מועד הכרעת דינו של הנשיא לשעבר קצב, המואשם בעבירות מין חמורות, הוא זמן מתאים להתבונן על המהפך באופן שבו סיקרה התקשורת את הפרשה. קיום הדיון המשפטי בדלתיים סגורות הביא לכמעט דממת אלחוט בכל מה שקשור לפרשה, שהסעירה קודם לכן את התקשורת וזכתה לתשומת לבה המלאה. האיסור לפרסם מידע על המתרחש בין כותלי בית-המשפט לא היה חייב להביא לצמצום דרמטי בהתייחסות לפרשה, אך בחינת הסיקור בתקופה שקדמה למשפט מעלה כי זו תוצאה שניתן היה לצפות.
ניתוח דיווחים חדשותיים ומאמרי דעה על אודות פרשת קצב שהתפרסמו ממחצית שנת 2006 ועד יוני 2007, טרם פתיחת ההליך בבית-המשפט, מעלה כמה תופעות שחזרו בעקביות. עורכי-דין ואנשי חוק מצוטטים בכתבות גם כאשר אלו אינן עוסקות בשאלות משפטיות או חוקיות; שאלות משפטיות מאוזכרות גם בכתבות שהתיימרו לבחון את הפרשה מכיוונים לא משפטיים, וזאת לאחר שנתח משמעותי מהסיקור הוקדש ממילא לסוגיות משפטיות. מעבר לשאלה "על מה לדווח", ניתן למצוא עדויות לקבלה מוחלטת של השיח המשפטי גם בבחינה "איך לדווח".
המשפט כמדע
ברור כי הופעת מלים מתחום המשפט אינה מפתיעה כאשר מסקרים את החלטות הרשויות, אבל גם בכתבות שלא סיקרו נושא משפטי השתמשו הכתבים והמרואיינים במונחים מתחום המשפט. כזה למשל הוא השימוש שעשתה הגברת גילה קצב באחת הכתבות כאשר התייחסה "לחשדות המיוחסים לו" ולא למעשים עצמם. גם ההטיה "מיוחסים" מרמזת על קליטת מונחים מהשפה המשפטית, שכן בלשון המדוברת היא מופיעה במקרים רבים בהקשר לחשדות או האשמות. עניינים אחרים אינם "מיוחסים" אלא "מתייחסים", "קשורים" וכדומה.
בידיעה שדיווחה על הקמת אתר אינטרנט התומך בקצב ומתיימר "לחשוף את האמת המשפטית" (ורומז על ההבדל בינה ובין האמת העובדתית) ניתן למצוא רמזים נוספים להשפעת הלשון המשפטית על הלשון הכללית.
מעבר להתייחסויות ישירות אל המשטרה ואל הפרקליטות, נעשה שימוש בהתבטאויות כמו "כבר הרשיעו את הנשיא בכל המעשים המיוחסים לו [...] בלי לתת לו אפשרות להתגונן ולנהל משפט צדק". כלומר, גם אלה המתיימרים להציג נראטיב חלופי לזה המשפטי מתייחסים לפרמטר המשפטי כאל השורה התחתונה, הקובעת, אף שמטרתם להשפיע על דעת הקהל ולא על רשויות החוק. גם הכתב המדווח על הקמת האתר משתמש בביטויים שמתקשרים לשיח המשפטי הפלילי. כך "האתר נפתח בקריאה של אזרחים, כביכול", וכן "כותרות ופרטים שפורסמו ומתחתם, כביכול [...] האמת לכאורה".
המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, מודיע על החלטת בית-המשפט לקבל את עסקת הטיעון של המדינה עם משה קצב. בית-המשפט העליון, 26.2.08 (צילום: אוליביה פיטוסי)
אפילו בטור דעה שנכתב על-ידי רב ומתייחס לפעולה החברתית הנדרשת לשם התמודדות עם תופעת התקיפות המיניות הופיעו המלים בעלות המטען המשפטי "תתלונן", "מערכת חקירה משטרתית", "מערכת המשפט", "חזקת החפות", "משפט הוגן", "תואנות שווא" ו"ריכוך הבעיה המשפטית". כל זאת, כאמור, בהקשר לבעיה חברתית. כמה אירוני שכאשר כבר מופיעים ביטויים עם מטען ערכי-מוסרי כמו "מהות חיפוש הצדק והיושר", הם מופיעים בהקשר להליכים המשפטיים.
רמז נוסף, עדין יותר וכמעט בלתי מורגש, מופיע בידיעה המדווחת על ההפגנה "נגד עסקת הטיעון שגובשה בפרשת קצב". השימוש בפועל סביל-נסתר מציג את ההסדר כאלמנט עצמאי שאיננו נובע מפעולות ומעשים של גורמים בעלי עניין או תפיסת עולם.
מי גיבש? מדוע גיבש? אף שהפרטים היו ידועים ופורסמו בכלי התקשורת בהבלטה בידיעות אחרות, השימוש בלשון הפסבדו-מדעית מצביע על הפנמה של הצגת ההליכים המשפטיים כעניין אובייקטיבי טהור, הנובע מתוך עצמו. תפיסה זו אינה מקובלת כיום אף בקרב משפטנים וחוקרי משפט, והצגת הדברים כך, על-ידי מי שכלל אינם שייכים לרשויות הללו, מעידה על אימוץ תפיסת העולם המציגה את המשפט כמדע, ובכך רומזת על עליונותו מול הפוליטיקה הסובייקטיבית והיצרית.
העברת האחריות
תופעה נוספת היא הסתייגות מהאמור בכתבות עצמן והעברת האחריות על המידע לגופים החוקרים. השימוש הרב במונחים המסייגים את האמור בכתבות שהופיעו טרם גיבוש הסכם הטיעון מצביע על הפנמת העיקרון המשפטי שלפיו כל אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו. ניתן למצוא כתבות וידיעות שלמות הזרועות בביטויים "לכאורה", "כביכול", "חשדות" ו"מיוחסים", המסירים את האחריות מהכתב.
מלים אלו נעלמו מן הכתבות שפורסמו אחרי קבלת הסדר הטיעון (טרם הגשת כתב האישום). כלומר, הדיון בדבר מעשיו ואשמתו – או חפותו – של הנשיא נערך כולו במסגרת הפורמלית ולאור קביעת הרשויות בנושא, ללא התייחסות להיגיינה הציבורית או לעניינים במישור המוסרי והחברתי.
לא רק מהות ותוכן הדיווחים היו מותנים משפטית, אלא גם עצם קיומם: כזכור, גל הפרסומים בתקשורת על אודות קצב לא הגיע בעקבות תחקיר או החלטה עיתונאית לחשוף את הדברים, אלא בעקבות פנייתו של הנשיא עצמו ליועץ המשפטי דאז, מנחם מזוז. רק עם פרסום הפנייה על-ידי העיתונאי אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, נפרץ הסכר וכלי התקשורת מיהרו לפרסם את הפרטים.
פרקליטיו של קצב (מימין) אברהם לוי, אביגדור פלדמן וציון אמיר יוצאים ממשרד המשפטים אחרי שנערך שימוע ללקוחם. 2.5.07 (צילום: אוליביה פיטוסי)
למעשה כלי התקשורת המתינו עם פרסום המידע שהיה ברשותם (אחרי שהפרשה נחשפה, התפרסמו בתקשורת פרטים על כך שרבים ידעו על מעשיו של קצב לאורך השנים, בין השאר עיתונאים ואנשי תקשורת) עד אשר יכלו לייחס את הדברים לגורם חיצוני בלי לקחת עליהם אחריות ישירה.
אך מה הניע את התהליך שבו עיתונאים ויתרו במודע על חשיפת פרשה לוהטת כל-כך? בתקופה שבה אירועים שבעבר מילאו את עמודי הרכילות עוברים לכותרות הראשיות, ניתן היה להניח שכל גוף תקשורת ישמח לנכס לעצמו את גילוי הפרטים – ציפייה שהתגלתה כהפך הגמור מהמציאות בפועל.
במסגרת הדיונים בשאלה מדוע לא פירסמו העיתונאים את הפרטים עד לפתיחת החקירה, אוזכרו כמה סיבות, ביניהן אי-הרצון להתעסק בחומרים שנתפסו כרכילות הפוגעת בפרטיות, דרך לחצים של גורמים פוליטיים בכירים וכלה בחשש מפני תביעות דיבה פוטנציאליות. הנימוק האחרון אינו מיוחד לפרשת קצב דווקא, והוא נראה כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהקשר זה, ולא רק כי אוזכר על-ידי גורמים רבים כעניין מכריע.
צדק ואמת – במשפט
השימוש בשיח המשפטי מאפשר, בדומה לשימוש בסלנג, לעקוף את אי-הנוחות הכרוכה באיסורים חברתיים, ובכך מקל על התמודדות כלי התקשורת עם ביקורת על פרסומים בנושאים שהם טאבו. הסבר זה תואם את המגמה שלפיה מעמד מערכת המשפט – במובן הרחב שלה – מתחזק ותופס מקום נרחב יותר ויותר בחברה הישראלית (והמערבית), ומצביע על תהליך המשפטיזציה שהיא עוברת.
פרופ' יצחק זמיר, לשעבר שופט בית-המשפט העליון, הגדיר את המשפטיזציה כהתפשטות השיח המשפטי אל השיח הכללי; פנייה לערכאות ככלי לפתרון סכסוכים והחלת כללים ועקרונות משפטיים על עניינים שאינם משפטיים במהותם.
כך אפילו בכתבה שעסקה בסוגיית התקיפות המיניות בעיניים חברתיות-שיקומיות, כתבה שבה ניתן היה לצפות למונחים מתחום המוסר או הרגש, הקפיד הכותב לתלות את דבריו באירוע משפטי והבהיר כי הם נכתבים "על רקע ההחלטה הצפויה של בג"ץ בעניין הסדר הטיעון עם עבריין המין משה קצב".
התייחסות נוספת לבעיה החברתית של תקיפות והטרדות מיניות הופיעה בכתבה אחרת, וגם שם מצוין כי "אין לנו דרך משפטית ראויה להתמודד איתה". שינוי חברתי? מהפכה ציבורית? לא כאן. לא באופן כללי, ולא ספציפית בהתייחס לנשיא לשעבר, נושא משרה שכל תכליתה ציבורית-טקסית. ביטוים כמו נקיון כפיים, דוגמה אישית, סמל ציבורי, לקיחת אחריות, צודק וראוי – לכל הפחות ביטויים כמו ממלכתיות, טקסיות, מחאה ציבורית וכיוצא באלה מונחים שיזכירו את אחריותו של הנשיא כלפי הציבור שהוא אמור לייצג – לא נמצאו. הדרישה לצדק ולחשיפת האמת נותרה בהקשר לפן המשפטי והפורמלי בלבד, לפחות בדיווחים שנסקרו מן התקשורת הממוסדת.
צמצום השיח
ריבוי גופי תקשורת אמור לשפר את מצב הדמוקרטיה ושלטון החוק, להגדיל את היקף המידע העובר לציבור ולהעצים את כוחו מול השלטון ובעלי ההון. אך ניתוח הכתבות שעסקו בפרשת קצב מצביע על כך שבמקום שהתקשורת הממוסדת תרחיב את השיח הציבורי, היא צימצמה אותו לאספקטים צרים יותר, קלים יותר לצריכה ולעיכול.
סיקור עניין תוך התמקדות בהליכים המשפטיים מונע את החתירה לאיתור מידע. קיים פער בין האמת המשפטית לאמת העובדתית, פער הנובע ממגבלות חיצוניות – חקירה חלקית של המשטרה, פרטים שהשופט אינו מודע להם, פרטי אישום שאינם מופיעים בכתב האישום – ומגבלות פנימיות כדוגמת דיני ההתיישנות, דיני הראיות, מגבלות מתוקף סדרי הדין, חסינות הנשיא שמונעת בירור של מעשים בתקופות מסוימות וכיוצא באלה.
משה קצב מחוץ לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 14.5.09 (צילום: רוני שוצר)
הקצב של הליכי המשפט, שהוא אטי ביחס לסיקור התקשורתי, בעיקר האלקטרוני, עלול להביא לביקורת על המערכת ואילוצה לפעול בחיפזון. מצד שני, הטלת כובד המשקל של הסיקור התקשורתי על מערכת המשפט יוצרת מצב בעייתי העלול להוביל לקבלת החלטות פופוליסטיות או נמהרות בשל הלחץ הציבורי לראות ענישה חדה וברורה.
נוסף על כך, מלים מסוימות משמשות במשפט במשמעות שונה מזו שיש להן בלשון המדוברת: נבצרות, נאותות, תום לב וסבירות מקבלות משמעות שונה בהתאם להקשר. אין דינה של התנהגות תמת לב בין שני חברים כעניין תום הלב המשפטי. האדם הסביר בעיני דובר העברית אינו האדם הסביר במשפט.
תהליך המשפטיזציה המוביל לכך שהעברית הישראלית משלבת בין שני המישורים יוצר יצור כלאיים. שימוש במונחים משפטיים בפרסומים כלליים עלול להביא להבנה חלקית של התהליך המשפטי, להגדיל את הפער בין המציאות המשפטית האמיתית ובין הדרך שהיא נתפסת, ולגרום לציבור להרגיש שמערכת המשפט מנותקת מהמתרחש בפועל.
דיווח פסיבי, ציבור פסיבי
עיקר הבעיה נובע מראיית המשפט כחזות הכל. בחברה שהשיח הציבורי בה מתייחס לאסקפטים רבים ומגוונים, והנשיא היה מתפטר בשל לחץ ומחאה ציבורית, היתה יכולה המערכת המשפטית לקבל החלטות בצורה מושכלת יותר ולכלכל את צעדיה שלא תחת אש.
אך מעבר להשפעות במישור המקצועי והמשפטי, הבעיה העיקרית בסיקור מוטה משפטית היא הרדמת המחאה החברתית והאחריות הציבורית. פרסום המסתמך על פעילות רשויות החוק והמשפט מותיר את הציבור כצופה פסיבי המביט מן הצד, שתפקידו מסתכם בהיחשפות למידע בלי יכולת להשפיע על המתרחש ולשנות את המציאות. הרי אם בסופו של דבר המשמעות היחידה היא השורה התחתונה המשפטית, איזה ערך יש לנקיטת סנקציות חברתיות?
"עכשיו הכול בידיים של בג"ץ", נכתב באחת הכתבות. "הוא זה שצריך להחזיר לציבור את האמון בתהליך המשפטי. הוא זה שחייב לסגור את הפער בין האמת המשפטית לאמת. הוא זה שחייב להחזיר לנאנסות את כבודן ולקבוע שגם היום, אחרי פרשת קצב, לא יאפשר למערכת אכיפת החוק לבצע אונס שני במי שהעזה להתלונן". לא החברה, לא מנהיגים מוסריים, דתיים או ציבוריים, לא ארגוני זכויות – את האחריות להביא את השינוי המיוחל בעניין התפיסות החברתיות על אודות תקיפות מיניות הטילה התקשורת לפתחו של בית-המשפט, ובית-המשפט בלבד.
גלית לובצקי היא עורכת-דין המתמחה בדיני תקשורת, בוגרת האוניברסיטה העברית במשפטים ותקשורת