בשבוע שעבר (3.5.11) פירסם כאן יזהר באר מאמר על השתרשותה בישראל של התיאוריה ההזויה, שלפיה תמונת מותו של הילד מוחמד א-דורה היתה ביום טלוויזיוני שעשו הפלסטינים. רק בזכות המאמר הזה הצלחתי לגלות בגלל מה הורשע הרופא הישראלי ד"ר יהודה דוד בהוצאת דיבה על ג'מאל א-דורה, אביו של הילד.
ד"ר דוד טען שהצלקות שהציג האב הפצוע הן שרידי ניתוח ישן שהוא עצמו ביצע בג'מאל שנים אחדות לפני הירי בצומת נצרים, ואף הציג תיעוד מתוך התיק הרפואי של א-דורה בתל-השומר. איך קרה שהורשע, למרות המסמכים המשכנעים? התשובה שהביא באר פשוטה: בית-המשפט בצרפת קבע שאכן היו צלקות שנגרמו מהטיפול הכירורגי שביצע ד"ר דוד בג'מאל, אך הרופא הישראלי הסתיר שהיו גם צלקות אחרות, שנגרמו מירי.
ד"ר יהודה דוד מתראיין בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10. 1.5.11 (צילום מסך)
את הפרט המרכזי הזה לא הצלחתי למצוא בידיעות שהתפרסמו על הפרשה סמוך לפרסום פסק-הדין. לא באתרי האינטרנט המרכזיים ולא בחדשות הטלוויזיה ביום שישי, שבו ניתן פסק-הדין, ולא בידיעות שהתפרסמו ב"הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" ביום ראשון, או בשני ראיונות עם ד"ר דוד ששודרו באותו יום: אצל גבי גזית ברדיו-ללא-הפסקה ואצל ירון לונדון ומוטי קירשנבאום בתוכניתם בערוץ 10.
זה הרי המידע הבסיסי שמתבקש בכל דיווח על הרשעה בלשון הרע: מהן העובדות שבית-המשפט קבע שאינן נכונות? איך קרה שכלי תקשורת, כולל העיתון הטוב במדינה ושלושה מהמראיינים הטובים ביותר בתקשורת המשודרת, לא הצליחו להביא לציבור את המידע הזה?
נראה שהתשובה לכך היא שבמקרה זה, כמו במקרים אחרים, העיתונות התמסרה ברצון למקור מידע יחיד וניזונה ממנו בלי לבדוק את אמיתות המידע שמסר. אותה בדיקה קצרה בידיעות שפורסמו בתקשורת המרכזית ביום שישי ה-29.4.11 וביום ראשון ה-1.5.11 מעלה שמקור המידע היחיד על מה שנקבע בפסק הדין היה ד"ר דוד עצמו.
פסק הדין המלא פורסם באינטרנט ביום שישי, ובמוצאי שבת כבר היה בידי אנשים בארץ, בין השאר בידי ד"ר דוד. ובכל זאת, כך נראו הפרסומים למחרת, יום ראשון:
"הארץ" כלל לא הסביר בידיעה שפירסם מה קבעו השופטים, מלבד העובדה שהרשיעו את ד"ר דוד, אבל הביא בהרחבה את תגובתו כי נעשה לו עוול וכי "הם מעוותים את האמת".
גבי גזית הגיע לראיון עם ד"ר דוד כשהוא כבר יודע מדוע הורשע הרופא: "אתה לכאורה הורשעת על כך שאמרת שהילד מת מירי לא של חיילי צה"ל אלא של הפלסטינים", הוא שואל. הדוקטור מאשר: "ככה פסק בית-המשפט".
לונדון וקירשנבאום שואלים את השאלות הנכונות. ירון לונדון מעיר בתחילת הראיון: "הסיפור הזה מוזר, כי לרשותך עמדו מסמכים רפואיים שקשה מאוד לערער על אמיתותם", וקירשנבאום שואל בהמשך: "איך התייחס בית-המשפט למסמכים הללו?".
התשובה של ד"ר דוד היא שהוא בכלל הורשע בגלל הטענה – שהוא עצמו לא טען – כי מוחמד א-דורה לא מת. הוא מוסיף ומספר כי השופטים נימקו זאת בכך שמדינת ישראל לא קבעה עמדה ברורה בפרשה, ולכן אסור לאיש לטעון טענה כזאת. אותו הסבר השמיע הדוקטור גם באוזני גבי גזית. כל שנותר לשלושת המראיינים הוא להעיר שזה "מוזר".
מרואיינים לא תמיד אומרים את כל האמת, ותפקידו של המראיין לעמת את הגרסאות שלהם עם העובדות. אבל כאן נדמה שהעובדות, כלומר פסק הדין או לפחות תקציר שלו, כלל לא היו לפני איש מהעיתונאים והשדרים. נראה כאילו כולם ניזונו מ"תחקיר" שכולו שיחה מקדימה עם האיש שהורשע.
האם מישהו מהתחקירנים ניסה לדרוש ממנו לשלוח את פסק הדין המלא לקראת הראיון? האם מישהו מהתחקירנים גילה שד"ר דוד כבר השמיע את הטענות על פצעיו של ג'מאל א-דורה בכתבה – פגומה וחד-צדדית, לעניות דעתי – ששודרה לפני כמה שנים בערוץ 10 והיתה נושא לדיון בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות (גם באותה כתבה התמסר הכתב לטיעוני הדוקטור וחבריו בלי ניסיון רציני לבדוק את העובדות וטענות הנגד)?
אלא שהבעיה היא מעבר לתחקיר רשלני או לא מקצועי. הבעיה היא בגישה שלפיה ד"ר דוד הוא "משלנו" (כמו דובר צה"ל או משרד ראש הממשלה ואחרים, שגרסתם לאירועים מובאת בדרך-כלל כדיווח עובדתי). אילו המרואיין היה, למשל, עורכת-דינו של ג'מאל א-דורה, האם היו גזית, קירשנבאום ולונדון מסתפקים בגרסתה להתנהלות המשפט, בלי לדרוש לראות במו עיניהם מה באמת קבעו השופטים?
אילו עשו זאת, היו יכולים לעמת את ההסבר המוזר של הדוקטור, שלפיו הורשע בגלל השמעת הטענה שמוחמד א-דורה כלל לא מת, עם מה שנכתב בפסק הדין: בית-המשפט כלל לא הרשיע את ד"ר דוד בגלל הטענות על מותו של הילד.
פסק הדין אכן מזכיר כי טענות כאלה הושמעו בעבר ומונה את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בצרפת בעקבותיהן, וזאת במסגרת סקירת הרקע לפרשה הנוכחית, המופיעה בשלושת העמודים הראשונים. אחרי הסקירה עוברים השופטים לדיון במקרה שלפניהם, העוסק בפרסום הדברים שאמר ד"ר דוד על פצעיו של ג'מאל א-דורה, וסוקרים בפירוט ובדקדקנות את הטיעונים והמסמכים שהציגו הצדדים.
בחלקו האחרון של פסק הדין מופיעה ההחלטה, והיא ברורה: ד"ר דוד אשם בהוצאת לשון הרע מאחר שטען בפסקנות כי הצלקות של ג'מאל א-דורה נגרמו בניתוח, והתעלם מהצלקות האחרות שהיו על גופו.
מי שהיה קורא את פסק הדין היה מגלה עוד כי ד"ר דוד לא טרח לבחון דו"ח מפורט שכתבו שלושה רופאים מבית-חולים בירדן, ובו מנו את כל הפגיעות בגופו של ג'מאל א-דורה, כולל שתי צלקות מהניתוח שביצע בו ד"ר דוד (הרופאים הירדנים עצמם כתבו שמדובר בצלקות ישנות) לצד הפגיעות מן הירי בצומת נצרים. בגלל ההתעלמות הזאת לא התקבלה טענת ההגנה של פרקליטי דוד, שלפיה הוא פעל "בתום לב".
גם מאחד העיתונאים של כתב-העת "Actualite Juive", שהורשע, נשללה הגנת "תום לב". השופטים קבעו כי במאמר שפירסם "התמסר כמעט לחלוטין לתיזה שהציג ד"ר דוד" והציג את טענותיו כעובדות. מתברר שלא רק בישראל יש עיתונות מתמסרת.
אבי וינברג מלמד דיני תקשורת, אתיקה עיתונאית ועריכה באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת תל-אביב והיה מזכ"ל מועצת העיתונות