נתניהו באמריקה, נתניהו בירושלים

הטבלואידים ממשיכים גם היום להקדיש את כותרותיהם הראשיות לחומר הגלם התורני ליריבויות שבין בעלי האינטרסים השולטים בהם (או בוחשים בהם מרחוק). החומר הזה הוא מהסוג הנפוץ ביותר בשנים האחרונות: התנהלותו של בנימין נתניהו ושל רעייתו שרה.

יום אחרי יום אחרי יום חובטים ב"ידיעות אחרונות" בראש הממשלה על רקע החלטתו לנאום לפני הקונגרס האמריקאי. היום מתגייס לשם כך נחום ברנע בטור פרשנות המתפרסם בעמוד הפותח, עם הפניה בשער. "מתנה גדולה לאיראן" היא הכותרת של ברנע. הכותרת הראשית של העיתון היא "מאבד את אמריקה". ברנע חוזר על הקביעה של סימה קדמון מיום שישי, ולפיה נתניהו הורה על התקיפה בסוריה משיקולי בחירות. הוא עושה זאת בסגנון שקדמון מעולם לא השכילה לרכוש, בניסוחים זהירים יותר (המזכירים את "נאום החלום" של ליברמן מהתקופה האחרונה), אך התוכן נותר אותו התוכן – חסר כל ביסוס. הסגנון עצמו, אגב, פרום יותר מהנהוג אצל הכותב הוותיק, שמעתיר גידופים על בנט, החבר החדש ברשימה השחורה של העיתון. בין השאר מכנה אותו ברנע "ראש הסיעה הקוקואית" וכותב במשתמע כי הוא חולה נפש.

כאמור, חומר הבעירה התורני האחר הוא התנהלותה של שרה נתניהו, שמככבת לצד בעלה בכותרות הטבלואידים. "העובדים חששו מהתפרצויות, בפרט לאחר שהיא שתתה כמויות של אלכוהול", נכתב בכותרת בולטת על שער "ידיעות אחרונות". "העובדים חששו מזעמה של הגברת נתניהו", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב". "לשרה נתניהו היו התפרצויות זעם קשות, בפרט לאחר ששתתה אלכוהול", נכתב בכותרת קטנה במעלה שער "גלובס". ב"הארץ" לא מספקים לידיעה בעניין הפניה בשער.

ב"ישראל היום" מקדישים כותרת בולטת על השער ואת הכפולה הפותחת לתגובת-נגד לפרסומים. תוכן התצהיר של אב-הבית לשעבר של בית ראש הממשלה מצטמצם למספר מוגבל של משפטים המוחבאים עמוק בתוך הסיקור ומוקפים כולם בכותרות ענק ומאמרים מתלהמים המאשימים את העולם כולו, עם דגש על "ידיעות אחרונות", ברדיפת אשת ראש הממשלה. בנקודה האחרונה "ישראל היום" כמובן צודק לגמרי. אמנם המכתם "בוז'יתון" עילג, אינו נכון, מדגיש דווקא את הכינוי הקולע "ביביתון" ומחמיץ את הנקודה העיקרית ("ידיעות אחרונות" אינו תומך בהרצוג; "ידיעות אחרונות" תומך בנוני מוזס) – אך המתקפה של "ישראל היום" על "ידיעות אחרונות" בטענה שמדובר בעיתון המטה את סיקורו באופן מושחת נכונה וצודקת. כמובן, ב"ישראל היום" מומחים בהערכת הטיה עיתונאית גרוטסקית. הם צריכים רק להסתכל במראה.

ליריבות בין העיתונים אין דבר עם המשמעות הציבורית של עיתונות, אך היא מספקת גם שיאים של צביעות, כמו למשל זו שעמד עליה אורן פרסיקו היום. בעוד ש"ישראל היום" מעלה היום על נס את הטענה כי תצהירים משפטיים הם חומר מפוקפק בכל הקשור לסיקור עיתונאי, הרי שב-2013 פירסם בהבלטה יתרה את תוכנו של תצהיר משפטי. אז היה זה תצהיר שפגע ברמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שנחשב בזמנו יריב פוליטי פוטנציאלי לנתניהו וש"ישראל היום" רדף אותו (בדרכו הגמלונית) – היום זהו תצהיר שפוגע בשרה נתניהו; אז הבליטו העורכים את הטענות שבתצהיר ודן מרגלית פירסם טור תחת הכותרת "נחוצים תצהירים שטרם נחשפו" – היום כותב איציק סבן ש"בתצהיר אפשר לכתוב כל דבר" וחיים שיין מתלונן ש"תצהירים נמרחו בעיתונים ובאתרי החדשות" על אף ש"אמינותם לא נבחנה".

אגב, יש משהו מאלף בכך שאחד הפובליציסטים המסתמנים ב"ישראל היום", המתגייס תדיר לקמפיינים האנטי-תקשורתיים שמנהל העיתון, הוא כתב חדשות (כתב המשטרה). עורך העיתון המוטה הזה, שכל כולו אג'נדה זרה וצרה, כלל אינו מנצל לטובת אותה אג'נדה את עובדת היותו עיתון, כלומר גוף המסוגל לכאורה לעבודה עיתונאית של ממש בתחום החדשות, מעבר להבאה לדפוס של הודעות לעיתונות (או תצהירים משפטיים).

פרשנות

בתחתית עמ' 3 של "מעריב" מתפרסם תיקון: "בגליון 'מעריב השבוע' מאתמול צוטט דובר הבית-הלבן כאומר: 'מקווים שנתניהו יפסיד בבחירות'. מדובר בפרשנות שגויה של דבריו".

עוד כותרת ראשית

"השר אריאל הורה לתכנן הרחבה של גוש עציון מעבר לגדר", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "משרד הבינוי העביר תקציב לתכנון תשתיות לשלוחה של ההתנחלות אפרת, שתגיע עד פאתי בית-לחם. בעבר כבר ניסה המשרד לקדם בנייה של 2,500 יחידות דיור במקום", נכתב בכותרת המשנה. לפי חיים לוינסון, החתום על הידיעה הקצרה, המובאת במלואה בעמוד השער, "הגבעה, המכונה 'העיטם', היא יעד אסטרטגי של המתנחלים זה כעשור, שכן בנייה בה תהווה שליחת זרוע מזרחה שתקרב את השטח הבנוי של גוש עציון לפאתי בית-לחם".

גז

כיצד מסקרים בעיתוני היום את מאבק האיתנים המתרחש מאחורי הקלעים בין אילי ההון והתאגידים השולטים בצורה מונופולית במאגרי הגז שנמצאו לחופי ישראל לבין גופי הרגולציה של מדינת ישראל? הכותרת של "גלובס" היא האנמית ביותר, אולי משום שהעיתון יוצא מוקדם יותר מכל יתר העיתונים: "בדרך לפשרה או בדרך לבית-המשפט", נכתב בכותרת על השער. "המדינה רומזת: מחיר הגז גבוה מדי, הצעות תשובה אינן מספקות", נכתב לעומת זאת בכותרת הראשית של "דה-מרקר". ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" הכותרת מוסרת כי "לקראת שימוע הגז: המדינה מקשיחה עמדות", אולם כותרת המשנה מוסיפה: "המשקיעים דווקא שומרים על אופטימיות". ב"כלכליסט" האופטימיות היא של העיתון עצמו: "הסכם מסתמן לשלושה ספקי גז תידלק את המניות", קובעת הכותרת הראשית.

ב"ממון" קובע עמיר בן-דוד, לפי "גורמים במשק האנרגיה", שקיום החלטת הממונה על ההגבלים לפרק את מונופול הגז "עלול ליצור בעיה קשה למשק הישראלי בעולם". בן-דוד אינו מציין אם אותם גורמים הם גופי הדוברות של חברות המונופול. בן-דוד אף קובע כעובדה כי "למדינה יש בעיה לכפות על נובל לצאת מאחד המאגרים, מאחר שהיא מפעילת הקידוחים. נובל מכירה לפרטי פרטים את המבנה שלהם ויכולת העבודה בהם, וגם אין כרגע חברות בסדר גודל שלה שמוכנות לבוא לארץ ולהיכנס כמפעילות קידוחים". בן-דוד, כתב הסביבה של "ידיעות אחרונות", אינו מציין אם תוכן הבעיות שהוא מציין הוא פרי בדיקה שערך או חזרה מוסווית על טענות דובריהן של חברות מונופול הגז.

ב"כלכליסט" מפרידים בעריכה בין המהלכים של הממונה על ההגבלים לבין אלה של רשות החשמל (ש"מתעוררת באיחור" ומודיעה כי היא מתנגדת לחוזים שחתמו חברות המונופול עם תחנות כוח פרטיות), כביכול אין ביניהן קשר מלבד היותן, בלשונו של ליאור גוטמן, "מכות רגולטוריות שנוחתות על יזמי הגז" (ולא "התערבויות לשמירת האינטרס של הציבור"). זאת, על אף שבסופה של הכתבה השנייה בנושא מוזכר כי "במלים אחרות, רשות החשמל הוציאה 'שימוע' לוועדת קנדל על הסכמי הגז החדשים".

בשולי החברה

מוסף "המגזין" של "מעריב" שב ומעניק את מרכז הבמה לנמצאים בשולי החברה. "רגע אחרי שפורק האוהל בדרום תל-אביב, שנועד לשמש כמחסה עבור דרי הרחוב מפני פגעי החורף, יצאה תמר דרסלר אל האנשים ששוב נותרו חסרי קורת גג", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "בזמן שאנחנו חגגנו את השלג בירושלים ובחרמון, נאלצו דרי הרחוב בדרום תל-אביב להימלט מהקור לאוהל שכור, שהוצב שם על-ידי מתנדבים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה, "אבל בשבוע שעבר הוא פורק על-ידי העירייה, שטוענת שהציעה פתרונות אחרים. 'שם הרגשתי בטוחה', אומרת אחת מחסרות הבית, 'אתם יודעים מה זה לשרוד בחוץ בלילה, כשכל מי שעובר יכול לגעת בך או לשדוד אותך?". באופן לא שגרתי, מחוסרי הבית נוכחים בכתבה לא כמושאי סיקור פסיביים אלא בשמותיהם, בקולם ובתמונותיהם.

גם המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מקדיש את כתבת השער שלו למי שמזלה לא שפר עליה. אלא שב"ידיעות" מדובר במקרה נדיר, פרסונלי, עם היבטים סנסציוניים וכזה שנשחק מרוב עיסוק תרבותי: הפרעה נפשית של ריבוי זהויות.

עם הספר (1)

רחל אידלמן (צילום מסך)

"שנה לחוק הספרים: צניחה במכירות ועלייה חדה במחירים", נכתב בהפניה על שער "הארץ" לכתבה הפותחת של "דה-מרקר" מאת עדי דברת-מזריץ ורותי לוי. "חוק הספרים הבטיח להציל את הענף ולהציע מחירים סבירים לספרים ותנאים הוגנים לסופרים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה, "ואולם שנה לאחר כניסת החוק לתוקף, החשש כי ההבטחות לא יתממשו – מתאמת. מחירי הספרים עלו וצפויים להוסיף לעלות, ירידה חדה במספר הספרים המודפסים והפסד להוצאות. 'החוק הזה רע לכולם', אומרים המו"לים, 'זה לא החוק להגנת הספרות והסופרים, אלא החוק לפגיעה בספרות'".

ואולם, בניגוד לקביעה הגורפת שבכותרת, בכתבה מצוטטים גם מו"לים שדווקא תומכים בחוק. באופן מעניין, אחת מהן היא רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן ויו"ר התאחדות הוצאות הספרים, שהיתה ועודנה מהתומכות הבולטות בחוק, שאף הציעה "לחכות שנה או שנתיים" עד שיהיה אפשר לבחון אותו. אידלמן היא אחותו של עמוס שוקן, ויחד עם הלל שוקן הם בעלי השליטה בעיתון "הארץ", מו"ל "דה-מרקר", כנראה שני העיתונים היחידים בישראל שעיתונאיהם חופשיים לכתוב ולפרסם בהבלטה כתבה הסותרת באופן מובהק את עמדות הבעלים.

עם הספר (2)

"ארה"ב עצרה מכירת נשק ישראלי לניגריה", נכתב בכותרת ידיעה של הכתבת הצבאית גילי כהן, המתפרסמת היום בשער "הארץ". "במערכת הביטחון הישראלית כבר נערכו למכירת המסוקים ולהעברתם, אך ארצות-הברית מנעה זאת, על רקע חשש מפגיעה באזרחים בעת הפעלת מסוקי הקרב במדינה", מוסרת כותרת המשנה לידיעה באתר העיתון. מתחת לידיעה על השער נדפסת הפניה לידיעה אחרת: "בוקו-חראם פתח במתקפה על בירת מחוז בניגריה והרג עשרות".

מאמר של יאיר אורון, "חוקר ג'נוסייד, העוסק בין השאר בחקר יחסה של מדינת ישראל למקרי ג'נוסייד של עמים אחרים", מתפרסם היום בעמוד הדעות השני של "הארץ", אולם הוא כולל לא רק הבעת דעה, אלא גם טענות עובדתיות והזמנה לתחקיר עיתונאי.

תחת הכותרת "לא מאוחר לבקש סליחה, פרס", כותב אורון: "[...] רבין ואתה פשעתם בכל הנוגע לאירועי הג'נוסייד שהתרחשו אז ברואנדה ובסרביה. אישרתם העברת נשק מטעם מדינת ישראל – ולא רק באמצעות סוחרי נשק – הן לרואנדה והן לסרביה של סלובודן מילושביץ', ולכוחות סרביים, בעת שמעשי הג'נוסייד התרחשו. כל העולם ידע על כך בזמן אמת, ובוודאי שגם אתם ידעתם. עו"ד איתי מק ואנוכי פועלים כדי לחשוף את העובדות על עסקאות מכירת הנשק שבוצעו בעת שהתחולל מעשה הג'נוסייד וכשהאו"ם הטיל אמברגו על מכירה כזאת. ברור שמה שעשתה אז מדינת ישראל אינו אלא השתתפות בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות.

"[...] עו"ד מק ואני דורשים לחשוף את המסמכים שיוכיחו את הפשעים (ויש לנו הוכחות מוצקות), אבל המערכת המשפטית עושה הכל כדי למנוע זאת. בדיון המשפטי שנערך בנושא החליטה השופטת, לפני כחודש, להיענות לדרישת משרד הביטחון ולא לפרסם את המסמכים, שמשרד הביטחון הודה שמצא אותם – מסיבות בטחוניות. ואולם, אין שום סיבות בטחוניות להסתרת הפשעים הללו, שלהם הייתם שותפים – רק מוסריות. בכך אתם מוסיפים חטא על פשע. אתם מחללים את זכרון השואה ואת זכר קורבנותיה, שאין לאף אדם, ודאי לא לנו, זכות לחללם. הגשנו כבר עתירה בבקשה לדיון בבית-המשפט העליון, וביולי תידון בבית-המשפט המחוזי העתירה שלנו בעניין מכירת הנשק לסרביה".

פישמן

"שטיינמץ במו"מ עם פישמן לכניסה כשותף בכלכלית ירושלים", "דה מרקר", שער אחורי, 26.1.15

"פישמן במשא-ומתן מתקדם למכירת השליטה בכלכלית-ירושלים לשטיינמץ", נכתב בכותרת במרכז שער "כלכליסט", לצד הטיקט "חשיפת 'כלכליסט'". החתום על הידיעה הוא גולן חזני, הסקופר של העיתון (סקופר, חשוב לציין, רחוק מלהיות תואר אצילות. משמעותו של "סקופ" בעיתונות ימינו היא לרוב חשיפה ראשונה של מידע שייחשף ממילא, ושבשלו נוצרת בין העיתונאי למספקי ה"סקופ" תלות שעלולה להיתרגם להתנהלות עיתונאית שהאינטרס הציבורי אינו צד לה). "פישמן חייב לבנק לאומי 1.7 מיליארד שקל ומבקש למכור 44% ממניות כלכלית המשועבדות לבנק", נכתב עוד בהפניה. פישמן, כידוע, הוא בעל מניות ב"ידיעות אחרונות", החברה המחזיקה ב"כלכליסט" (מידת השליטה שהאחזקה הזו מקנה לו, אם בכלל, מעולם לא נחשפה בפירוט).

ידיעה דומה מופיעה גם ב"דה-מרקר", ככותרת השער האחורי של העיתון. מעניין לעמוד על ההבדל בין הדיווחים, מאחר ש"דה-מרקר" הוא העיתון הכלכלי המגיש את הסיקור המקיף ביותר של המשבר הכלכלי העמוק שפישמן שרוי בו. למעשה, "דה-מרקר" הוא העיתון הכלכלי היחיד שהצביע בהבלטה על כך שפישמן שרוי במשבר כלכלי עמוק, בעוד ששאר העיתונים – גם העיתון הכלכלי "גלובס", שבבעלותו של פישמן – התייחסו בדרך כלל לבעיותיו הכלכליות הנוכחיות כאל אירוע נקודתי בלבד. למעשה, "דה-מרקר" היה העיתון שחשף את העובדה שמציין חזני, בדבר חובו הפרטי העצום של פישמן לבנקים בישראל. איתן אבריאל אף קשר במאמר ב"דה-מרקר" בין העובדות השונות וקבע, במשתמע, כי פישמן מחזיק ב"גלובס" כמכשיר למניעת דיון ציבורי בפריבילגיות שהוא מקבל מהבנקים בגלגול חובותיו העצומים.

מהם, אם כן, ההבדלים בין הדיווחים של חזני ב"כלכליסט" ומיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר"? בעוד שחזני כותב על חוב של 1.7 מיליארד שקל של פישמן ללאומי, רוכוורגר מזכיר כי מדובר בחוב של 4.5–5 מיליארד שקל לכלל הבנקים בישראל. בעוד ששני הכתבים כותבים למעשה כי עסקת פישמן-שטיינמץ כרוכה בסוג של הסדר חוב ("תספורת") של הבנק עם פישמן, ושניהם מזכירים כי הכסף שאמור לכאורה להזרים שטיינמץ לא יספיק בכל מקרה לכיסוי החוב, הרי שרוכוורגר קובע כי "פישמן נחשב כיום ללווה הגדול הבעייתי ביותר של לאומי" ומזכיר את הפיאסקו התקשורתי שחולל הסדר החוב של לאומי עם נוחי דנקנר (שנחשף ב"דה-מרקר"). שני הכתבים אינם מזכירים כי שטיינמץ, מעשירי העולם, מסובך בחקירות פליליות חובקות עולם.

ב"גלובס" לא מתפרסמת ידיעה על פישמן או על שטיינמץ. גם באתר העיתון לא מתפרסמת ידיעה כזו, נכון לצהרי יום זה.

ענייני תקשורת

"הסערה שחוללה הבמאית סוהא עראף כאשר רשמה את סרטה 'וילה תומא' כסרט פלסטיני בפסטיבל ונציה עדיין לא שככה", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ", מאת נירית אנדרמן. "קרן רבינוביץ' דורשת כעת מבמאים לחתום על טופס שבו הם מצהירים כי הם 'רואים עצמם כישראלים' ומתחייבים להציג בעולם את יצירתם כישראלית. במאים: 'מצער שזו הרוח המבועתת הנושבת היום במדינה'", נכתב בכותרת המשנה.

"יותר משהחלטת סטימצקי לא לקיים את אירוע מכירת גליון 'שרלי הבדו' מקוממת, מקוממת התגובה שלהם", כותבת נורית קנטי, עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל, במדור הדעות של "מעריב". קנטי מציינת כי ברשת העניקו טעם טכני להחלטה: "תושבי הצפון והדרום הרגישו מקופחים", וקובעת כי זו "תגובה צינית ודמגוגית בהתחשב בכך שרק לפני שנה נפתחה מחדש החנות בקצרין בעקבות מאבק ממושך ועיקש של תושבי העיר".

"האם נכון למכור את הגיליון האחרון של 'שרלי הבדו' בארץ?" היא השאלה היומית של "24 שעות". כנהוג בפורמט, טור אחד מוקדש לתשובה "כן", השני לתשובה "לא".