נחמיה שטרסלר כתב בשבוע שעבר ב"הארץ" נגד השר אלי ישי, שמינה ועדה, בראשות דב קהת, לבדיקת נושא שעון הקיץ. שטרסלר מספר שהוועדה ביקשה ארכה של חודש נוסף להגשת מסקנותיה כדי לבחון את מכלול הניסיון שנצבר, אך לפרשן "הארץ" אצה הדרך והוא רוצה להכתיב לוועדה את השורה התחתונה מיד, על סמך תובנות שידועות, לדבריו, לכל כלכלן: "אבל לטעמי, אין טעם להתעמק במחקרים. ועדת קהת צריכה להשתמש ב'תורת ההעדפה הנגלית', שאותה לומד כל כלכלן בקורס שנה ב' בתורת המחירים".

אם אינכם יודעים מהי "תורת ההעדפה הנגלית" ולא למדתם כלכלה, שטרסלר לא יסביר לכם במאמר, אלא יממש את החוק הכלכלי-כביכול הזה בדוגמה: "כי אם גרמניה, אנגליה, רוסיה וארה"ב הפעילו את שעון הקיץ כבר במלחמת העולם הראשונה במטרה לחסוך בפחם, זה מוכיח שהשעון משיג חיסכון באנרגיה. ואם ברור לכל מדינות אירופה ולארה"ב ששעון קיץ ארוך משפר את איכות החיים ורמת הרווחה – עובדה שהן משתמשות בו – גם זה מספיק".

לפי היישום הזה של ההעדפה הנגלית, מתגלה ששטרסלר אינו מבין לאשורו את המושג החשוב הזה. ההעדפה הנגלית היא שיטה להסיק מהתנהגות הנצפית של הצרכן (הרציונלי) על הכוונות או ההעדפות שלו. מהעובדה שהצרכן נהג באופן מסוים בכך שצרך מוצר כלשהו אנו מסיקים שהוא העדיף את האפשרות בפועל על אפשרויות אחרות שהיו בכוח, ואם האפשרויות הללו שוב עומדות לבחירתו, אז הבחירה בעתיד של הצרכן העקבי תהלום את ההתנהגות שלו בעבר.

אם שטרסלר מתעקש על יישום עקרון זה למדינה – ועוד לישראל (קשה למצוא דוגמה הולמת פחות) – הוא יגיע למסקנה ההפוכה: ששעון הקיץ במתכונתו הנוכחית דווקא משרת את האינטרס הישראלי הרציונלי. אחרת מדוע אימצו אותו?

שטרסלר התכוון, כנראה, למושג אחר, שיש לו שם קצת פחות יומרני, אף שיש לו חשיבות בכל המדעים, לרבות כלכלה: לימוד מנסיונם של אחרים. בטעותו הוכיח בורות בכלכלה, המשולבת עם קריאה לבורות ולשטחיות מצד מקבלי ההחלטות.

לא מפתיע שההטחה בבורות כלפי הזולת מעידה, לא פעם, על בורות המטיח. כך כותב שטרסלר: "לכן, גם השנה, ישראל תהיה המדינה עם שעון הקיץ הקצר ביותר בעולם. חושך לגויים". אילו טרח הכותב לקרוא את המאמר ב"אקונומיסט" על שעון הקיץ ביפן, הוא היה למד שביפן אין כלל שעון קיץ.

מירב ארלוזורוב במאמרה יומיים קודם לכן ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "הפוליטיקאים נכשלים במבוא לכלכלה", נכשלה אף היא במבוא לכלכלה. העילה למאמר היא עמדתה של ח"כ מירי רגב בעניין מיסוי הפקת הגז, שלפי ארלוזורוב, נובעת מ"בורות מוחלטת של מקבלי ההחלטות בישראל – בורות שהיא גדולה כל-כך עד שהם אפילו לא מבינים שהם בורים, ולכן מתראיינים וכותבים בפומבי דברים שהם הבל הבלים".

המאמר רצוף עלבונות כלפי מושאיו: "הח"כית רגב לא למדה מעודה כלכלה, או למדה והספיקה לשכוח, זה ברור. גם שר התשתיות עוזי לנדאו לא למד כלכלה, או למד והספיק לשכוח. גם זה ברור. הבעיה היא שכמעט כל אלה ששמעו את רגב ולנדאו באותו דיון, וכך גם מרבית הקוראים של העיתונות העברית, לא למדו גם הם כלכלה. כך קורה שהבל הבלים כזה מודפס בגאון, ואיש אינו מתקומם ואינו פוצה פה.

"רגב, אין לנו דרך ישירה פחות לנסח זאת, היתה נכשלת במבחן מבוא א' לכלכלה. כל תלמיד שנה א' בכלכלה לא יכול לדעת אם לבכות או לצחוק למקרא הניתוח הכלכלי שלה, על התייקרות התשומות (גז) בגלל המס, אשר תביא להתייקרות החשמל".

אלא שהניתוח הכלכלי של ארלוזורוב עצמו הוא הבל הבלים. מס על תשומות בהחלט יכול להביא להתייקרות החשמל, וארלוזורוב נחשפת בבורותה כשהיא כותבת שהבעיה "היסודית יותר היא שאין כל קשר בין עלות התשומות לבין המחיר. בשיעור השני במבוא א' לומד כל תלמיד לכלכלה כי המחיר נקבע בשווקים לפי החיתוך של ההיצע והביקוש. כן, היצע וביקוש, ולא עלויות הפירמה".

בין אם התיאוריה הכלכלית הנלמדת בתואר הראשון היא ייצוג מוצלח של המציאות ובין אם לאו, ברור שהיא גוזרת את ההיצע דווקא על סמך העלות של הפירמה, וזאת, כמובן, יכולה להיות מושפעת מהמיסוי של התשומות.

יתר על כן, כמה משוקי האנרגיה השונים מתאפיינים ביתרון לגודל, ולכן המודל הבסיסי של תחרות משוכללת, שלפיו המחיר משקף את העלות השולית, הוא נאיבי מדי, כי אז אכן יש הצדקה כלכלית למונופול. לכן, ממשלות בעולם מנסות, באמצעות מדיניות מיסוי, לקדם יעדים חשובים בתחום האנרגיה, למשל לגבי אנרגיה ירוקה.

למרות הניתוח השגוי, ארלוזורוב – אולי כמו רגב – מגיעה למסקנות סבירות. הקריאה לשבירת המונופול של מפיקי הגז היא סבירה, והיא היתה יכולה להיות בסיס למאמר דעה מנומק, מכובד ורציני. נוכח אופי קבלת ההחלטות שמשקף מאמרה של ארלוזורוב, אני מסכים עם הסייפא שלו, הדן ביוהרה ובשכיחות הבורות בישראל בתחום קביעת המדיניות הכלכלית:

"תהליך קבלת ההחלטות בישראל ירוד ובלתי מקצועי מאחר שמקבלי ההחלטות הם בורים, וגם הבוחרים שלהם בורים – ולכן אינם מענישים את הפוליטיקאים על בורותם. כך אי-אפשר להמשיך לנהל מדינה מודרנית, מתוחכמת, רצינית ומקצועית. הגיע הזמן לאמץ ברצינות את התוכנית של ראש המועצה הלאומית לכלכלה, יוג'ין קנדל, להרחבת החינוך הפיננסי בישראל. אחרת, מי ישורנו".

יואב סיון הוא עיתונאי, בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בעיתונות