על הבר
"בשל המבוי הסתום, שיחות הגרעין בלוזאן הוארכו פעם נוספת", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "המעצמות ואיראן המשיכו במו"מ לילי", נכתב בכותרת המשנה, הממשיכה במשפט שיכול לסכם היטב את סיקור הנושא בעיתונות הישראלית: "נתניהו שב והזהיר מפני ההסכם. שר החוץ הגרמני: קשה לבקר בלי לדעת הפרטים".
"כך גרר קרי את לברוב להמשיך בדיוני הגרעין", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" מתחת לכותרת הגג הבלתי אופיינית: "בתוך החדר הסגור: שליחנו בועז ביסמוט בעדות ראייה מאחורי הקלעים". מדוע בלתי אופיינית? משום שהחינמון שמוביל עמוס רגב מגלה רתיעה של ממש מהבאת מידע שלא היה מתפרסם ממילא, והתפארות כמו זו שמתפרסמת היום בשערו היא נדירה. כשירות לקוראי סקירת העיתונות של "העין השביעית", אני מצטט כאן במלואו את הסקופ מאחורי הקלעים של הכתב החוקר ביסמוט:
מדהים היה לראות ביום שלישי, בשעה עשר בלילה, את שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בבר של המלון בז'נבה יושב שולחן לידי ושותה כמה כוסיות עם שניים מחברי המשלחת. בשולחן לא רחוק מצד שמאל ישב בבר שר החוץ הצרפתי לורן פביוס עם חברי משלחתו. האיראנים מן הסתם לא מגיעים לבר של המלון. אתמול, במהלך היום, הגיע ממש סמוך למרכז העיתונות במוזיאון האולימפי ג'ון קרי, שיצא להפסקה והגיע לביקור במוזיאון. כעבור שעה נכנס לברוב עם כל המשלחת למלון, קצת מתנדנד, והסיר מעליו את העניבה. קרי סחב אותו פנימה כדי להמשיך להתדיין. דומה כי קרי הוא הלהוט ביותר בלוזאן לסגור עניין. ככה זה כשיש קונגרס לוחץ בבית שמאיים בהחרפת הסנקציות".
אם כן, בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", פובליציסט לפי הזמנה ושליח העיתון לשיחות הגרעין בלוזאן, בילה את זמנו על הבר במלון, ראה שני דיפלומטים בכירים עוברים באותו בר, והצליח למנף את הכלום בריבוע הזה לכותרת ראשית בעיתון הנפוץ במדינה. העורך הפתי אפילו נתן לכפולה הפותחת של העיתון את הכותרת "מו"מ על הבר", לגמרי לא מודע שהבדיחה היא עליו. ביסמוט, אני מוריד בפניך את הכובע.
אוריה כנף, טוויטר, 1.4.15
אגב
הדיווח של ביסמוט שבתוכו מסתתר הסקופ הבינלאומי על שיחות הגרעין מתחיל כך: "'יש הבנות עם איראן, אך נותרה עדיין הרבה עבודה', הציטוט של שר החוץ הבריטי פיליפ האמונד אתמול בצהריים אמר את הכל. בעצם כמעט את הכל. נכון לאותה שעה, ולכתיבת שורות אלה, נותרה עדיין הרבה עבודה (גם עד להסכם הקבע שאמור להיות ב-30 ביוני), אך לא היו עדיין הבנות בנושאים הבעייתיים (רחוק מזה)[...]".
אז מדוע סביב נסיעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקונגרס כדי להזהיר מפני "ההסכם הרע" כתבו בחינמון שוב ושוב ושוב שההסכם או-טו-טו נחתם?
זרים
"וינשטיין אישר לגרש מבקשי מקלט לרואנדה ואוגנדה; משרד החוץ התחייב כי זכויותיהם יישמרו", נכתב בכותרת בראש שער "הארץ", מעל לכתבה של אילן ליאור.
בלון, ניסוי
"השרביט שיגן על ישראל" היא הכותרת רבת האון על שער "ידיעות אחרונות", מעל לתמונת טיל ושובל אש והכיתוב "הניסוי הסתיים בהצלחה". "מערכת הביטחון הכתירה בהצלחה סדרת ניסויים במערכת היירוט 'שרביט קסמים'", מדייקת כותרת על שער "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מעניקים לידיעה, מאת יוסי יהושוע ואודי עציון, מקום של כבוד בעמוד הפותח של העיתון, עם הכותרת הביקורתית והזהירה "כמו קסם".
הופכים תקליט
בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" יש היום שתי דוגמאות לחישוב המסלול מחדש של העיתון, אחרי שבשנים ובחודשים האחרונים הולכת ונחשפת המסכה שהוא מעטה על העיתונאות המוטה והפסולה שלו. אחרי ההפסד בבחירות וכשלון הקמפיין האנטי-עיתונאי של קבוצת "ידיעות אחרונות", מחזר העיתון במרץ אחרי הקהל הטבעי שלו, שהפך את "ידיעות אחרונות" לעיתון הנמכר במדינה ואת בנימין נתניהו לראש הממשלה שצפוי להיכנס להיסטוריה כבעל הכהונה הארוכה ביותר. החיזור כולל בעיקרו מציאה מחדש של השד העדתי וכיוצא בזה. היום על שער העיתון: "שגריר מרוקו במדינת תל-אביב", טור של קומיקאי מזרחי.
אל ההפסד של העיתון בבחירות נוספה המפלה המשפטית שלו בדמות הפיכת הכרעת הדין במשפט אולמרט (פרשת טלנסקי) והרשעתו (השלישית במספר בשנים האחרונות) בשחיתות. אולמרט היה חביבו של העיתון, ומי שבעיתון הריצו לראשות הממשלה גם אחרי שכבר הורשע בפעם הראשונה (אז חגגו את זיכויו דווקא). נסיונותיה של מערכת המשפט והחוק לעצור את תרבות השוחד שאולמרט היה ממקדמיה הבולטים היו לצנינים בעיני העיתון והתחברו לנטייתו המסורתית לשטום אותה מערכת ("כנופיית שלטון החוק"). היום עושים בעיתון רברס ומקדמים בכותרת הראשית ראיון שיתפרסם מחר עם פרקליט המדינה, שי ניצן: "גאה במדינה שיכולה להרשיע ראש ממשלה" היא הכותרת של העיתון, שיודע תמיד להתיישר לצדו של החזק והמנצח.
הבנקים
"התנאים בשלים למהפכה בבנקאות", נכתב בכותרת הדיווח הפותח את "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". האם "ידיעות אחרונות" הפך לעיתון לוחם למען הציבור, המקדם רפורמה בבנקים? מובן שלא. המהפכה המדוברת היא שינוי פנימי בהתנהלות של אחד משני הבנקים הגדולים בישראל, השולטים על רובו של השוק. תוכן הידיעה לקוח כולו ממסיבת עיתונאים שערכו ראשי בנק לאומי (תמונותיהם של המנכ"לית רקפת-רוסק עמינח והיו"ר דוד ברודט, שהודיעו על ירידה ברווחים ל-1.5 מיליארד שקל) ופיטורים מתוכננים של אלף עובדים ("תוכנית התייעלות"). למרות זאת, הכותרת מתייחסת להודעה אחרת, שלפיה הבנק יציע גם שירותי בנקאות מקוונים ("מהפכה").
חתולים שמנים
"מיליארד שקל ל-150 איש" היא הכותרת המקוממת של "כלכליסט", המובילה ל"פרויקט מיוחד" (ניר צליק, גיל קליאן ואורן פרוינד) של מוסף "השוק". "150 בכירי המשק הרוויחו ב-2014 לא פחות ממיליארד שקל", חוזרת על המסר כותרת המשנה. "עלות השכר שלהם עדיין גבוהה פי 60 בהשוואה לשכר הממוצע בישראל, כשרף הכניסה לדירוג עמד על 3.6 מיליון שקל בשנה. רכיב האופציות בשכר ירד משיעור של 22.4% אשתקד ל-20% השנה. ורק 11 נשים הצליחו להיכנס לרשימה".
ב"דה-מרקר" מגיבים בצורה אחרת לטקס הליווי העיתונאי המסורתי של דו"חות השכר: "שכר המנהלים 2014: עדיין מנקר עיניים, אבל הנורמות משתנות", טוענת כותרת השער האחורי של העיתון. לפי כותרת המשנה לדיווח של עמי גינזבורג, עורך מדור שוק ההון של "דה-מרקר", "בשנה החולפת היתה ירידה במרכיב השכר הקבוע, במקביל לעלייה בחלק המבוסס על אופציות למניות ולמענקים על עמידה ביעדים" – נתון העומד בסתירה גמורה לזה שמביאים ב"כלכליסט".
גינזבורג, בניגוד לכתבים ב"כלכליסט", אינו מגבה את עמדתו במספרים. הטקסט שלו כולו נדמה יותר כשכתוב חפוז של קלישאות ידועות בסוגיית שכר הבכירים ופחות כניתוח רציני של הנתונים. באופן מוזר, הוא גם מתון הרבה יותר מהקביעות שבכותרת (שאפשר להניח שגינזבורג עצמו ניסח). גינזבורג גם כותב על "ירידה ניכרת" בשכר מנהלי בתי-ההשקעות, בעוד שב"כלכליסט" כותבים כי "בפשטות, כולם בשוק ההון קיבלו יותר כסף ב-2014" (ואולם, ייתכן כי ב"כלכליסט" מתייחסים לתחום באופן רחב יותר).
גינזבורג כותב ב"דה-מרקר" בחיוב על כך שעידן עופר שילם מכיסו את עיקר עלות השכר האסטרונומית של ניר גלעד. במוסף "כלכליסט" כותב גולן פרידנפלד על הצעד של עופר, ששילם מכיסו גם למנהלים אחרים בחברה הציבורית שבשליטתו, ועל שלמה אליהו, ששילם מכיסו לעודד שריג. "אולי מדובר בניצניה של מגמה שעוד תתרחב. הפטנט הזה מייצר בעיה אמיתית בנוגע לנאמנות המנכ"ל. למי הוא צריך לדאוג יותר, לאינטרסים של החברה או לאלה של בעל השליטה, אינטרסים שלא אחת מתנגשים? ומשום מה מבחינת יו"ר רשות ניירות ערך זה ממש בסדר".
בפרויקט עצמו כותבים כתבי "כלכליסט" על "תופעה מוזרה בשוק ההון הישראלי: יותר ויותר בעלי שליטה תופרים לעצמם תפקידים בחברות שלהם כדי לקבל שכר לצד הדיבידנדים השמנים שהם מקבלים [...] העיסוק ברשימה מעלה שאלות מהותיות לגבי שוק ההון הישראלי. האם בעלי שליטה שמועסקים כנושאי משרה בחברות הציבוריות שלהם זכאים לשכר? האם לא די במיליוני השקלים שהם מושכים בדיבידנדים? [...] דיון זה מעלה הצעות לחקיקה פופוליסטית להגבלת שכר בעלי השליטה או למניעת העסקתם בחברות שלהם. אך זו עלולה להזיק לבעלי המניות הקטנים. לממשלה יש כלי להגבלת שכר – מס. מיסוי דרגות השכר הגבוהות יאפשר לה למתן את הפערים החברתיים המחריפים".
תנובה
כתבת השער של המוסף "ממון" היא קדימון לראיון שערכה נווית זומר עם "ירדן זילבר ואילן מאור, הישראלים שדפקו לברייט-פוד הסינית על הדלת והציעו לה לרכוש את תנובה". "היה רגע שבו אמרתי לעצמי שאני, ירדן מבנימינה, נפל בחלקי להיות חלק מתהליך כמעט היסטורי. תהליך שבו תאגיד ענק סיני מבצע השקעת ענק בישראל, וששיחק לי המזל להיות נוכח בזמנים שסין הופכת מול עיני לאימפריה כלכלית בינלאומית. זה ריגש אותי", אומר זילבר בציטוט הפותח את תמצית הראיון בעמ' 3 של המוסף.
"כשאבי נשאל מדוע הוא מוכר נשק למדינות אפלות השיב: 'אתרוצץ בכל העולם כדי להביא לעובדים פרנסה'", אומר אריק שור, מנכ"ל תנובה, לדיאנה בחור-ניר במדור "ד.נ.א" במוסף "כלכליסט".
"השניים גם מגיבים על הביקורת שנשמעה נגד המכירה לסינים", כותבת זומר. "'הביקורת נבעה בעיקר מזרות', אומר מאור. 'אנחנו לא מכירים את הסינים. אנשים אמרו לי, 'הם ייקחו לנו את תנובה', ואני חשבתי לעצמי, מה בדיוק הם ייקחו? את הפרות? את הצרכנים? הפוטנציאל בעסקה עולה על הסיכון'".
"יש מקום לדאגה, והנה שתי סיבות", כותבת נעמה סיקולר במוסף "כלכליסט". "לפני ארבע שנים רכשה ברייט-פוד חברת דגנים בריטית במודל די דומה, והצהירה כי בכוונתה להטמיע את הפעילות גם בסין, לפתח שווקים חדשים ולשמור על החברה בריטית. שנתיים אחר-כך התברר שהחך הסיני לא מסתדר עם הדגנים הבריטיים, והחברה החלה בקיצוצים. מעבר לכך, השבוע התברר כי היו"ר החדש של תנובה, בן הנג גואו, הוא מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברייט-פוד. בכל חברה סינית גדולה יש נציגים של המפלגה, שזוכים לתפקיד בכיר עם ובלי קשר לתפקודם בו. זה אולי החשש הגדול של הרגולטורים בישראל. אז תנובה עכשיו היא לא רק ביזנס, ולכו תכניסו עוד מוצרים לפיקוח".
פינת הטוקבק
כך תפרנו את עסקת תנובה. מתוך דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" (צילום מסך)
מעגל חוזר
"אני מרגיש שאני בדרך לניקוי שמי ולסגירת מעגל", אומר איש העסקים שהסתבך, יובל רן, לכתב מוסף "כלכליסט" שי אספריל. גם עבור מוסף "כלכליסט" מדובר בסגירת מעגל, או לפחות מעגל חוזר: רן היה גיבורה של כתבת השער של הגיליון הראשון של המוסף, בינואר 2010. "אני רוצה את השם שלי בחזרה, עכשיו אני צריך לראות איך אני סוגר את המעגל הזה", אמר אז לסיון איזסקו (שעבר בינתיים ל"דה-מרקר"). במרכז הכוונת היה קובי מימון, איש עסקים שהפך לאחד מעשירי ישראל ובעל אחזקות בעסקי האנרגיה הישראליים, שהפכו פתאום למשגשגים.
בגיל 30 וקצת, בשנות ה-90, רן "היה איש העסקים המרתק, הנוצץ והמסוקר ביותר בישראל", טוען אספריל. "כתבת מגזין אחרי כתבת מגזין, עם כותרות כמו 'עושה כסף מכסף', תיארו את הצעיר עם החיוך הממזרי והסיגריה הנצחית וסקרו בהערצה איך בעליה של חברת קווי אשראי נהפך למולטי-מיליונר שחולש על אימפריה עסקית מסועפת בישראל ובמזרח אירופה. [...] גם הסיפור העסקי היה חדש לאותם ימים, פתח להתנהלות פיננסית שעוד תכבוש כמעט כל חלק טובה, של משחקים בורסאיים, חלוקת אשראי ופירמידות אחזקה. [...] התדמית של ילד פלא פיננסי סייעה לרן לזכות באמון המשקיעים, וכך גם המנהלים הבכירים והמוכרים שגויסו לחברה תמורת משכורות עתק. בדיעבד, ההתנהלות שלהם נהפכה למופת לגיוס מבוסס אישיות: פרופ' דייוויד ביין לימד לפני כמה שנים בבית-הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה קורס ששמו 'פרשת קווי אשראי ויובל רן', שהסביר כיצד גופים פיננסיים צריכים להחליט על השקעות במקרים שבהם הגוף שמבקש את הכסף מובל בידי יזם כריזמטי ומעורר אמון אך חסר רקורד ביצועי".
"התחקיר חשף גם מגעים חשאיים שמנהל רן לקראת חזרה אפשרית לארץ ושיתוף פעולה עם המפרק של קווי אשראי", כתב איזסקו ב-2010. "מעט לפני ראש השנה האחרון אף נסע רן להולנד כדי להיפגש עם אחיו יואב ועם עורך-דין ישראלי, ולדון באפשרות חזרתו של רן לארץ. המסקנה בשלב הזה היתה ברורה: רן נשאר מחובר לעולם העסקים הישראלי הרבה יותר מכפי שהיה רוצה שנחשוב". מאז, עולה מכתבתו של אספריל היום, החמיץ הקשר של רן עם המפרק עו"ד יצחק מירון כנגד שותפיו שלו לשעבר קובי מימון וחיים צוף, והוא מאשים אותו בהתנהלות מושחתת. "אולי אני תמים", הוא אומר לאספריל.
עוד ב"כלכליסט": אורי תובל כותב על קובי כחלון, אחיו של שר האוצר המיועד משה כחלון, ובין היתר על נקודות ההצטלבות עם איש העסקים מימון.
אינטרנט
סטרומה, הזמר הבלגי שבנה את הצלחתו המסחרית על שימוש מושכל ברשת וברשתות החברתיות, מפרסם קליפ טכנופובי ואנטי-צרכני בגנות טוויטר. שלמה פפירבלט כותב על כך ב"גלריה".
שני ציטוטים
פסח. באחד הטורים במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", המוקדש לשאלה "פסח: כיף גדול או סיוט משפחתי", כותבת גאיה קורן על הקניונים והמרכולים העמוסים וכיצד כי היא מדמיינת "את טום קרוז חמוש באם-16 שמרסס את כולם".
בפרובינציה. "קאיה זה לא רק אוטו" (כותרת לדיווח ב"24 שעות" על זמרת הפופ הפולנייה הפופולרית קאיה).