חברת ישראלי-ניוז בע"מ תשלם פיצויי פיטורים לעיתונאי שהתפטר לאחר שתנאי העסקתו הורעו, כך קבעה שלשום השופטת נטע רות מבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.
העיתונאי, אמיר שוורץ, הועסק ככתב ועורך בעיתון "ישראלי" במשך כתשעה חודשים בשנים 2006/7. לפני כן הועסק על-ידי חברת מקור-ראשון-החדש (1999) בע"מ. הוא השתכר סך של 11 אלף שקל ברוטו לחודש, והועסק בתנאים דומים לאלה שניתנו לו קודם לכן בעיתון "מקור ראשון", השייך למו"ל שלמה בן-צבי. החינמון "ישראלי" היה בבעלות משותפת של בן-צבי ושל שלדון אדלסון, אולם לאחר שנתגלע ביניהם ריב, נקלע העיתון לקשיים וסופו שנסגר.
בפברואר 2007 נקרא שוורץ לשיחת שימוע, שבמסגרתה נאמר לו כי בשל קשיים כלכליים של החברה יופחת שכרו ל-9,500 שקל בלבד, בלי שמהות תפקידו תשתנה. לדבריו, הוא אף נדרש לבצע תפקידים נוספים בעיתון ולשמש רכז כתבים. לאחר ההודעה על ההרעה בתנאיו, העניקה לו החברה יממה להודיע על עמדתו. שוורץ המשיך לעבוד כמה חודשים בעיתון עד שהגיע למסקנה כי הרעת התנאים "אינה מתקבלת על הדעת", ועל כן הודיע באמצע חודש יוני על התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו.
"במהלך חודש 2/07, הודעתם לי כי לאור מצבו הכלכלי של העיתון יורעו תנאי השכר להם אני זכאי, בהתאם לחוזה העבודה מיום 2/05 ולעדכונו מחודש 9/05", כתב שוורץ בהודעת ההתפטרות. "לאחר הודעה זו ניתנו לי פחות מ-24 שעות להודיע אם הנני מסכים לתנאים החדשים או שמא מעדיף אני להתפטר מעבודתי. האווירה ששררה בעיתון באותם הימים היתה בלשון המעטה אווירת אימה מוחלטת – הסכסוך בין שלדון אדלסון ושלמה בן-צבי, הליכי הפירוק הזמני ופיטורים מסיביים של עובדים. באווירת הלחץ והאימה הודעתי כי אין בכוונתי להתפטר בשלב זה".
בהמשך נכתב בהודעה: "כאשר הודעתי על התפטרותי לפני עורך העיתון בפועל, מר ברק סרי – והעליתי ברוח טובה את טענותי לעיל, תוך דרישה לקבל את פיצויי הפיטורים, נאמר לי כי הוא יפעל למען קבלת פיצויים אלה. כאשר שוחחתי בהמשך עם מר אלי בצון [מנהל העיתון], נאמר לי על-ידיו כי לא ישולמו לי כל פיצויי פיטורים, לאור מצבו הכלכלי של העיתון".
השופטת רות הכריעה כי שוורץ זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ודחתה את טענת באי-כוחו של העיתון כי מרגע שוויתר על האפשרות להתפטר ביממה שלאחר ההודעה על הרעה בתנאיו, איבד שוורץ את הזכות להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים.
"אין לצפות מעובד הנחשף לסיטואציה של הרעת תנאים מוחשית, אך אינו משלים עם הרעה זו וגומר אומר להפסיק את עבודתו בעטיה, להשלים את תקופת ההתארגנות הנדרשת לשם הוצאת כוונתו אל הפועל תוך 24 שעות כפי ש'ציפתה' כביכול הנתבעת מהתובע. 'ציפייה' שמהולה לטעמנו בחוסר תום לב ומשכך אין לייחס לה כל נפקות משפטית", נכתב בפסק הדין.
"זאת, ככל שהנתבעת מבקשת לראות בציפייה זו תנאי שהתובע הסכים לו. נסיון החיים מלמד כי התקופה הסבירה הנדרשת לצורך התארגנות כאמור יכול שתארך גם מספר חודשים, כאשר הדבר תלוי במגוון של נסיבות ובכלל אלה – נסיבות הנוגעות למצבו האישי של העובד ולנכונותו ליטול סיכונים לנוכח מצבו כאמור, או נסיבות הנוגעות למצב השוק בתחום עיסוקו ולמשך הזמן הנדרש למציאת מקום עבודה חלופי בתנאי השוק הללו".
בפסק הדין הודגש כי ממילא נוצרו במערכת העיתון, לאחר ההודעה על ההפחתה במשכורת, תנאים שהצדיקו התפטרות המזכה בתשלום פיצויי פיטורים: "בהקשר זה מכוונים אנו לאווירה ששררה בנתבעת עובר לסיום עבודתו של התובע. אווירה שנבעה ממצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת, שהיה קשור לסכסוך שבין בעלי מניותיה ואשר הביא לתשלום משכורות באיחור, לפיטורי עובדים, לאי-ודאות ביחס להמשך קיומו של העיתון ולהליכים משפטיים שונים שאיימו על המשך קיומה של הנתבעת".
לזכותו של שוורץ נפסק תשלום של כ-20 אלף שקל בגין פיצויי פיטורים ועוד 3,500 שקל בגין עבודתו ללא תמורה כרכז כתבים.
תע"א 6207-08