איך כותבים ביקורת על פרסום שהוא כל-כך חסר היגיון, שאי-אפשר לדעת אם נכתב ברצינות או בתור בדיחה? האם יש טעם להתייחס ברצינות לבדיחה? ואם לא מדובר בבדיחה – כיצד תוקפים פרסום שהוא כל-כך אידיוטי עד שאין דרך להבדיל בינו לבין בדיחה?
זו אינה שאלה תיאורטית. היא מתייחסת לשני טקסטים(?) עיתונאיים שפורסמו ב-ynet בהבלטה, בחתימתה של הכתבת הפוליטית מורן אזולאי, בהשתתפותם של השרים לשעבר משה כחלון ויאיר לפיד, תחת הכותרת "ראיון אמוג'י". אמוג'י הם אייקונים מצוירים, ו"ראיון אמוג'י" נראה כך:
כיוון שלקורא הסביר אין דרך לדעת אם מדובר בבדיחה, נתייחס קודם כל לאפשרות שמדובר אכן בפרסום שיוצריו חשבו שהוא בעל ערך ומשמעות. ובכן, אם אכן בכך מדובר, הרי שראיונות האמוג'י של ynet הם כנראה הדבר האידיוטי ביותר שפורסם אי-פעם בעיתונות הישראלית. פיסת עיתונאות כה מטומטמת עד שבסוף ה"ראיון" עם משה כחלון, החלה ה"כתבת" מורן אזולאי לעסוק גם ב"פרשנות". הנה כך:
כשנשאל כחלון על יחסיו עם נתניהו, מלבד פרצוף מנמנם שמעיד על יחסים קרירים כנראה, הוסיף גם זכוכית מגדלת ולידה בית, מזון וטיסות. ניתן לשער שהתייחס לבדיקה הנערכת בעניינו של נתניהו בנושאים השונים".
או למשל:
כשהתייחס ללפיד, השתמש בסמל של אפרוח שבקע מהביצה, ככל הנראה כדי להדגיש את חוסר נסיונו של לפיד בזירה הפוליטית".
זו כמובן אפשרות. מצד שני, אולי הוא רצה לחנוק אפרוח מרוב עצבים. אולי, וזו רק ספקולציה, הוא טבעוני ולכן ביקש לרמוז שהגיע הזמן להתחיל לשמור על בעלי-החיים או לכל הפחות לשפר את תנאיהם. אולי האפרוח הוא סמל למחזור החיים שמתחיל ונגמר בתוך זמן קצר. ואולי חבל שב-ynet החליטו לוותר על השימוש בשפה (אותיות, מלים, משפטים) ככלי לתיאור וניתוח של המציאות.
העניין המטריד יותר הוא לא ynet והשפל שאליו הידרדר. ייתכן מאוד ש-ynet הוא לא סמל לאופן שבו העיתונות מזנה את עצמה, אלא קטיגוריה שעומדת בפני עצמה ואינה מייצגת דבר חוץ מאשר את עצמה, וגם זה לא תמיד. העניין הוא הפוליטיקאים.
מורן אזולאי (צילום מסך, ynet)
מה חושבים לעצמם משה כחלון ויאיר לפיד, והיועצים של משה כחלון ויאיר לפיד, כאשר הם מסכימים להשתתף בדבר הזה? האם הם חוששים שאם הם לא ישתפו פעולה עם המיזם המטומטם ביותר שנהגה אי-פעם במערכת עיתונאית, יסגרו איתם ב-ynet חשבון? האם הם בונים על כוחו של האלקטורט של קהילת האמוג'י?
מדוע כחלון ולפיד לא פירסמו בעמוד הפייסבוק שלהם פוסט שבו הם כותבים: "קיבלנו פנייה מ-ynet והיא ללא ספק הפנייה המטופשת ביותר שנתקלנו בה אי-פעם. אנחנו אנשים רציניים והבחירות הם על נושאים רציניים, ולא נשתף פעולה עם גימיקים מטופשים"?
האם זה מפני שהם חוששים לאבד את הדמוגרפיה של בני ה-7 וחצי? האם הם סבורים שהקהל שלהם ישנה את הצבעתו לאחר שישמע שאחד מהם סירב להשתתף בראיון האמוטיקונים? ואולי הם פשוט חושבים שזה נורא מגניבוש? האם הם מבינים שבכך שהם משתפים פעולה עם תת-רמה מהסוג הזה הם מייצרים את התשתית לשיח שטחי ומנוון?
כמובן, ייתכן גם שלפיד וכחלון, וכל פוליטיקאי אחר שהסכים להשתתף במיזם הרדוד, סבורים שראיון שכזה משרת אותם, את האינטרסים שלהם, את הפוליטיקה שלהם, דווקא כיוון שזה בדיוק מה שהם – פוליטיקאים חלולים וריקניים, שאין להם באמת מה להציע חוץ מגימיקים ילדותיים שמסתכמים בסמיילי, והסחות דעת כאלו עובדות עבורם היטב.
אבל רגע, אמרנו שיש עוד אפשרות, והיא שכל זה הוא לא יותר מאשר בדיחה. אולי זו בדיחה שהיא בעצם ביקורת תקשורתית נוקבת, חתרנית ועמוקה, על שטחיות השיח של הפוליטיקאים, שטחיות שבסופו של דבר ניתן לצמצם לאמוטיקון של אגודל, ברק ומחיאות כפיים? אולי זו סאטירה על דור הסמרטפון, המחשה לינגוויסטית לכך שהמסמן והמסומן חד הם בשעה שהסימן קורס אל תוך מציאות מורפולוגית המבקשת לשנות את הסופר-סטרוקטורה של המדיה – כלומר בדיחה.
אם זו בדיחה, הרי שיש איתה שתי בעיות עיקריות: הראשונה, היא לא מצחיקה. השנייה היא שאף אחד לא מבין אותה, לא הגולשים שמתייחסים אליה ברצינות בטוקבקים (ומציינים ש-ynet הידרדר לשפל חדש), לא הפוליטיקאים שאינם מגיבים לה, ולא מבקרי התקשורת שמגרדים בפדחתם בניסיון להבין אם זו בדיחה או לא. רוצה לומר, כדי שבדיחה תהיה מוצלחת, ראוי שיהיה קונסנזוס על כך שהיא בדיחה, ואז קונסנזוס נוסף על כך שהיא מצחיקה. זה לא המקרה שלפנינו.
מציאות או בדיחה, בעניין אחד ynet הצליחו לשכנע אותי, והוא שלפעמים מספיק אמוטיקון:
