הראיון רחב היריעה שהעניק פרקליט המדינה משה לדור למוסף "הארץ" ("פרקליט המדינה משה לדור מסכם מה היה לנו ומה מחכה", 11.2.11) ראוי להערכה. היה זה נכון וראוי שבתום מחצית הקדנציה שלו, ימסור העומד בראש מערכת התביעה הפלילית דין-וחשבון לציבור ויחשוף החלטות שנויות במחלוקת שקיבל.
לפיכך נהג לדור כראוי בעת שהבהיר את שיקולי הפרקליטות בפרשת הולילנד, ובעיקר את ההחלטה להזדקק לעדותו של עד מדינה, שכעדותו שלו, יש לו "רקורד מפוקפק במיוחד" והוא אף "היה שחקן הציר המרכזי בין ההון והשלטון, משחד צמרת". הבהרה זו נחוצה משום שככלל אין התביעה חותמת על הסכם עד מדינה עם מי שהוא חשוד מרכזי בפרשה. דומני כי לדור אכן נתן תשובה משכנעת לחריגה מכלל זה.
פרקליט המדינה משה לדור. 2.2.11 (צילום: איליה יפימוביץ')
כיוצא בזה נחוץ היה שפרקליט המדינה יבהיר מפני מה נמשכת חקירתו של שר החוץ זמן ממושך כל-כך עד שגם לדעתו "אמונו בפרקליטות של האזרח הרגיל פוחת כשהוא רואה את ההשתרכות הבלתי נסבלת של ההחלטה בעניינו".
חשובה היתה אף הבהרתו על שום מה האמצעים המושקעים בחקירה נגד "בכירי הפונקציונרים במדינה" עולה על זו המושקעת בחקירת תלונה נגד "בוזגלו" המיתולוגי. דומני כי גם בנושא זה הניחה תשובתו של לדור את הדעת.
לדור התייחס בראיון גם לחקירות שהסתיימו בהגשת כתבי אישום ושאף ניתנו בהם פסקי דין. כך בנוגע לתביעה בעניינו של השר לשעבר חיים רמון, וכך בעניינו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. במקרה הראשון היה עליו להתגונן מפני הטענה בדבר "תפירת תיק" והגשת תביעה פלילית בגין "זוטי דברים", ובמקרה השני מפני עסקת הטעון המינורית שנחתמה עם החשוד. במקרה של רמון היה עליו גם להתגונן בפני טענות שבהעלמתן של האזנות הסתר בעניינו היתה משום "רשלנות רבתי עם אלמנט של זדון".
מן הראוי שגם בעלי תפקידים בכירים אחרים ילכו בעקבותיו של לדור וימסרו דין-וחשבון תקופתי לציבור על מעשיהם ועל החלטותיהם. ואולם, באם היה מקום להתייחסותו של פרקליט המדינה לחקירות שטרם התגבשו לכתבי אישום ולאישומים שהסתיימו בפסקי-דין, יש מקום לתמוה על שהוא בחר להתייחס לאישומים שתלויים ועומדים בבית-המשפט.
כך ביחס לאישומים נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ונגד עו"ד יעקב וינרוט. הכלל הוא כי משהחליטה התביעה להגיש כתב אישום, המקום היחיד שבו עליה לדבר הוא בין כותלי בית-המשפט. עיקרון הסוב-יודיצה הקבוע בחוק בתי-המשפט נועד למנוע פרסום על עניין פלילי התלוי ועומד בבית-משפט שיש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. כלל זה נועד להבטיח את תקינותו של ההליך הפלילי ולשמר את אמונו של הציבור במערכת השיפוטית.
אפשר להבין אולי מפני מה ראה לדור לנכון להבהיר את השיקולים שהביאו אותו ליזום גביית עדות מוקדמת ממשה טלנסקי עוד בטרם הושלם ניסוחו של כתב האישום נגד אולמרט. זאת, לאור ההאשמות שהוטחו בו כי לא היתה הצדקה עניינית לצעד זה וכי הוא הביא בכך להפלתו של ראש הממשלה. קשה, עם זאת, להבין מפני מה ראה לדור לנכון להעלות את פרשת הכספים שנתן ג'ו אלמליח לאולמרט לפני קרוב לשני עשורים, כאשר "ההלוואה הזאת עד היום לא הוחזרה", כשברור שלדור מטיל ספק בגרסת ההלוואה.
אמירה זו הובילה לדרישה מלדור להתנצל על דבריו בטענה שמאז הוחזרה ההלוואה. השאלה אינה אם היה לדור מודע לעובדה זו בעת שאמר את מה שאמר. עובדה היא שהפרקליטות לא ראתה לנכון להגיש כתב אישום נגד אולמרט בגין כספים אלה וניתן לתמוה, אם כן, מפני מה ראה פרקליט המדינה להעלות עניין זה בעוד משפטו של אולמרט באישומים כבדים אחרים תלוי ועומד בבית-המשפט.
במיוחד תמוהה התייחסותו של לדור למשפטו של וינרוט, שבו הסתיים שלב הבאת הראיות והוא מחכה לסיכומי הצדדים. המקום שבו היה על התביעה להמציא את סיכומיה היה בית-המשפט ולא אמצעי התקשורת.
משבחר לדור להתייחס למשפט יש מקום להביע תמיהה גם על כמה מן הדברים שאמר. לדור בחר להדגיש את שכר הטרחה הגבוה – ה"קופון", בלשונו – שגבה וינרוט מצ'רנוי ומגאידמק. קשה להבין מה הרלבנטיות של גובה שכר הטרחה, שהרי אין הגבלה על גובה שכר הטרחה שרשאי לגבות בעל מקצוע חופשי, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה. האם ניתן להבין מכאן שאילו גבה וינרוט סכום נמוך יותר, הוא היה מניח את דעתו של לדור?
לדור מוסיף כי וינרוט גבה משוקי ויטה שכר טרחה מופחת ובתמורה לכך ניאות ויטה לגבות מס מלקוחותיו של וינרוט אף ש"הם לא היו חייבים במס בכלל". לתוהה על הגיון העסקה מבהיר לדור כי בשלמם מס בישראל ניתן להם "הכשר בארץ ובעולם" לכספים שכשרותם מסופקת. קשה להבין טיעון זה – תשלום מס אינו מכשיר את מקור הכספים. בעיקר קשה להבין כיצד תשלום מס בישראל מכשיר כספים שנצברו בחו"ל. מכל מקום, טיעון זה מקומו בבית-המשפט ולא מעל דפי העיתון.
לדור מתייחס לאפשרות שווינרוט יזוכה במשפט. הוא מבהיר שגם אז היתה הצדקה להגשת כתב האישום נגדו משום שהמבחן להגשת כתב אישום הוא "אם התביעה צלחה בשלום את מבחן ה-no case", שכן "אני לא יודע מראש איך המשפט יתפתח בהמשך הדרך; ולהתרשמותו והחלטתו של בית-המשפט". ניתן להתווכח אם זהו המבחן הראוי להגשתו של כתב אישום. עם זאת, גם לדידו של לדור נשאלת השאלה, מפני מה אין הוא מותיר את המשך הדרך "להתרשמותו והחלטתו של בית-המשפט" ואץ להביע דעתו כאשר "בית-המשפט עוד לא הכריע בעניין"?
בעבר הלא רחוק נהגה גישה מחמירה ביחס לפרסומים על עניינים התלויים ועומדים בבית-המשפט, וטוב שנפטרנו ממנה. עם זאת, דומה כי מן הראוי לעצור ולחשוב אם לא הרחקנו לכת בהפיכת אמצעי התקשורת לבמה שעליה מתנהלים משפטים במקום שיתקיימו במקום הראוי להם.
אשר מעוז הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב