עטיפת הספר "הבטיחו יונה"

"הבטיחו יונה", הספר החדש של אורי אורבך וחגי סגל, הוא ספר חובה לכל עיתונאי ולכל קורא עיתונים. הוא מכיל כמאה תחזיות עיתונאיות מהשנים האחרונות, כולן נחזו על־ידי מיטב כתבינו ופרשנינו, כולן התנפצו אל סלעי המציאות בחלוף שנים ספורות - ולפעמים ימים ספורים - משעת פרסומן. הקריאה בספר משעשעת מאוד, והפורמט הספרוני הופך אותו לבליע במיוחד, אלא שכשמתפוגג החיוך נשאר הקורא עם טעם מר בפה ועם כמה שאלות נוקבות: האם עיתונאות היא מקצוע? ואם כן, האם כשפרשן צבאי בכיר כמו עפר שלח מסביר לציבור קוראיו שמצבה האסטרטגי, ואפילו הטקטי, של מדינת ישראל בגבולה הצפוני השתפר לאין ערוך מאז הנסיגה מלבנון, ושבועיים אחר־כך פורצת מלחמה באותו מקום בדיוק, האם הוא כושל כשל מקצועי? ואם כן, האם הוא משלם על כך מחיר בדומה למחיר שהיה משלם כל אחד מהקוראים על כשל דומה בתחומו המקצועי? האם העיתונאי נושא באחריות כלשהי כלפי מישהו? כלפי הקוראים? כלפי העורך? מתי שמענו לאחרונה על עיתונאי שפוטר מעבודתו בעקבות כשל מקצועי? הרי לא יכול להיות שעיתונאים אינם טועים לעולם. הספר של אורבך וסגל מראה שהם אפילו טועים טעויות די גסות. האם זה מקרה שאין מקבילה בעברית למלה "accountability"?

נראה כי מחברי הספר עצמם מפקפקים בתועלת העשויה לצאת ממנו. "בוועדת החקירה שלא תקום להתנהגות התקשורת", הם כותבים בהקדמה, "כדאי לבדוק איך עיתונאים הלכו והוליכו שולל את הציבור בעזרת הרגעות שווא". כלומר, גם למתריעים בשער ברור שכשלים מקצועיים של עיתונאים (בהנחה שפרסום הערכה מדינית כמו זו של יואל מרקוס - "השנה החדשה תהיה שנת ההסכם עם הפלסטינים. זה בטוח? כן. זה סופי? כן" - ממש ביום פרוץ האינתיפאדה השנייה הוא אכן כשל מקצועי עיתונאי) אינם נושא חשוב דיו כדי להצריך ועדת חקירה. "התרומה של קובץ זה היא אפוא רק במישור החינוכי־הרתעתי", ממשיכים המחברים להסתייג, ומסתפקים באיום המינימלי ביותר על עיתונאים שסרחו: "האח הקטן עינו פקוחה", הם כותבים, "ובכל פעם שאתם עמיתינו העיתונאים כותבים על מה יהיה בנחרצות ובביטחון מופלג, קחו בחשבון את הסיכון. שני נברנים זוכרים ושומרים, מצלמים ומספרים לחבר'ה".

גיליון 66, ינואר 2007