משטרת ישראל (הכותרות הראשיות)

כותרותיהם הראשיות של ארבעת היומונים המרכזיים מוקדשות הבוקר לחקירתו והתפטרותו הצפויה של קצין משטרה בכיר, סגן המפכ"ל נסים מור, החשוד כי הטריד מינית תשע שוטרות. בין היתר חשוד מור כי שלח להן מסרים מיניים בוטים ("מה רוצה ממני הסוטה הזה? זה מגעיל אותי", כתבה אחת מהן למפקדה), מחק את המסרים כשעמד להיחקר בגינם ואף "הודה בביצוע מעשה מגונה בשוטרת שנזקקה לסיועו" ("הארץ").

השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' (צילום: יונתן זינדל)

ב"ידיעות אחרונות", העיתון הישראלי המצטיין בלעיסת המידע עבור קוראיו, מתמצתים את הסיפור בשלוש שורות המשמשות כותרת משנה: "התלונה: שוטרת סיפרה כי המועמד לתפקיד המפכ"ל הטריד אותה מינית בווטסאפ ונישק אותה בכפייה. החשדות: מור הציע לעוד 8 נשים קידום תמורת יחסי מין – ומחק את ההתכתבויות המפלילות. התגובה: מור טוען ש'יחסי המין וההתכתבויות היו בהסכמה, והשוטרות המעורבות אינן כפופות לי'".

כל העיתונים מבליטים את העובדה כי מור אינו השוטר הבכיר הראשון שנאלץ לפרוש לאחרונה; המסר המובלע הוא שמור בוודאי גם לא יהיה האחרון. מבין ארבעת העיתונים הכלליים, דווקא הביקורתי ביותר כלפי המשטרה, "הארץ", נמנע מלהדפיס את תצלומו של הקצין הבכיר בעמוד השער. החלטה עריכתית אחרת של "הארץ" חוזרת גם אצל עורכי השערים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", המבליטים את ההשלכות המערכתיות: ניצב מור הוא מקרה יחיד, אך הוא משליך על כלל צמרת הפיקוד, ואולי אפילו מאפיין אותה.

העיתון היחיד שעורך עמוד השער שלו עושה כל שביכולתו כדי למצב את המקרה של מור כמקרה יחיד הוא "ישראל היום", שבאופן מסורתי מעניק למשטרת ישראל יחס רך ומלטף. בהתאם, הכותרת הראשית שנבחרה מבליטה את מועקתו של הגוף האהוד: "יום קשה למשטרה", ציטוט של גורם לא ברור, שכלל אינו מופיע בדיווח. בסמליל שצירפו עורכי החינמון לסיקור הפרשה ("טלטלה במשטרה") מופיע שוב דיוקנו של מור, הנדפס גם בגדול במעלה הכפולה הפותחת, לצד תקצירי ההסתבכויות שלו ושל חמישה ניצבים אחרים.

משטרת ישראל (הזווית המערכתית)

"המחדל", נכתב בראשה של בוקסה קצרה אך מובלטת בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות". כתב הפלילים של היומון, ירון דורון, כותב כי לא רק ניצב מור הסתבך בפרשה שנחשפה אתמול, אלא גם מפקדה הישיר של אחת השוטרות המתלוננות, החשוד בכך שלא העביר את תלונתה המקורית למח"ש. "במח"ש חושדים כי הוא ניסה לטייח את המקרה", כותב דורון.

ידיעה נוספת של דורון, העוסקת בהשלכותיהן של הפרשות שבעטיין פרשו יתר הניצבים, נושאת את הכותרת "הקריסה הכחולה". "'אני בא לשנות את המצב', הכריז המפכ"ל יוחנן דנינו כשנכנס לתפקידו בצל פרשת מין שהעיבה על המשטרה. אבל המצב רק הלך והידרדר: מאז פרשו, פוטרו והסתבכו שמונה ניצבים – והפיקוד התרסק", נכתב בכותרת המשנה.

"כחול זה המביך החדש", נכתב בראשו של טור פרשנות מאת אריאלה רינגל-הופמן, המתפרסם באותה כפולה. "שמונה מתוך 18 הניצבים במשטרת ישראל הלכו הביתה תוך פחות משנתיים", היא כותבת. "חלקם זחלו החוצה, בשקט, חלקם יצאו עם כתב אישום. אבל מה שברור הוא שהמטה הארצי קורס, ועוד מעט, כמו בבדיחה שרצה עכשיו ברשת, המשטרה תוציא הודעה: 'דרושים ניצבים – יתרון לבעלי ניסיון בהטרדה מינית'".

השר יצחק אהרונוביץ' והמפכ"ל יוחנן דנינו בטקס של משטרת ישראל, 22.9.14 (צילום: פלאש 90)

המקרה של מור, מדגישה רינגל-הופמן שוב, אינו מקרה בודד. "הגילויים האחרונים על חלקם הפעיל של בכירי המטה בהטרדות מיניות מסוגים שונים ומגוונים מעלים את השאלה איך לעזאזל עובדת שם המסננת", היא כותבת. "איך האנשים האלו מרשים לעצמם לעמוד על קו הזינוק במירוץ למפכ"לות? כי מה, איש לא יידע? איש לא יגלה? כי מישהו חשב שאין קשר בין ניהול ארגון של 30 אלף שוטרים, כשהתפקיד כולל את ביסוס עולם הערכים שלהם, להתכתבויות מאוסות במיילים?".

כמו דורון, גם רינגל-הופמן מוצאת מקום ללעוג למפכ"ל דנינו, במקרה זה על האמון שנתן בסגנו. ב"מעריב" נועצת בו סיכה טל אריאל-אמיר. "רב-ניצב דנינו, אחרי שתגמור להתעצב לך ויימאס לך להצהיר כי המשטרה זקוקה לטיפול שורש, אולי תזכור מי האיש שמינה בארבע השנים האחרונות את אותם ניצבים. מי נתן להם גיבוי, דרגה, שכר, תנאים", היא כותבת. "לפני שאתה הופך לרופא שיניים", היא מוסיפה בהמשך, "תפנים כי לטיפולי שורש דרוש זמן ארוך, ואילו זמנך עד לסיום תפקידך קצוב. מה שלא בנית במשך כמעט ארבע שנים, לא ייעשה בארבעה חודשים. למחליפך תשאיר משטרה חולה, מרוסקת ורקובה".

מוטיב המק חוזר גם בטור שמפרסם היום כתב הפלילים של "הארץ", יניב קובוביץ. "כשהנתונים הסטטיסטיים הם המטרה העיקרית וחזות הכל, אין פלא שהדרך להשגתם מביאה לריקבון של הארגון מבפנים", הוא כותב בפתיח, ובהמשך מזכיר גם מקרה של קצין שקודם למרות שהודה בבית-הדין למשמעת של המשטרה כי הטריד שוטרות בשירות חובה. "המפכ"ל דנינו ועמיתיו לפיקוד הבכיר מכירים את האיש ואת הסיפור, אבל לא נראה שזה מדאיג אותם במיוחד: אחרי הכל, מדובר בקצין מוכשר שמציג מספרים מרשימים".

עיקר טורו של קובוביץ מוקדש לתמהיל המגדרי של צמרת המשטרה. "מאז כניסתו של יוחנן דנינו לתפקיד מפכ"ל המשטרה, הוא נוהג לדבר במספרים בכל הזדמנות: מספר המעצרים עלה בכך וכך אחוזים, מספר כתבי האישום עלה בכך וכך אחוזים. לתפיסתו של דנינו, הסטטיסטיקה היא סוד ההצלחה בהפיכת המשטרה לארגון טוב יותר", הוא כותב.

"מוזר: אם המספרים הם מה שחשוב, איך זה שדנינו לא התפנה לרגע כדי לחשוב איך ארגון של 30 אלף שוטרים, רבע מהם נשים, לא מצליח להצמיח מתוכו ולו אשה אחת בדרגת ניצב? כשמסביב לשולחן סגל הפיקוד הבכיר יושבים 19 גברים – רב-ניצב אחד, 18 ניצבים ואפס נשים – לא צריך להיות מנתח ארגוני כדי להבין איזו השפעה יש לדבר על הנשים ועל מעמדן במשטרה. [...] המבנה הארגוני של משטרת ישראל משקף אופי שוביניסטי. המצב שבו נשים אינן יכולות להגיע לצמרת, לקבוע את התנהלות הארגון ולעצב את אופיו מעניק לקצינים הבכירים (הגברים) תחושת עליונות ביחס לשוטרות. העליונות הגברית מתבססת על המוסכמה שלפיה הנשים חלשות ופגיעות יותר – ולכן גם מותר למתוח מולן את גבולות המותר והאסור".

אמיר אורן, בטור המתפרסם באותו עמוד, מסובב את הסכין. "התקנון המסדיר הלוויה משטרתית מחייב שישה ניצבים לשאת על כתפיהם את ארונו של עמיתם, ניצב או רב-ניצב, שהתייצב אצל היומנאי בתחנה הסופית. שישה ניצבים אבדו למשטרת ישראל בנסיבות פליליות או משמעתיות בשנים האחרונות, יותר מכל בשנה האחרונה, הרביעית של המפכ"ל יוחנן דנינו, שבתקופתו נתפסים יותר עבריינים מאשר אי-פעם, אבל גם יותר שוטרים. זה אסון ארגוני חסר תקדים בגוף אכיפת חוק, טבח מצטבר ועצמי. השישה יכולים עכשיו לשאת את ארונה של המשטרה", הוא כותב.

"סגל הפיקוד הכללי, או מה שנשאר ממנו, מתכנס בכל יום שני בשבוע", כותב אורן בהמשך (בחלק שנעדר משום-מה מהגרסה המקוונת של הטור). "את הדיון הפעם אפשר היה לקיים בניידת, גם בגלל מספרם הנגרע בהתמדה של הניצבים, שביניהם נפערים בכל שבוע, בכל יום, חללים חדשים, וגם בגלל הנסיבות – כבר לא ברור אם ניצב יגיע לכלא כנציב שירות בתי-הסוהר או כאסיר. קל לתאר את החיזיון העגום, את הומור הגרדומים, בקרב קבוצה הולכת ומתמעטת, שאנשיה מביטים זה בזה ותוהים את מי יתקוף הנגיף בפעם הבאה – אותו, מימין; אותו, ממול; או אולי בכלל אותי".

"ישראל היום" הוא הבוקר העיתון היחיד שבו לא מתפרסם טור פרשנות בנושא.

משטרת "ישראל היום"

במקום פרשנות מתפרסמת היום ב"ישראל היום" ידיעה מאת איציק סבן ודניאל סיריוטי, ובה מובלטים דברים שאמר אתמול המפכ"ל דנינו. עורכי "ישראל היום", שהם הבוקר היחידים שמקדישים ידיעה עצמאית לתגובתו של דנינו, משבצים אותה במעלה עמ' 5 תחת הלוגו "דבר המפכ"ל".

לדברי דנינו, מדובר באירוע שאינו מאפיין את כלל שורותיה של המשטרה. "אני עצוב עבור 30 אלף השוטרים שהתעוררו לכותרות הללו, בזמן שהם מקדישים לילות כימים לשמירה על בטחון המדינה ולמאבק בפשיעה", נכתב בציטוט מתוך דבריו שהבליטו העורכים. ודוק: הקושי הוא בכותרות.

המפכ"ל קלע, במקרה זה, לדעת גדולים. כמוהו, גם "ישראל היום" והפוליטיקאי שלמענו הוקם חינמון זה גורסים כי בצמרת רשימת בעיותיה של מדינת ישראל, איפשהו בין הטרור הפלסטיני לאיום האיראני, עומד האופן שבו משתקפות בעיותיה הפנימיות של המדינה באמצעי התקשורת (במורד הדירוג, לא ברור היכן, עומדות ודאי הבעיות עצמן).

רטרוספקטיבה

"הפרשה מתפוצצת עכשיו לא מתוך צמרת המשטרה ולא בזכותה, אלא בזכות שוטרת אמיצה ששיתפה פעולה עם מח"ש", כותב בעמוד הפייסבוק שלו ניר גונטז', כתב פלילים לשעבר, שלדבריו ידע על מקרה דומה מעברו של הניצב מור ואף עימת אותו עם המידע ואישרר אותו.

"כתבתי ואני חוזר על הדברים: סגל הפיקוד הבכיר ידע על נסים מור. הם ידעו שם גם על [ניסו] שחם. הם יודעים הכל על כולם – אבל הם שותקים ומגבים האחד את השני. עד שאיזו שוטרת (למרות הקושי הגדול שלה) לא פותחת את הפה – הם שותקים. התרבות בסגל הפיקוד הבכיר של המשטרה (המקביל למטכ"ל) היא של: כל אחד שיזיין איזו שוטרת או קצינה שבא לו. כולן בשביל כולם. זו תרבות שהמוטו שלה הוא: לזיין שוטרות (שכפופות להם) – כן. להיתפס – לא".

בפני גונטז' עמדה דילמה: לטענתו, הקצין ביקש ממנו להימנע מפרסום המידע כדי להימנע מפגיעה במשפחתו ובמשפחתה של השוטרת שעימה ניהל רומן. גונטז' נעתר. "גנזתי את המידע לתוכי. לשנים ארוכות", כתב. בתקופה שחלפה מאז ועד היום, הוא טוען עוד, הספיק מור לנהל קשרים אסורים וכפי הנראה גם פוגעניים עם נשים נוספות.

ההחלטה לגנוז את המידע רק דחתה במידת-מה את הפגיעה המשוערת במשפחות; במקביל, היא איפשרה למספר הנפגעות הישירות מהתנהלותו של הקצין הבכיר לעלות. זהו לקח שראוי ללמד בבתי-ספר לעיתונות.

הפרשה הבאה

"חשש במשטרה: שחם יחשוף קצינים שקיימו יחסים אסורים" (ירון דורון, "ידיעות אחרונות", עמ' 6).

פוליטיקה ("ישראל היום")

הכפולה הרביעית של "ישראל היום" היא היום הזירה שבה הוחלט למקד את מאמציו התדמיתיים של מושא הקידום העיקרי של העיתון, ראש הממשלה בנימין נתניהו. ידיעה קצרה מוקדשת לדברים שאמר אתמול נתניהו בעקבות סיקור התביעה נגד רעייתו, שרה. "שפל נוסף של גורמים בתקשורת", נכתב בכותרת. ידיעה נוספת מוקדשת לשבחים שחלקו לו פוליטיקאים רפובליקאים, ג'ון ביינר וג'ון מקיין, אגב הזמנתו לנאום בקונגרס נגד רצונו של הנשיא ברק אובמה. "יו"ר בית-הנבחרים: 'רק נתניהו יכול לדבר על איום הטרור הרדיקלי'", נכתב בכותרת.

חיים שיין באולפן "ישראל היום" (צילום מסך)

בראש האגף הימני של הכפולה נדפס מאמר נוסף של חיים שיין המוקדש לניגוח העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות", בגין יחסו לנתניהו. "אם היו מחלקים מדליות על צביעות בתקשורת, 'ידיעות' היה זוכה בזהב", נכתב בכותרת המשנה. האומנם? אם אכן היה מחליט גוף כלשהו לחלק לעיתונים מדליות על צביעות, "ידיעות אחרונות" בהחלט היה זוכה לדירוג גבוה – אך בדרך היה עליו להיאבק במרץ על התואר עם "ישראל היום" ושיין עצמו, שמיישמים במו ידיהם את רוב הפרקטיקות הפסולות שעליהן הם מזדעקים, לצד פרקטיקות נוספות, הייחודיות להם.

בראש האגף השמאלי של הכפולה נדפס תצלום מעורר גאווה של נתניהו בעת "אחד מנאומיו בקונגרס", כשהוא מצדיע לעבר מישהו הנמצא מחוץ לפריים. תיבת אינפוגרפיקה הנדפסת בצד ("מדד הבושה של 'ידיעות אחרונות'") צועקת על הקוראים: "7 כותרות על בנימין נתניהו, כולן שליליות" ו"יותר מ-4,000 מלים על בנימין נתניהו, כולן שליליות".

מי שיהפוך דף ימצא דיווח נוסף (מתי טוכפלד) על ההתפתחויות בבדיקת האי-סדרים שהתגלו בפריימריז במפלגתו של נתניהו. כמו בשבועות הקודמים, גם כעת מסתפקים העורכים במונחים "אי-סדרים" ו"טעויות", ונמנעים מאזכור הטענות בנוגע למעשים חמורים יותר, שהם חלק בלתי נפרד מהשיח על תוצאות הפריימריז בליכוד בכל זירה תקשורתית שאינה "ישראל היום".

אריה דרעי ויאיר לפיד (או מפעילי המדיה החברתית שלהם), טוויטר

אחד ממסרי המשנה במאמר הקוצף של שיין מוקדש לתביעת עלבונם של נפתלי בנט, איילת שקד ומפלגת הבית-היהודי, עד לא מזמן מחביבי "ידיעות אחרונות" ומי שהפכו בחודשים האחרונים למושאי ביקורת בעיתון זה. הבית-היהודי היא גם המפלגה היחידה הזוכה הבוקר מ"ישראל היום" לידיעה חיובית על מאמציה בקמפיין הבחירות ("כוח חלוץ: אלי אוחנה בדרך לבית-היהודי").

ידיעה על שנינה מוצלחת של אריה דרעי (או אדם מטעמו) מתויגת בחינמון כ"התנצחות", ואירוע הצגת הרשימה של יש-עתיד זוכה לידיעה קצרה תחת הכותרת האנמית "יש-עתיד: שינויים קלים ברשימה". "העשירייה הראשונה מכילה רק שלוש נשים", מציינת הכותבת, דניאל רוט. ידיעה נוספת מוקדשת לאירוע המוגדר כ"מבוכה ל'כולנו'". למפלגה, כן?

פוליטיקה ("ידיעות אחרונות")

ב"ידיעות אחרונות", המקדם (בין היתר) את קמפיין הבחירות של מפלגת יש-עתיד, מגישים לקוראים דיווח הממוצב כתמונת מראה של הידיעה על רשימת יש-עתיד ב"ישראל היום". "בלי יותר מדי פנים חדשות – אך עם המון אנרגיות – הציג לפיד את רשימתו לבחירות הקרובות", נכתב בכותרת המשנה האופטימית של הידיעה. "בחזרה לעתיד", קוראת הכותרת.

לצד הידיעה מתפרסמת רשימה מעוצבת של "הנבחרת של לפיד לכנסת ה-20". ההחלטה להסתפק במדורגים עד המקום ה-13 בלבד (לסיעה יש כיום 19 ח"כים) פוגמת מעט באופטימיות שניסו עורכי העמוד להזריק אל בין השורות. "לפי סקרים אחרונים, צפויה המפלגה לקבל בין 9 ל-12 מנדטים בבחירות הקרובות", מציין הכתב, יובל קרני, במשפט החותם את דיווחו.

יאיר לפיד עם פעילי יש-עתיד במעמד הצגת רשימת המפלגה לכנסת ה-20, אתמול (צילום: בן קלמר)

זהו אחד ההבדלים הבולטים בין ההטיה המערכתית של "ידיעות אחרונות" להטיה של "ישראל היום": בעוד שבמערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" בדרך כלל מצליחים להימנע מסילופים בוטים, ורק מטים את המציאות לכיוון הרצוי, נראה שאם מישהו היה ממציא מחק עצום ממדים המאפשר לאוחז בו להעלים לחלוטין חלקים מהמציאות הלא נעימה, ב"ישראל היום" היו קופצים על המציאה והופכים אותו לאדם אמיד.

שחיתות ופוליטיקה

כל העיתונים מדווחים על ההתפתחות האחרונה בפרשת השחיתות שזכתה לכינוי "פרשת ישראל-ביתנו" (למעט "ידיעות אחרונות", שעדיין דבק בכינוי "תיק 242"). "המשטרה פשטה אתמול על משרד פרסום ויחסי-ציבור בחשד שבכירים בו העבירו שוחד לאנשי ציבור בתמורה לפרויקטים ממשרדי ממשלה שונים", מדווח יניב קובוביץ בשער "הארץ". "ארבעה חשודים נעצרו, בהם יועץ התקשורת רונן משה, מזכיר ממשלה לשעבר ושתי עובדות ציבור, אחת מהן היא טלי קידר, לשעבר ראש לשכתו של מנכ"ל משרד החקלאות רמי כהן".

"אתמול בשעה שש בבוקר דפקו חוקרי יאח"ה של להב 433 על דלת ביתו של רונן משה והודיעו לו כי הוא עצור בחשד למתן שוחד. משה, שרק אתמול חגג את הולדת בתו הבכורה, משמש בימים אלה יועץ בקמפיין של מפלגת כולנו של משה כחלון, ובעבר שימש דובר הליכוד ולאחר מכן דובר של הליכוד-ביתנו", מרחיב ב"ידיעות אחרונות" מאיר אברג'יל. על-פי דיווחו, לפי שעה קושרים במשטרה את החשדות לשוחד בפרויקטים של משרד התיירות ושל משרד החקלאות.

בכל העיתונים למעט "מעריב" מצוטט עורך-דינו של משה, ירון לונדון, שאמר כי שמו של יועץ התקשורת השתרבב לנושא בשל תפקידו כ"נותן שירותים ויועץ". קובוביץ, ב"הארץ", מצטט גם הודעה שפורסמה מטעם מפלגת ישראל-ביתנו, ולפיה "המעצרים נועדו אך ורק כדי להסיח את דעת הציבור ממה שקורה במשטרה עצמה". כתב "מעריב" אלון חכמון קיבל את הדברים היישר מפי הסוס, אביגדור ליברמן.

רונן משה (מימין) עם נציגים מהרשימה המשותפת של הליכוד וישראל-ביתנו, במהלך מערכת הבחירות הקודמת (צילום: טל שניידר, הפלוג)

ב"ישראל היום" נמנעים מהזכרת הקשר בין משה לליכוד ומבליטים את קשריו עם כחלון – החלטה עריכתית החוזרת שוב בידיעה נוספת שבה מוזכר האיש. כתב המשטרה, איציק סבן, מציין כי בעקבות המעצר הוחלט במפלגתו של כחלון להפסיק את ההתקשרות עם יועץ התקשורת. לדיווח החדשותי מצורף טור קצר מאת דן מרגלית, המוצא לנכון להעטיר שבחים על המפכ"ל ועל שוטריו; אלמלא קבוצה קטנה של קצינים, הוא גורס, כולם היו מבינים שמשטרת ישראל היא "מוסד שומר חוק לתפארת".

צבא וביטחון

"חמאס ערך ניסוי: לפחות עשר רקטות נורו לעבר הים", מדווחים ב"מעריב" יאסר עוקבי ונועם אמיר. "מדובר ברצף ניסויים חריג שלא נראה כמותו מאז 'צוק איתן'", נכתב בכותרת המשנה. "לחמאס יש כיום יכולת ייצור באין מפריע של רקטות לטווח קצר ובינוני, וכל ניסוי שמתבצע מבשר על סיום של ייצור סדרת טילים", נכתב בידיעה.

"צה"ל החליט להדיח משירות מילואים את חותמי מכתב הסרבנים של בוגרי יחידת 8200 – לאחר שאלו כבר הודיעו כי יסרבו לשרת במילואים ולקחת חלק בפעולות מודיעין נגד פלסטינים", מדווחת ב"הארץ" גילי כהן. ב"מעריב" מעדכנים נועם אמיר ודנה סומברג כי מניין המודחים עומד על 43. "חציתם קו עדין המפריד בין הפוליטיקה לשירות בצבא", מצטטת הכתבת הצבאית של "ישראל היום", לילך שובל, מכתב שחיבר מפקד היחידה, שפורסם אתמול על-ידי כתבי "וואלה" אמיר בוחבוט ושבתי בנדט.

חיילים ישראלים על משוריין. רמת הגולן, השבוע שעבר (צילום: באסל עוידאת)

"חותמי המכתב טענו שאיש מהם לא קיבל עד כה פנייה רשמית מצה"ל או מיחידתם בדבר הדחתם ממנה", כותב ב"ידיעות אחרונות" אליאור לוי, שערך ראיון בלעדי עם הסרבנים במקביל לחשיפת המכתב (עורכיו של לוי מטעים את הקוראים וטוענים בכותרת המשנה כי המכתב נחשף אצלם בלעדית, הגם שעצם קיומו נחשף במקביל בכלי תקשורת שונים).

"לצערנו אנחנו רואים שהיחידה בוחרת להתמודד עם הטענות שהעלינו על-ידי סילוקנו, כאילו שהדברים הקשים ייעלמו יחד איתנו. העדויות שהתפרסמו אינן שמועות, אלא עדויות שלנו ממקור ראשון על פעולות שהיו חלק משגרת השירות שלנו", מצטט לוי את נציגי הסרבנים.

"מפקדי היחידה ודובר צה"ל לא מכחישים שצרכיו המודיעיניים של השלטון הצבאי בשטחים כוללים איסוף מידע על חפים מפשע ללא שום מגבלה עקרונית וסחיטה של אנשים בלתי מעורבים על סמך מידע רפואי ונטייה מינית", הוא מוסיף ומצטט. "אכן, כפי שאומר מפקד היחידה, ישנו קו עדין המפריד בין פוליטיקה לצבא, אך המשימות הללו – ולא המכתב שלנו – הן שהופכות את השירות הצבאי לפוליטי".

סימניות

"תוכנית ההתנתקות של הקרן-הקיימת מהמדינה נחשפת" (יעל דראל, "כלכליסט").

"דירות ב-50 אלף שקל: כך נמכרים נכסי הדיור הציבורי לישיבות ועמותות" (נמרוד בוסו, "דה-מרקר").

ענייני תקשורת

אלימלך רם. כל העיתונים מדווחים על מותו של העיתונאי לשעבר אלימלך רם בגיל 85. "רם שיחק בתחילת שנות ה-50 בתיאטרון הקאמרי, בטרם זיהו את קולו הרדיופוני והמליצו לו להצטרף לרדיו", כותב רז שכניק בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "ב-1952 החל לשדר בקול-ישראל ומילא שורה ארוכה של תפקידי הגשה ועריכה, לרבות מנהל החדשות. קולו אף היה חלק מיומני גבע המיתולוגיים.

"ב-1971 נסע לשליחות מטעם הסוכנות-היהודית בוושינגטון ואחרי שלוש שנים חזר לישראל והצטרף לערוץ 1, שם שימש כתב מדיני ועורך מהדורת 'מבט'. ב-1982 קיבל רם את תפקיד שליח הרשות בארה"ב וב-1986 חזר לישראל לתפקיד מנהל חטיבת החדשות ברוממה". גילי איזיקוביץ ב"הארץ" ומיטל ליאור-גוטמן ב"מעריב" מספקות תקציר ביוגרפי דומה, ומוסיפות כי לאחר פרישתו מתחום העיתונות עבר רם לעבוד במשרד הלובינג פוליסי של בוריס קרסני.

שער הגיליון החדש של "שרלי הבדו": נביא האסלאם מוחמד מחזיק שלט הקורא "אני שרלי" ומזיל דמעה. הכותרת: "הכל נסלח"

חופש הביטוי. במדור הדעות האחורי של "הארץ", תחת הכותרת "תראו מי מגן על חופש הביטוי", כותבת מירה עווד על "חזון אחרית הימים" שבמסגרתו פעילים של מפלגת ישראל-ביתנו התגייסו למשמרת מחאה בקריאה להפיץ את גליונות השבועון "שרלי הבדו" בישראל.

"המלך הוא עירום", היא כותבת. "שרון גל לא בא להגן על חופש הביטוי או על הדמוקרטיה – ההפגנה והיוזמה של ישראל-ביתנו נועדו לשסות יהודים בערבים, תוך ניצול ציני של טרגדיה אנושית ושל אותו חופש ביטוי שנהפך לסיסמה שחוקה". כאן, באתר "העין השביעית", כתב על הצרימה הזאת אתמול חנוך מרמרי. טור נוסף בנושא, מאת מתי גולן, התפרסם בגליון אמש של "גלובס".

"שרלי הבדו" בישראל (וכורדים בסוריה). "למרות המחאות: 550 גליונות של 'שרלי הבדו' נמכרו בישראל", מדווחים ב"מעריב" אריק בנדר ויאסר עוקבי. על-פי דיווחם, הגליונות, שהוצעו למכירה באתר האינטרנט של רשת סטימצקי, נרכשו כולם בתוך שבע דקות. מכורח החלטת עריכה תמוהה, המשך הידיעה מוקדש לעדכון הקוראים בדבר השתלטותם של כוחות מיליציה כורדיים על רוב שטחה של העיר קובאני שבצפון סוריה, שהיתה עד כה בשליטת ארגון דאע"ש.

חופש המידע. "למה חשוב לפרסם את יומני השרים", קוראת כותרתו של מאמר מאת מנכ"לית התנועה לחופש המידע, אלונה וינוגרד, המתפרסם ב"דה-מרקר". "ידוע שתקופת בחירות היא תקופה של הצהרות והבטחות. זה חלק מהמשחק", כותבת וינוגרד. "אבל כדי שנוכל לגבש דעה ולבחון באופן ביקורתי הבטחות עלינו לדרוש (באובססיביות) לראות מה בדיוק עשה אותו נבחר ציבור כאשר נתנו לו כבר בעבר את 'הקול שלנו'".

"ישראל היום" (1). "הארטילריה הכבדה שמפעיל בימים האחרונים העיתון המכנה עצמו 'העיתון של המדינה' כלפי ראש הממשלה, באמצעות המהדורה המודפסת והמקוונת שלו, חוצה כל גבול הגיוני או דמיוני", כותב בנימין ליפקין, עורך היומון החרדי "המבשר", בטורו "מבשר ואומר". "כמו בהחלטה שמקורה בגיוס חירום, מקפיד העיתון בכל אחד מהימים האחרונים להקדיש את כותרתו הראשית למתקפה אחרת, אישית ונטולת כל רסן כלפי ראש הממשלה. כל האמצעים כשרים בעיני העיתון, בעליו, כתביו ופרשניו הבכירים להדיח את נתניהו מכסאו ולהביא לסילוקה של התעוקה בדמות חינמון 'ישראל היום' מסדר היום.

"אתמול פורסמו תוצאות מבדק הטוענות להיקף חשיפה של החינמון, המזוהה עם נתניהו יותר מכל עיתון אחר בימי השבוע. עצם חלוקתו חינם של הביטאון ושפע עמודי הפרסום שבו מדירים שינה מעיני בעלי העיתון שפעם היה הנפוץ ביותר ללא עוררין. נותר רק לדמיין מה היה קורה אילו עיתון אחר, 'ישראל היום' נניח, היה מסית בצורה כה פרועה, פראית ויומיומית נגד ראש ממשלה מהשמאל. איזו מקהלה של מחאה היתה נשמעת מקצה 'הארץ' ועד אחרון עמודי 'מעריב', לרבות כל כלי המדיה האלקטרונית בגנות ההסתה".

לידיעת העורך, ושאר הקוראים, ראוי לציין כי במקרה של "ישראל היום" ריבוי מודעות אינו בהכרח מלמד על שגשוג כלכלי.

"ישראל היום", מודעה עצמית. 27.1.15

"ישראל היום" (2). כפי שציין ליפקין בטורו ב"המבשר", אתמול התפרסמו תוצאות סקר החשיפה TGI לשנת 2014, המלמדות על עלייה בחשיפה היומית השנתית ל"ישראל היום" (39.3%) וירידה בחשיפה למתחרה, "ידיעות אחרונות" (34.9%). נתוני החצי השני של השנה מעודדים מעט יותר עבור "ידיעות אחרונות", וכך גם נתוני גליון סוף-השבוע, שזוכה לחשיפה גבוהה מזו של גליון סוף-השבוע של "ישראל היום".

חזי שטרנליכט, "ישראל היום" (צילום מסך)

ידיעה בחתימת "כתב 'ישראל היום'" המבליטה את עליונותו של החינמון בימי חול מתפרסמת הבוקר בכפולה הפותחת שלו, לצד הידיעה על הניצב שסרח. בהמשך הגיליון נחגג ההישג גם באמצעות מודעת עמוד, שנועדה להתמודד עם אחת מנקודות החולשה של החינמון: בשוק הפרסום, הסביר איש פרסום בכיר שהתראיין לאתר זה בשנה שעברה, נהוג להניח שכל גיליון של "ישראל היום" נצפה על-ידי קורא אחד, בניגוד לגליונות של עיתונים בתשלום, שרובם מופצים למנויים, הנקראים בדרך כלל על-ידי יותר מאדם אחד. המודעה החדשה נועדה לשנות את התפיסה הזאת, וקוראת לקוראים להעביר את הגליונות מיד ליד בנימוק ש"זה הכי ישראלי שיש" (ב"ידיעות אחרונות", שלאורך שנים רבות נהג לפרסם מודעות החוגגות את הישגיו בסקרי חשיפה, תוצאות הסקר אינן מוזכרות היום).

כתב "ישראל היום", שעבד אתמול שעות נוספות, חתום גם על ידיעה המתפרסמת בהמשך הגיליון, ובה עדכון בנוגע לזכייתו של העורך הכלכלי, חזי שטרנליכט, בפרס לתקשורת כלכלית איכותית של אגודת זכות הציבור לדעת. שטרנליכט, שהוא כנראה העורך הכלכלי הגרוע ביותר כיום בעיתונות העברית, מגיש לקוראיו באופן קבוע מדור נחות ומלא חורים, שכמו חלקיו האחרים של העיתון, מגויס בקביעות לשם קידום מסרים מטעם לשכת ראש הממשלה, הצפים מדי פעם גם בטוריו האישיים. מנוסח ההודעה על מתן הפרס ניתן להסיק כי זוהי העילה המרכזית שבגינה יקבל את הכבוד.

נסטלבאום נ' ויזנטל. ספיר כלפון מדווחת ב"גלובס" על התביעה שהגיש משה נסטלבאום נגד יונה ויזנטל, העורך הראשי של רשות השידור. לטענת נסטלבאום, מנהל ועורך בכיר בזרוע הטלוויזיונית של השידור הציבורי, השעייתו התבצעה משיקולים זרים, בניגוד לנהלים, ועל בסיס שמועה. התביעה האישית, על סך 300 אלף שקל, מצטרפת לתלונה שהגיש נסטלבאום למשטרה מוקדם יותר החודש.

דווקא. מדור הבישול היומי של נירה רוסו במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם גם היום בצירוף פרסומת לפרויקט התוכן השיווקי "שולחן משפחתי" של חברת אוסם. כפי שקרה מדי פעם לפני כשנה, בגלגול הקודם של הקמפיין, גם הפעם כוללת רוסו במתכון מרכיב הנכלל בארסנל המוצרים של אוסם, אך ממליצה במפורש דווקא על הגרסה של היצרנים המתחרים.