ראש הממשלה בנימין נתניהו התארח היום בבוקר לראיון נינוח יחסית אצל רזי ברקאי ב"מה בוער" של גלי-צה"ל, והספיק גם לעבור חוויה עימותית יותר אצל אריה גולן ב"הבוקר הזה" של רשת ב'. אתמול בערב הוא נשקף מקיר המסכים העצום באולפנה של רינה מצליח בערוץ 2 בראיון נוסף, זאת אחרי שעמיתתה של מצליח, מגישת המהדורה המרכזית בחדשות ערוץ 2 יונית לוי, כבר הספיקה לפגוש מקרוב כמה פעמים את נתניהו בשבועות האחרונים, לראיונות המהלכים על קו התפר שבין הממלכתי לפוליטי. גם עיתוני הבית, "ישראל היום" ו"מקור ראשון", פירסמו בימים האחרונים ראיונות עם נתניהו. גם ה"ג'רוזלם פוסט" ו"מעריב".

ובקיצור, חייזר לו היה נוחת בישראל בשבוע האחרון שלפני מערכת הבחירות היה בוודאי מגיע למסקנה שראש הממשלה הישראלי אינו מפסיק להתראיין, ומקיים בכך – למעט חריגות כמו הסירוב לכך שהעיתונאי רביב דרוקר יהיה זה שיראיין אותו מטעם ערוץ 10 – נורמה ראויה של שקיפות ומתן דין-וחשבון לציבור, כנהוג בדמוקרטיות מתוקנות: המנהיג הנבחר מתייצב בפני הציבור, במעמד של מסיבת עיתונאים או של ראיון אישי, משודר או מודפס, ומשיב לכל השאלות שהציבור מבקש לשאול אותו.

האם ראש ממשלת ישראל, השולט ממילא בעקיפין לפחות בכלי תקשורת מרכזי אחד, יכול להכתיב דה-פקטו לשאר כלי התקשורת אימתי יפנו למענו דקות שידור מרכזיות ועמודים יקרים במוספי שישי, ולתקשורת עצמה אין כל שיקול דעת בעניין?

ברור שרק חייזר עלול לראות את המציאות באופן הזה. בימים שאינם השבוע האחרון לפני בחירות, כשהוא מנהיג מפלגה שעלולה להפסיד בהן, נתניהו מצפצף על הצורך לתת דין-וחשבון לציבור באמצעות ראיונות עיתונאיים. הוא מעדיף נאומים לאומה המשודרים בשידור חי בשעת מהדורות החדשות בטלוויזיה, שבהם יוכל להחמיא לעצמו באין מפריע. מה שנקרא בשפה מקצועית "להעביר את המסרים". דרך אחרת היא להתראיין לדמויות לא עיתונאיות, כמו מגיש הילדים לשעבר עודד מנשה בערוץ 24, או לזמר יהורם גאון בערוץ 20.

השיטה האחרונה הזו היא שכלול פטנט של בכירים אחרים בממשל הישראלי – מתן ראיונות לעיתונאים הלא מתאימים, שבהגדרה אינם שולטים בחומר. כך נהגו למשל יועצים משפטיים לממשלה ופרקליטי מדינה, ולהבדיל גם נשיא המדינה לשעבר משה קצב. הם בחרו את מראייניהם, ואלה לא היו העיתונאים הרלבנטיים לתחום, השולטים בסוגיות ומסוגלים לאתגר את המרואיין בשאלות הקשות באמת, אלא מגישי אקטואליה ופרשנים "כלליים", שאת שאלותיהם המעורפלות קל הרבה יותר להדוף.

כך או כך, בימים האחרונים נתניהו שוב מתראיין תחת כל ספוט רענן, ועיתונאי ישראל – הפעם עיתונאים של ממש – מתייצבים כולם לצורך הריטואל, משמיעים את שאלותיהם המאתגרות ומקבלים בתגובה – את מסרי הקמפיין. למעשה, אם תמחקו מתמלילי הראיונות האחרונים את המלים "ציפי ובוז'י", תישארו עם מכסת מלים די מצומצמת. השאלה היא מדוע התקשורת מתמסרת לראיונות הללו עם ראש הממשלה דווקא בימים שבהם ברור לחלוטין שהראיון ישמש לתעמולת בחירות ותו לא, ולנוכח ההיסטוריה הבעייתית במנהגי השקיפות של נתניהו.

אין חולק שהתקופה הזו, המרתקת מבחינה פוליטית, מייצרת גם טריגרים עיתונאיים רבים לקיום ראיונות עם הדמויות שבשלטון או הטוענות לכתר, ואילו היה מדובר בראש ממשלה שהיה נוהג להתייצב לאורך כהונתו כולה ולמסור דין-וחשבון לציבור באמצעות ראיונות הוגנים בתקשורת, היה מקום להמשיך בנוהג המבורך הזה גם בעת בחירות. אבל מדוע לנהוג כך גם עם ראש ממשלה שעד לימים האחרונים העדיף לנאום בקונגרס ולהתראיין לכלי תקשורת זרים על פני פנייה לאזרחים באמצעות התקשורת בשפתם?

האם ראש ממשלת ישראל, השולט ממילא בעקיפין לפחות בכלי תקשורת מרכזי אחד, יכול להכתיב דה-פקטו לשאר כלי התקשורת אימתי יפנו למענו דקות שידור מרכזיות ועמודים יקרים במוספי שישי, ולתקשורת עצמה אין כל שיקול דעת בעניין? ומה יקרה אם יחליט נתניהו, בשם האינטרסים של מנהלי קמפיין הליכוד, להתראיין מעתה כל שעתיים ברשתות הרדיו והטלוויזיה? האם יקום סוף-סוף העיתונאי או מנהל החדשות שיאמר לראש ממשלת ישראל – תודה, אבל לא?