תוכנית הבחירות החדשה של רשת, "כאן ועכשיו", מתבססת ברובה על כתבות חוץ ארוכות ומושקעות מאת יוצריה, מודי בר-און וענת זלצר. הם יוצאים מדי שבוע לזירה גיאוגרפית אחרת במטרה להביא את הקולות מהשטח – את רחשי העם – במעין טייק-אוף ויזואלי על "פה ושם בארץ ישראל". הזדמנות טובה לדבר על המוסד הזה, שאין לו אמנם שם, אבל חי בינינו כבר שנים. כנראה מאז "פה ושם בארץ ישראל".

ההליכה לעם, כדי לברר עימו מה הוא חושב, היא מלכתחילה עניין בעייתי, היות שהיא בהכרח כרוכה ברדוקציה של קשת רחבה של עמדות ודעות. יתר על כן, על כל דעה שישמיע מרואיין, סביר שיימצא אחד אחר שיטען ההפך, והאופן שבו הבמאי בונה את המבנה קשור הרבה יותר אליו עצמו מאשר לקולות ששמע.

זו אמנם טענה די טריוויאלית, שנכונה ביחס לכל מעשה דוקומנטרי, אבל מעניין להיווכח כיצד הדמיון העיתונאי הקולקטיבי שניצב בבסיס הז'אנר הזה, שמורכב מכלל הכתבים שאי-פעם לקחו מצלמה ויצאו איתה מחוץ לתל-אביב, נמשך פעם אחרי פעם לאותם דימויים, לאותן קלישאות, ומָבְנה אותו דימוי רדוד של "עם"; זה שישמש גם את הבמאי הבא שייקח מצלמה וייצא איתה מחוץ לתל-אביב. וחוזר חלילה.

פרזנטור של מודעות עצמית

בר-און, הקוטב האליטיסטי של הטלוויזיה הישראלית הפופולרית, מכריז מיד בפתח הכתבה ששודרה בתוכנית הבכורה, באשקלון: "בתור טירונים בתחום, אנחנו צועדים במסלול הבחירות המקובל ומתחילים בשוק העירוני. פורמולה מנצחת לא מחליפים" (כלשונו של שלט שנצפה בפריים). כלומר, הוא יודע שהוא חוטא בקלישאה, בדיוק מהסוג שיוצר הבניה מסולפת של המושג "עם ישראל", ומבקש להצדיק אותה באמצעות חוסר נסיונו לכאורה – אף על פי שרק בשנה שעברה יצרו הוא וזלצר סדרה שלמה בז'אנר ("כביש 90") – ובה בעת, לפוגג את המיאוס כלפיה על-ידי הפגנת הבזק של מודעות עצמית. זה שנים שדמותו הטלוויזיונית של בר-און היא פרזנטור של מודעות עצמית. אלא שאין בהפגנת המודעות כדי לכפר על החטא בשום צורה – אולי רק לטשטש אותו.

תצוגה נוספת של מודעות עצמית היתה האמירה של בר-און: "הרחוב הרוסי, כמו שהפרשנים מכנים אותו, הופך כאן ממטפורה למציאות". זאת בהתייחס לאשקלון, שבה, לפי הכתבה, 42%–43% עולים ובני עולים מרוסיה. כדאי, בנקודה הזאת, להציע כלל אצבע שעשוי לסייע בקריאת כתבות מהז'אנר הנידון: לשאול את עצמנו, האם יש סיכוי שאותה הכללה היתה נעשית גם לגבי סביון? ובמקרה הזה, האם התקשורת הישראלית בראה עיתונאי שהיה נוסע לסביון כדי להביא את העמדה של הרחוב שם? שהרי, זה בדיוק מה שבר-און עושה רוב הזמן, תוך הקטיגוריזציה והרדוקציה הרגילות, שמייצרות את מעמדם של רבים מהמרואיינים כשגרירים של היישוב שבו הם מתגוררים, בבחינת "שמעת אחד, שמעת את כולם". לזכותו של בר-און ייאמר שבמקרים שבהם הוא משקיע מחשבה תחילה בבחירת המרואיין, אנו יוצאים נשכרים.

ואגב, התשובה לשאלה אם קיים העיתונאי שהיה נוסע לסביון כדי להביא את עמדת הרחוב היא, בהפוך על הפוך: אולי רק בכלי התקשורת החרדיים. למען האמת, אם צוות טלוויזיה היה מבקש להביא את עמדת "הרחוב הסביוני", ספק אם בכלל יכול היה לעשות את זה; יש סיכוי לא רע שמי מתושבי המקום היה מבקש ממנו לעזוב ואף נוקט אמצעים בנוגע לזה.

ואם זה נשמע מוגזם, ננסה אנלוגיה אחרת: האם כשם שבר-און הציב מצלמה בשוק וריאיין את המוכרים והלקוחות, כך היה יכול לעשות גם במסעדת הרברט סמואל בתל-אביב? פה כבר אפשר להגיד בביטחון גמור שעובדי המקום היו דורשים ממנו להציג סיכום מראש שלפיו הותר לו לצלם שם, ובהעדר כזה, מורים לקפל את הציוד ולהתחפף.

אפשר לחלוב מההיפותזה הקטנה הזאת שתי תובנות: אחת ביחס למסוקרים ואחת ביחס למסקרים. מצד אנשי המסעדה, ניתן לראות בפעולתם בסך-הכל מימוש של רצון הלקוחות, שאינם מעוניינים קרוב לוודאי בפלישה כזאת לפרטיות שלהם. לא משום שהיא מופרת, אלא משום שאין להם שליטה על התנאים שבהם היא מופרת (ואף שסביר שזה לא יהיה הרצון של כל אחד ואחת מהם, יש סיבה שזה בגדר סטנדרט).

אם כך, התובנה במקרה הזה היא שגם לקוחות המסעדה (המשוערים), כמו תושבי אשקלון שהתראיינו לכתבתו של בר-און (הממשיים), ממלאים מסיבות שונות את התפקיד שהטלוויזיה מייעדת להם, ובכך מאשררים את ההבניה המסולפת שמאחורי המושג "עם"; הן בהקשר של מה שקיים בו, והן בהקשר של מה שנעדר ממנו.

מהצד של המסקרים, התובנה אינטואיטיבית בהרבה: העובדה שהכתבות ערב הבחירות לעולם יצולמו בשוק ולא בהרברט סמואל מצביעה, בפשטות, על עצלות העיתונאים, שנוטים ללכת לאופציה הקלה, הפרקטית והתרבותית כאחד.

בהקשר הזה, של העצלנות, בולטת לרעה בחירתו של בר-און לראיין כמעט בכל יישוב שאליו הוא מגיע דמות ציבורית או עסקנית. בתוכנית הראשונה, שיוחדה כאמור לאשקלון, היה זה אחראי הקליטה בעירייה, ובתוכנית השנייה, שעסקה בשטחים, ניתן היה לפגוש את עוזר ראש מועצת עמנואל, מנכ"ל ועד יישובי השומרון ופנחס ולרשטיין.

זה מבאס, משום שאם כאמור הסכנה הברורה והמיידית של כתבות מהסוג הזה היא של הכללה ושל רדוקציה, אזי מדוע לקחת את איש הציבור, שהוא ממילא צומת של אינטרסים ושל חשבונות, או לכל הפחות כבול באילוצי פוליטיקלי-קורקט, במקום פשוט לגשת לדבר האמיתי?

הרהור נוגה על ענווה

לבסוף, ניתן לדבר גם על ממדים נוספים, מופשטים יותר, שכתבות מהסוג הנידון מחמיצות באופן בלתי נמנע, ללא קשר הפעם לבנק הדימויים הצר שהן נוטות להיצמד אליו. זו עובדה שנגזרת מהיומרה הגדולה שהן לוקחות על עצמן: לתווך תחושה או הלך רוח של מקום. כיוון שהן מנסות לתפוס כל-כך הרבה, ושהידיים הפרושות שלהן מתוחות כל-כך רחב, חומק מהן מטבע הדברים גם שלל רב.

חשבתי על כך במהלך הצפייה בתוכנית השנייה של "כאן ועכשיו", בחמישי האחרון, על השטחים. נזכרתי איך בפעמים הנדירות שהגעתי לשם בשנים האחרונות, ובמיוחד בהתנחלויות היותר מבודדות, הרגשתי תמיד איזו מתיחות באוויר, תחושת מחנק. כאילו המולקולות דחוסות יותר. התחושה הזאת אמנם אינה מושא של המבט, ובוודאי לא של המצלמה, אבל היא היתה מבחינתי מובהקת יותר מכל תחושה אחרת. ועל אף שהיא עניין פנימי בעיקרה, לא מעט אנשים אמרו לי במשך השנים שהרגישו באופן דומה והתיאור שסיפקו נשמע זהה.

אין בזה כדי לטעון שהכתבה של בר-און היתה צריכה להעביר אותה תחושת דחיסות עת נסע למאחז שכוח-האל קידה שבשומרון, אלא בסך-הכל הרהור נוגה על אותם ממדים שעשייה דוקומנטרית אינה יכולה כנראה לתפוס, ויתר על כן, שאם היתה מודעות עצמית כלפי עובדה זו מצד היוצרים, היא אולי היתה מטעינה אותם באיזו ענווה. כך לפחות טוענים "פרשנים".