"בכל בוקר, רגע לפני שאני לוחץ על זמזם הפעמון בכניסה לבניין גל"צ, אני נכנס לדריכות. הגעתי לעורף האויב. חדרתי, עיתונאי דתי וימני, למעוז הבלתי רשמי של תרבות שינקין. חצוצרות אוהו-אוהו אי-אי-אי וספר תורה וירטואלי בידי. נכנסתי למקום אשר ממנו חי עוד לא חזר, הו, הטלפון האדום, האדום.
"לא, דוקטור. לפעמים, ברגע בו אני ניצב לפני דלת הכניסה נרעש ונפחד, אני לא חושב שאני בא סתם לשדר, להעביר סתם שעת שידור בכיף. סליחה שאני נשמע כמו יהודי קטן מהעיירה בפולניה, אבל אני פשוט יהודי קטן מהעיירה, מהשטעטל. אני לא בא לתוכנית רדיו. אני חושב משום מה שאני בא לעשות עשרה דברים אחרים לגמרי, ששידור הרדיו הוא רק תירוץ בשבילם. והנה הם, בקצב הכתבה. תרשום, כדי שתדע אלו תרופות לתת לי אחר-כך: אני בא לעשות קידוש השם, לתת ביטוי לערכים יהודיים, לייצג את הציבור הדתי והחרדי, להשמיע קול שלא נשמע בכלל בתקשורת, להראות שגם דתי וימני יכול להוכיח לכולם שגם אנחנו בני-אדם, לקרב לבבות, להראות להם מה-זה, לשנות את פני התקשורת. אה, וגם להצליח".
"אם בתוך ההרכב הזה יהיו הרבה עיתונאים טובים שגדלו במחוזות הימין והדתיים, התקשורת תהיה באופן טבעי גם קצת יותר אובייקטיבית לטובת צד ימין"
כך נפתח הטור "עלה תאנה בעורף האויב" שכתב אורי אורבך ז"ל לספר "גלי-צה"ל – מדברים מהשטח", שראה אור בשנת 2002. אבל מיד אחר-כך עבר משיחתו הדמיונית עם הדוקטור לתיאור "המציאות האפורה כפת לחם". בגלי-צה"ל, כתב אורבך, כבר לא מתרגשים ברוך השם מהעובדה שטיפוסים כמוהו מסתובבים שם. "מסביב לא ייהום הסער, ומאחורי כל מכונת קפה לא בולשות אחרי בקפידה חשדנית זוג עיניים עוינות. אמנם סיפרו לנו שהתקשורת זה 'הם'. למדנו שכולם שמאלנים, שם לא ייתנו לך להתקדם, שם לא ירשו לומר לך מה שאתה חושב (ואם רק ירשו לך זה רק משום שאתה עלה התאנה שלהם, כדי שבשאר 23 שעות היממה הם יוכלו להמשיך להטיף להקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים).
"חברים לנשק, אחים לבית-הכנסת: לא ייצא לכם כלום מזה שאני 'שם'. רבים מכם אולי רואים בכל עיתונאי דתי שליח, נציג, שופר, דובר, אבל אנחנו לא. אני עיתונאי המביע את דעותיו שלעתים קרובות הן גם דעותיכם, בלי להתחייב מראש ובלי למסור דין-וחשבון בסופו של כל יום. אני בסך-הכל הולך לעבודה. עבודה מעניינת, חשובה, משפיעה – במידה, אבל עבודה, קריירה".
הביטוי קם על יוצרו
"המלה האחרונה" נולדה בעקבות רצח יצחק רבין ז"ל ובצל העיסוק הציבורי בקרע בחברה הישראלית בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. יזם אותה גיל עומר, מי שהיה אז העורך הראשי של גלי-צה"ל וסגן מפקד התחנה. הוא ביקש להושיב מצדו האחד של המיקרופון איש ימין דתי ומהעבר השני איש שמאל חילוני. השמות הראשונים שעלו על דעתו היו אורי אורבך ועירית לינור. שניהם, על אף שלא הכירו אישית זה את זה, נענו להצעה בהתלהבות. כך נולד השידוך שהוביל להשקת התוכנית באוגוסט 1998.
"המנדט של שני הצדדים הוא לבטא את דעתם – ולא להסתיר אותה", אמרה דלית עופר, העורכת-המייסדת של התוכנית. כשלינור פרשה, התיישבו מול אורבך באולפן נציגי שמאל אחרים, ובהם גידי גוב. אורבך המשיך לבוא באוטובוס מירושלים ליפו. "אני יותר דתי מימני", הסביר בראיון ליאיר לפיד, "כי אני ימני רק כאשר אני מתווכח". לימים התכווץ חלקו של מחנה השמאל בתוכנית, ובאחרונה הוחלט בתחנה על שיבוץ מגישים חדשים, שיחזירו את אופי הדיאלוג בין 11 ל-12 בבוקר בגל"צ לקו המקורי של "המלה האחרונה".
ח"כ אורי אורבך, 2009 (צילום: יוסי זמיר)
בטרם הפך לפוליטיקאי, ערב בחירות 2009, ניהל אורבך, בוגר ישיבת-ההסדר קריית-שמונה, קריירה תקשורתית ענפה. הוא היה, בין היתר, בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", עורכו הראשון של עיתון הילדים הדתי "אותיות", מייסד המדור הסאטירי "הלחי השנייה" בעיתון המתנחלים "נקודה", מנהל התוכניות של ערוץ תכלת הדתי קצר הימים, שדר ברדיו קול-חי עד שפרש בשל התנגדות התחנה להשמעת שירת נשים. הוא מחברם של ספרי ילדים וגם של הלקסיקון הסאטירי "סבא שלי היה רב". עם חגי סגל כתב את "הבטיחו יונה", ספרון שבו לוקטו ציטוטי עתידנות מהעיתונות, בעיקר מצד שמאל, שהתגלו כנבואות שווא ואמרות סרק.
אורבך גם היה האיש שטבע את המונח "העם עם הגולן" בימים שיצחק רבין ניסה להגיע להסכם עם סוריה. הוא אחראי גם לביטוי "דתי מחמד". "הוא נוצר ככינוי גנאי לחילונים שמתגאים בחבר הדתי היחיד שלהם ומרגישים בכך שהם פתוחים וסובלנים", אמר אורבך ב-2005, בראיון לאתר nrg. "אבל הביטוי קם על יוצרו, שזה אני, וכיום משמש כינוי לדתיים עצמם, תחליף ל'עלה תאנה'. תרומתי הדלה לשיח הישראלי".
באותו ראיון ב-nrg גם הביע את דעתו על כמה מעיתוני התקופה. על "הצופה": "עיתון ימני מדי. לאחרונה קצת יורד מהפסים ושוכח שעיתון איננו פלקט. אני מאוד אוהב את מוסף הספרות שלו, ואני בהחלט לא מזלזל בחשיבותו של העיתון כעיתון יומי". על "בשבע": "ערוץ 7 על הנייר, לטוב ולרע. הוא יהיה בעל משקל רק אם ייצא מהבונקר הזועף שבו הוא מצוי". על "יתד נאמן": "אני אוהב את הרשעות ומשועשע מהדוגמטיות הקנאית שלו". על "הארץ": "עלון האליטות פשוט השתגע לאחרונה. העורך שלו גורר אותו לקו שמאלי-קיצוני ורותם אותו להשקפתו האישית לפיה צריך לשבור את הציונות הדתית הימנית". ועל המונח "תשקורת": "ביטוי מעצבן, שעזר לדתיים במשך שנים להתחמק מעיסוק בתקשורת. אדיר זיק המנוח פימפם את הביטוי הזה שוב ושוב, והיה לי העונג להתווכח עימו רבות על כך".
אובייקטיבית לטובת צד שמאל
בדצמבר 2008, לקראת הבחירות לכנסת ה-18, עשה כמעשה ניצן הורביץ, דניאל בן-סימון ואנשי תקשורת אחרים ופנה לפוליטיקה. הוא בחר להצטרף למפלגת הבית-היהודי. "אני לא מרגיש שמיציתי את עיסוקי בתקשורת", אמר אורבך לכתב ynet, "אבל אני חושב שאת המעט שצברתי בשנותי כעיתונאי ופובליציסט אוכל להביא לידי ביטוי גם בכנסת. עצוב לי מאוד שלא אצטרך יותר לעמוד בדדליינים של עיתונים ותוכניות רדיו, אבל לפעמים מקבלים החלטות שיש בהן ויתורים. זהו בהחלט אתגר מעניין". הוא לא השאיר מאחור את ההומור האורבכי, ועשה בו שימוש כחבר-כנסת ואחר-כך גם כשר לאזרחים ותיקים, שניצח על מבצע ההנחות לגמלאים שזכה לשם "שלייקס".
אורבך הלך לעולמו ביום שבו התנהל בתקשורת בכלל וב"ידיעות אחרונות" בפרט פסטיבל חילופי הרמטכ"לים. אילו היה עימנו, ועדיין עסק בעיתונות, אולי היה כותב משהו באותה רוח שנשבה מטורו באותו עיתון בקיץ 2002 על היחס המיוחד למי שזכו להימנות דווקא עם האליטה הצבאית. אז הגיב על העיסוק העיתונאי הקבוע, הנרחב, גם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", בפרופיל הדמוגרפי של בוגרי קורס הטיס, המסופק לתקשורת באדיבות מערך יחסי-הציבור של חיל האוויר.
אורי אורבך עם נפתלי בנט, לאחר זכייתו של האחרון בפריימריז של הבית-היהודי, 7.11.12 (צילום: יוסי זליגר)
ההרכב האנושי של קורס המתנדבים של מד"א או של המתנדבות במרכזי הסיוע לנשים מותקפות, כתב אורבך, חשוב לא פחות. "ההשתתפות בקורס טיס, שוב סליחה על הפגיעה בקודשי ישראל, לא הופכת את הבוגר לאדם טוב יותר מאשר חייל בגולני או טנקיסט בשריון", נכתב בטור. "צריך לקוות שיש לנו טייסים מקצועיים ונפלאים, בני-אדם מסורים לעמם וטובים לזולת, אבל ממש לא אכפת לי אם הטייס שיפציץ את המוקטעה ברמאללה הוא קיבוצניק דתי או בן למורה ממושב ואח של טייס מיישוב קהילתי".
בתחום התקשורת, לעומת זאת, ידע אורבך כי יש משמעות לרקע שממנו מגיעים העורכים, הכתבים והשדרים. וכך כתב בספר על גלי-צה"ל: "לא אתמם יותר ממה שאני מוכרח. אני מבין שרוב אנשי התקשורת המשפיעים בארץ הם חילונים ובעלי דעות ליברליות-שמאליות. התקשורת אובייקטיבית, אבל אובייקטיבית לטובת צד שמאל. אני יודע שעל כל עיתונאי בעל עמדה ימנית-לאומית ישנם עשרה בעלי עמדה הפוכה. יש לזה משמעות מצטברת על אופן החשיבה של ההמונים ועל טיב הפעולה של הממשל. יש לכך משמעות לגבי סוג הנושאים והמצוקות העולים על סדר היום הציבורי ועל אלו שנדחים.
"ההרכב האנושי של התקשורת הופך את סביבת העבודה של העיתונאי הדתי או הימני למתחם שבו צריך להתנהל יותר בזהירות. מהנדירות של בעלי עמדה ימנית ודתית בתקשורת, מהעובדה שכולם מתפעלים ש'הנה יש לנו פה גם ימני אחד', ניתן ללמוד מהו ההרכב האנושי הרגיל והידוע של מערכות התקשורת. אם בתוך ההרכב הזה יהיו הרבה עיתונאים טובים שגדלו במחוזות הימין והדתיים, התקשורת תהיה באופן טבעי גם קצת יותר אובייקטיבית לטובת צד ימין".
רפי מן וציפי גון-גרוס כתבו וערכו את הספר "גלי-צה"ל מדברים מהשטח" (הוצאת ידיעות-אחרונות), שממנו צוטטו קטעים מהטור "עלה תאנה בעורף האויב"