צודק הקמפיין של "שישי ישראלי". אין כמו ארוחת ערב משפחתית בליל שבת. כי אם זו מתפנצ'רת מסיבה כלשהי, עלול הישראלי למצוא עצמו מול כתבת מגזין שישי כמו זו של אלון בן-דוד, הנפרד מהרמטכ"ל היוצא בני גנץ, לא חלילה בדמעות, כי הרי בשני גברים מסוקסים עסקינן, אלא בחיוך מעורב של חיבה והערצה ללוחם מאובק החגור ויפה הבלורית המכסיפה, שסוף-סוף תם יום קרבו ועכשיו הוא מניח את חרבו, חולץ את נעליו וחולם על יקיצה טבעית. מגיע לו. מגיע לו? אולי. אבל למה מגיע לנו? מדוע מקדיש אלון בן-דוד את משאביו הדלים של ערוץ 10 לכתבת הלל לרמטכ"ל שמקומה יכירנה בין דפי "במחנה", ומדוע אגב לא ישאל את עצמו אותו בן-דוד או כל עיתונאי אחר למה עדיין "במחנה" קיים? לא חבל, כאשר הכתבים הצבאיים מייחצנים את צה"ל בכזאת נאמנות?

אין לקנא בכתבים צבאיים בעשורים האחרונים, כאשר הלחימה ההרואית בשדה הקרב, כוח מול כוח, מפנה את מקומה, ברבים מן האירועים, לכתישת ריכוזי אוכלוסייה אזרחית על-ידי הצד בעל האמצעים. לך תוציא מזה סיפור טוב שיוציא את הצבא "שלך" טוב. לשם כך המציאו האמריקאים בפלישה לעיראק (2003) את ה"embedded reporter", אותו כתב מוטמע (או משועבד) ליחידה צבאית ומספק משם סיקור מוטה במקרה הטוב ושקרי במקרה הרע.

כתבתו של בן-דוד, כמו גם אופי התנהלותה של כלל גילדת הכתבים הצבאיים, מעידים כי השעבוד רועם גם כשהתותחים שותקים. בן-דוד לא שאל את גנץ שאלה משמעותית אחת. מצלמת ערוץ 10 רק ליטפה את פני גנץ וחבריו. אם מישהו בעריכה העלה את הרעיון להשמיע את השיר "כלניות" כמוזיקת רקע, אין ספק שבן-דוד ביטל אותו מיד. ציניות? סרקזם? שמץ ביקורת? לא כשהוא נפרד מחבר כל-כך נערץ.

ייתכן שבן-דוד רצה לשבור עבורנו דיסטנס. יש להגיד לו שאין צורך בכך. אנחנו הישראלים חיים עם הצבא, כולנו משרתים בו. וכולנו, אולי אפילו הוא, יודעים שאין המדובר בארגון המנוהל על-ידי בני אלים. הוא מנוהל על-ידי אנשים כמונו, לא תמיד מוכשרים מאוד. גבי אשכנזי היה רמטכ"ל לפני גנץ. יואב גלנט היה מועמד לרמטכ"לות מול גנץ. זה אומר משהו על חומרתם של הקריטריונים למילוי התפקיד.

ייתכן שגנץ עשה דברים מופלאים כרמטכ"ל. אולי, למשל, מאמצי הייעול המסוימים שלו הצליחו בטירוף. אין לנו מושג על כך. המציאות היא ששר הביטחון יעלון ממשיך לצרוח שצה"ל עני וזקוק לעוד ועוד משאבים. אולי בן-דוד חושב שגנץ ראוי לפינאלה כה סכריני כי שירותו הצבאי היה כרוך, לפחות בתחילתו, בסיכון חיים. כך גם אינספור סדירניקים ומילואימניקים, שלא בחרו בקריירה צבאית, ולכן הסיכון הזה אפילו לא השתלם להם כלכלית. בן-דוד ואור הלר עמיתו כבר שולחים את גנץ לתפקיד בכיר בחיים הציבוריים. בשבילם הוא כנראה הוכיח את עצמו מספיק, ועשוי להצליח לא פחות מרמטכ"לים לשעבר אחרים שזהרו כיהלומים בשמי האזרחות.

ולסיום, מלה לגברת גנץ: בעוד כמה שנים יהיה בני שלך בן 60. אל תשברי את הראש. קחי מבן-דוד את הכתבה, שבצי קצת ברכות מזל טוב מסלבס ומעוברי אורח מזדמנים – ויש לך סרט יומולדת מעולה. האורחים, ביניהם מן הסתם לא מעט כתבים צבאיים, ימחו דמעה.