל היום". 19.1.11
לפי גרסתו של רגב, התקשורת רוויה בעיתונאים המשוכנעים שיש להם בלעדיות על האמת, ההגינות והסובלנות, אלא שזה דימוי עצמי כוזב שמקורו בסירובם של העיתונאים להתבונן במראה. העיתונאים האלה, שהם רובה ומניינה של התקשורת בארץ, מציירים לציבור מציאות מדומה, לא אמיתית, שעל-פיה ישראל היא "מדינת הרשע והרוע".
"ישראל היום", כך על-פי רגב, הוא מנגנון החיסון מפני התרסקותה של התקשורת הראויה: אצלו יש מגוון דעות, אצלו תמונת המצב המוצגת לקורא היא מאוזנת, שפויה, ויש בה "דברים טובים ודברים רעים".
כך כותב העורך הראשי של עיתון שמציע מדי בוקר לקוראיו גיליון מגוהץ שקפליו וקמטיו באים להסתיר ולהצניע פגמים בהתנהלותו של ראש הממשלה. כך כותב העורך הראשי של עיתון שתמונת המצב שהוא מציג לקורא מוטה אידיאולוגית באופן שיטתי. כך כותב העורך הראשי של עיתון שלא צומח מתוכו קול צלול המתריע מפני מגמות חקיקה והלכי רוח פרלמנטריים המאיימים על זכויות המיעוט וחותרים להצר את חופש הביטוי.
נוני מוזס הוא אולי איש נכלים, כפי שמתאר אותו עמוס רגב, אבל התשובה הראויה לקלקלות שמוצא רגב ב"ידיעות אחרונות" אינה בחינמון-מטעם כפי שהוא יוצא מתחת ידיו ושבו דומה שלשכת ראש הממשלה ממלאה את התפקיד הפסול שמייחס רגב לנוני מוזס ב"ידיעות אחרונות". החברה הישראלית זקוקה בימים אלה, יותר אולי מאי-פעם בעבר, לעיתונאים בעלי חוט שדרה. אם יהיו כאן די עיתונאים נחושים, הגונים, חסרי פניות, תצליח התקשורת הישראלית לעמוד במשימה החברתית החיונית המוטלת עליה.
הימים האחרונים שבו והוכיחו את התפקיד המכריע שהתקשורת ממלאה בהטלת אור על החצרות האחוריות של השלטון. כדי שהתקשורת תהיה מסוגלת להוסיף למלא כיאות את תפקידה, עליה להיות ישרה, בלתי מוטה, אמינה, עצמאית. עיתונות-מטעם אינה כרטיס הכניסה למועדון הזה.