אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי (גנדי) לא אהב את הקטע שכתב העיתונאי הצעיר נחום ברנע. זה היה לפני כ-40 שנה, והטקסט שכלל ברנע במדורו, שעמד להתפרסם ב"דבר השבוע", הובא לידיעתו של גנדי על-ידי הצנזורה.

בו ביום זומן ברנע, טלפונית, להתייצב בחטיבת הצנחנים שבה שירת כלוחם במילואים ושהיתה כפופה לפיקוד מרכז. כשהגיע למשרד הקישור של יחידתו, התברר לו כי היא אינה נערכת למבצע צבאי דחוף וגם לא לאימון פתע; הוא נקרא לבירור בגלל הטקסט ששלח לעיתונו. במפקדת החטיבה תבעו ממנו לוותר על הקטע ואיימו עליו במשפט אם לא יציית. ברנע לא נענה.

רחבעם זאבי (משמאל) לוחץ את ידו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר (צילום: משה שי)

הטור שהקפיץ את גנדי והניע אותו לנצל את סמכותו הצבאית כדי לטרטר את ברנע וללחוץ עליו עסק בשיר שלהקת פיקוד מרכז זימרה אז ושהיה פופולרי מאוד. היה זה "יש לי אהוב בסיירת חרוב", פרי יצירתם של הפזמונאי חיים חפר והמלחין יאיר רוזנבלום.

השיר נולד על רקע אופייני לאותם ימים: תחרות בין הלהקות הצבאיות ובין שלושת אלופי הפיקודים הממונים עליהן. גנדי התקנא באלוף פיקוד דרום, שהלהקה הכפופה לו הפיקה אז את השיר "בסיירת שקד" (מלים: דליה רביקוביץ', לחן: רפי בן-משה), שהיה להיט בתוכניות הזמר ברדיו. הוא רצה שלהקת פיקוד מרכז תתמודד באותו שדה קרב. כך נולד ההמנון לסיירת חרוב. עד מהרה יצאה גם להקת פיקוד צפון עם השיר "סיירת אגוז" (הפזמון החוזר: "לסיירת אגוז יש קליפה קצת עבה/ אבל לב של זהב והמון אהבה" – פרי רוחם של דודו ברק ואפי נצר).

על התחרות הטיפשית הזו ומניעיה הקטנוניים כתב ברנע את טורו. הוא ציין כי חשיפת שמה המפורש של סיירת פיקוד מרכז ("חרוב") היה בבחינת גילוי סוד צבאי, והזכיר ביטויים נוספים לגינוני השררה של גנדי (במתקן מיוחד במצודת כפיר, מטה פיקוד מרכז, הוחזקה לביאה בתירוץ שהיא ממחישה את סמל הפיקוד, אריה). הצנזורה הצבאית עיכבה את פרסום הקטע, וגנדי, מצדו, ניסה להפעיל את השפעתו אצל חנה זמר, עורכת "דבר", כדי לגרום לברנע להשמיט אותו ממדורו.

על ברנע הופעלו גם אמצעי שכנוע מסוג שונה: לא זו בלבד שנקרא לתת דין וחשבון על כתיבתו (תחום עיסוקו האזרחי) בפני רשויות צה"ל, אלא שאמו החלה לקבל שיחות טלפון אנונימיות שבהן נמסרו לה בשורות איוב על גורל בניה – נחום ואחיו, אמיר, ששכב פצוע קשה באותה עת. משורר אלמוני היה מטריד את האם עם השורה האלמותית "יש לי עכבר במערכת 'דבר'", והמשפחה חשדה שקולותיהם הערבים של חיילי להקת פיקוד מרכז הם המזמרים באישון לילה את החרוז החפוז.

הסאגה הסתיימה לאחר שברנע ניהל שיחה עם גנדי שבה הבהיר לו כי המסר שביקש להעביר בטורו ימצא את דרכו לתקשורת, גם אם לחציו של אלוף הפיקוד יצליחו במקרה זה. גם הרמטכ"ל החדש, דוד אלעזר (דדו), שבתפקידו הקודם כאלוף פיקוד צפון גילה קנאות לא פחותה מזו של גנדי כדי לפאר את פיקודו ולרומם את להקתו, התערב. הטור פורסם, מה שלא הפריע ל"יש לי אהוב בסיירת חרוב" לככב במצעד הפזמונים של אותה תקופה.

הסיפור מובא כאן כדי להציב סימן שאלה סביב ההנחה שצה"ל אכן השתנה ב-40 השנים האחרונות. האם צה"ל של 2011, שבו אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט מנצל את סמכותו הצבאית כדי לנקום בעיתונאי קלמן ליבסקינד, על שחשף את התנהלותו הבעייתית במושב מגוריו, הוא צבא מוסרי יותר, הגון יותר, חכם יותר, מצה"ל של ראשית שנות ה-70, שבו אלוף פיקוד מרכז מתנכל לעיתונאי צעיר משום שחשף אחת מחולשותיו?

האם המזג האישי של האלופים שפיקדו על הצבא בתקופה שבין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-הכיפורים שונה מזה של קציני המטכ"ל היום? האם שיקולים זרים ודחפי אגו אינם מכתיבים את המציאות בצמרת הבטחונית גם בעידן הנוכחי, כפי שהיה לפני ארבעה עשורים? ומה על התרבות הארגונית של צה"ל ועל היחס לחופש הביטוי, חופש העיסוק וזכויות הפרט – במה שונה התנהלות פיקוד הדרום תחת יואב גלנט כלפי ליבסקינד מהתנהלות פיקוד המרכז תחת מרותו של רחבעם זאבי כלפי ברנע?

התהייה שרירה וקיימת גם כאשר בוחנים את מידת התבונה שהפעילו שני האלופים, ופיקודיהם הבכירים, בטיפולם בשני המקרים: הם לא הצליחו למנוע את הפרסומים המביכים, אבל הצליחו גם הצליחו להצטייר כאנשים ברוטליים, חמומי מוח, שאינם יודעים להבחין בין הראוי לפסול.

השבוע נדרשה מועצת העיתונות להתנהלות צה"ל מול ליבסקינד ומול עיתונאי אחר, רן דבירי, ופירסמה הודעה המבקרת אותה ותובעת הסברים. לברנע לא עמד בזמנו גיבוי כזה, אבל ספק רב אם די בו כדי להגן על פגיעותם של עיתונאים מפני שרירות לבם וכוחנותם של קצינים בכירים ומפני צייתנותם העיוורת של פקודיהם, המוציאים לפועל את הוראותיהם.