רותי יובל, העורכת המתפטרת של "השבוע" בערוץ 10, נמנעה שלשום במועצת העיתונות מלדבר על ההתנצלות שכפה המיליארדר שלדון אדלסון על חברת החדשות, ונימקה זאת בחובת סודיות שחלה עליה. גם ראודור בנזימן (הח"מ הוא קרוב משפחתו) ויוסי ורשבסקי, עורך ומנהל חברת החדשות, לא שיתפו פעולה השבוע עם מועצת הרשות השנייה כשזו התיימרה לבדוק את הפרשה. לפני שבוע הבהיר בנזימן לאנשי חברת החדשות שהוא מנוע מלהרחיב את הדיבור על מניעי התפטרותו ורמז בכך על הסכם הסודיות שנכפה עליו. כך יוצא שהאמת על הסיבות שגרמו לערוץ 10 להיכנע לחלוטין לתביעותיו של אדלסון אינה נודעת. לפי שעה, לפחות.
(איור: סוריאן סוסיי, רישיון cc)
מה שראשי חברת החדשות לא חשפו הוא הכלי הדרקוני שבאמצעותו הושגה שתיקתם: איימו עליהם שאם ידונו בפומבי בהסדר ההתנצלות שנכפה עליהם, יהיה עליהם להתמודד בכוחות עצמם מול אדלסון אם יחליט בכל זאת להגיש נגדם תביעת דיבה. במלים אחרות, ערוץ 10 הסיר את ההגנה המובנת מאליה שארגון תקשורת מעניק לעובדיו במקרה שהם נחשפים להליכים משפטיים הנובעים באופן ישיר מהתנהלותם המקצועית. הדבר משול לשימוש בנשק לא קונבנציונלי המותיר את קורבנו ללא מחסה כלשהו.
כלל יסוד בהתנהלות עיתונאית הוא הגיבוי המובנה שמעניק ארגון התקשורת לאלה הפועלים בשמו ולמענו. עיתונאים אינם יוצאים לבצע תחקיר או להביע את דעתם בשם עצמם ולמען עצמם. הם עושים זאת במסגרת האמנה החברתית המייעדת להם תפקיד חיוני בדמוקרטיה – ליידע את הציבור על המתרחש ולאפשר לו לקבוע את עמדתו על סמך המידע והתובנות שהם מספקים.
את השליחות הזו ממלא העיתונאי במסגרת ארגון תקשורת שבו הוא מועסק (לצורך העניין הנדון כאן, נתעלם מהתפקיד שממלאים בתחום זה בלוגרים עצמאיים וכותבים אינדיבידואליסטים ברשת). בין העיתונאי לארגון התקשורת המעסיק אותו מתקיים מקדמת דנא הסכם שעל-פיו תפקיד העיתונאי לפעול בהתאם לחוק ולכללי האתיקה כדי לבצע את תפקידו – ומנגד, חובת המעסיק לספק לו את הסיוע והגיבוי הדרושים לצורך מילוי תפקידו ו/או כאשר מלאכתו משתבשת. זו, למשל, הסיבה שכאשר עיתונאי נעצר במהלך מילוי תפקידו, שבוצע באישור ארגון התקשורת שהוא משתייך אליו, נחלץ זה להגן עליו.
מן המוסכמות היא שהחסות שפורש כלי התקשורת על העיתונאי כוללת הירתמות מלאה לממן את ההגנה עליו במקרה שהוא נחשף לתביעת דיבה הנובעת ממילוי תפקידו. הכלל הזה תקף גם כאשר העיתונאי עוזב את ארגון התקשורת שבמסגרת עבודתו בו הוגשה נגדו תביעת דיבה. לי זכור מקרה אחד בלבד, קיצוני בנסיבותיו, שהכלל הבסיסי הזה לא קוים, ואשר נדון בסכסוך משפטי בין עמוס שוקן לעיתונאי רון מיברג, שלאחר סגירת העיתון "חדשות", עבר לכתוב ב"מעריב" ותקף בחריפות מעל דפיו את מי שהיה המו"ל שלו. כתוצאה מכך סירב שוקן לממן את חלקו של מיברג בתשלום פיצויים לעיתונאי מתי גולן שתבע את מיברג (ואת אמנון דנקנר) על כתבה שפירסמו ב"חדשות".
והנה באה עתה הנהגת ערוץ 10, וברגל גסה רומסת את הנורמה הקיימת: היא גוזרת אלם על עורכי חברת החדשות שלה, כשהיא מנופפת מולם בגרזן הסרת שכפ"ץ ההגנה מפני תביעה משפטית. היא, בעצם, מאיימת עליהם – על אלה שבשמה יצאו לבצע את התחקיר על אדלסון, אלה שהם בשר מבשרו של הערוץ שהיא מנהלת – או שתשתקו או שיהיה עליכם להתמודד בכוחות עצמכם מול תביעת הענק שבה מנופף המיליארדר.
לא ברור לפי שעה מי זו "הנהגת ערוץ 10" במקרה זה. הזכיינים? היועצים המשפטיים? מנכ"ל הערוץ? מנהל חברת החדשות? מועצת המנהלים של הערוץ? מה שברור הוא שהאזהרה יעילה מאוד: היא הטילה מורא של ממש על העיתונאים הנוגעים בדבר, והם מצייתים לה לחלוטין. היחיד שניסה לצייץ ולרמוז על מצבו הוא התחקירן אבנר הופשטיין, שכתב בדף הפייסבוק שלו שהוא עיתונאי מפוחד.
הדרישה לסתום את פיות אנשי חברת החדשות של ערוץ 10 מובנת לחלוטין מנקודת מבטו של אדלסון: הוא חש נפגע מהכתבה והוא אינו רוצה שהתכנים המשמיצים הכלולים בה ימוחזרו באופן כלשהו בפומבי. לפיכך, אם מישהו מהעיתונאים המעורבים בכתבה יתבטא באופן המסתייג מההתנצלות, ייחשב הדבר בעיניו של אדלסון כהפרת ההסכם שבגינו ויתר על הגשת התביעה. פחות מובנת מאליה נכונותו הגורפת של ערוץ 10 להשלים עם התנאי הזה עד כדי הטלת איסור על ראשי חברת החדשות להסביר את התנהלותם גם בפני מועצת הערוץ ומועצת העיתונות.
מאלף להיווכח שנמצאים עיתונאים (יואב יצחק, בן-דרור ימיני, דרור אידר, גונן גינת) שלא זו בלבד שאינם מגלים אמפתיה למצוקתם של עובדי חברת החדשות, אלא מזדהים עם מהלכיו של אדלסון, ובמשתמע (שני האחרונים) ובמפורש (שני הראשונים) אף מעודדים את הפקרת העיתונאים להתמודדות משפטית ללא הגנת המו"לים.
פרשנים אלה כמו אומרים: התחקיר הנדון הוא הגחמה הפרטית של אבנר הופשטיין, רותי יובל וראודור בנזימן. הוא יצא לדרך לא כדי לתהות באופן ענייני על האיש אדלסון, אלא כדי לחפש בו מומים. אנשי חברת החדשות הוציאו תחת ידיהם מוצר עיתונאי זדוני, ולכן עליהם לשאת באופן אישי בתוצאות מלאכתם המכפישה. הם מתפנקים ומטעים כשהם ממצבים את עצמם כמי שההתנצלות נכפתה עליהם. הם לא הקורבן בסיפור הזה, אלא מעוללי העוול.
דומני שאין זה מקרה שדווקא הפרשנים האלה מריעים לאדלסון מיציע העיתונות. הם מוכרים ככותבים דעתנים שיש להם אג'נדה. לא פעם נדמה שיותר משהם עיתונאים הם מיסיונרים. הם מתבוננים על המציאות מבעד לעדשות אידיאולוגיות, ומהן הם גוזרים את תמונת המצב שהם מציגים לקוראים. בעולם המושגים שלהם, כך נראה, לא תיתכן התנהלות עיתונאית עניינית שבמהלכה נופלות שגיאות. אם אדלסון הוצג ב"השבוע" באור שלילי בהקשרים מסוימים של חייו, אות הוא שרוקחי התחקיר הם שמאלנים שמבקשים את רעתו (גונן ואידר) או שהם עיתונאים מופקרים ו/או שונאי טייקונים המרשים לעצמם לומר כל מה שעולה על דעתם בלי לשאת באחריות (ימיני ויצחק).
מיותר לחזור ולומר שאם אכן נפלו כשלים בכתבה, על התחקירן ועורכיו להודות בכך ולהתנצל על כך. התכתיב שהונחת על ערוץ 10 מותיר רושם שהבירור המקובל במחלוקות כאלו לא מוצה. במקום זאת התיר לעצמו ערוץ 10 לנטוש את עיתונאיו לאיומי תביעה של אדלסון ויצר בכך תקדים חמור מאין כמותו.
מעתה והלאה ימצאו עיתונאים את עצמם חשופים להליכים משפטיים על כל צעד ושעל. אם לא יידעו שארגון התקשורת שלהם מסוכך עליהם, תדמה העיתונות המדווחת בארץ לתיאטרון בובות. לא פעם עושים כתבים ועורכים מלאכה עיתונאית ראויה, ובכל זאת הם נחשפים לתביעת דיבה בגין מלה או משפט יחיד. זו הרי הטכניקה שבאמצעותה מבקשים אנשי ציבור כוחניים להרתיע עיתונאים מלסקר אותם. לשם כך נזקק העיתונאי להגנת מעסיקו. ערוץ 10 משתחרר בעזות מצח מחובתו זו.