במידה רבה הסדרה "פלפלים צהובים" היא חריגה בתפריט הטלוויזיה המסחרית. הסדרה מגוללת סיפור של משפחה המתגוררת בערבה, מגדלת ילד אוטיסט בן חמש ומתמודדת עם האוטיזם. התנסותה האישית של יוצרת הסדרה, קרן מרגלית, הבטיחה כנראה תסריט שופע מצבים ודיאלוגים אותנטיים. גם ליהוק השחקנים מעיד על חשיבה מקורית: התפקיד הראשי של אם הילד האוטיסט הוטל דווקא על שחקנית המוכרת כבדרנית, הלא היא עלמה זק מ"ארץ נהדרת".

נראה שקברניטי הזכיינית קשת התלבטו, ובצדק, בעניין מועד השידור. נכות ומוגבלות פיזית אינם נושאים מרניני נפש. תחילה שובצה הסדרה במוצאי שבת, ומיד לאחר שידורם של שני פרקים הועברה והוצמדה למשדר הדגל הפופולרי, "האח הגדול". הפרק הראשון צבר רייטינג גבוה, מעל ל-26%, ואילו הפרק החמישי בסדרה צבר רייטינג קרוב ל-22%, גדול יותר מהרייטינג של התוכניות "רוקדים עם כוכבים", "כלבוטק" או "היפה והחנון". הרייטינג מרשים במיוחד בהתחשב בשעת השידור המאוחרת, ללמדנו שגם לאיכות יש רייטינג.

"פלפלים צהובים". מתוך הסדרה

"פלפלים צהובים". מתוך הסדרה

נדמה שזה הלקח העיקרי: הטלוויזיה המסחרית יכולה להעז יותר ולהפיק תוכניות מסוגה עילית. אין ולא צריכה להיות סתירה בין איכות לרייטינג. גם לתוכניות איכות יש ביקוש ורייטינג. סיסמת הטלוויזיה המסחרית, "אנו משדרים מה שהציבור מעוניין ורוצה לראות", אין לה תימוכין בעובדות.

אם בכלל יש לציבור משקל בקביעת לוח התוכניות, הרי שזהו חלק פסיבי בבחירה מתפריט מסוים כפי שקבעו אותו קברניטי הטלוויזיה המסחרית. נראה שהמניעים להעדפת תוכניות נמוכות וזולות נעוצים במקרה הטוב בשיקולים מוטעים ובמקרה אחר בנוחיות כלכלית ובפרגמטיזם: פשוט יותר להפיק חידונים, תוכניות בישול או "ראשים מדברים" מאשר סרט תעודה רלבנטי או דרמה מקורית ואיכותית. במקום להסתבך בתהליך הפקה ארוך – תחקיר, תסריט, צילום ועריכה – קל יותר לשלם עבור זכויות שידור של משחקי ספורט.

אלא שההצלחה ברייטינג עלולה להיות לרועץ לסדרה מוצלחת. כבר היו דברים מעולם. סדרות איכות מצליחות נאלצו להיכנע ל"דרישת הקהל" ולשיקולים של רייטינג ו"להימתח" מעבר לדרוש. במקרים כאלה, הסדרה עלולה לאבד מאיכותה ומייחודה וגם לאבד מעניין הצופים בה. הפרק השישי ב"פלפלים צהובים" בישר שסכנה כזו אכן אורבת לה, ואמנם רייטינג הפרק ירד ל-17.5%.

ככל שהרייטינג ימשיך לרדת, יהיו מן הסתם מי שיסיקו כי אין מקום לסדרת איכות. לכן יטעו יוצרי הסדרה אם יתפתו להרחיב אותה בגודש של פרקים. בהחלט אפשר להסתפק במיני-סדרה איכותית של שישה-שבעה פרקים על דרך ההתמודדותן של משפחות עם ילדים אוטיסטים.

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. דבריו משקפים את דעתו ולא את דעת המוסד