ביום שישי, 6.8.10, פירסמו אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל בחדשות ערוץ 2 את מה שכונה אחר-כך בתקשורת "מסמך גלנט". המסמך, שעליו התנוסס לוגו של חברת ייעוץ התקשורת של איל ארד, פירט מהלכים מניפולטיביים לקידום בחירתו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל הבא של צה"ל. עם פרסומו של המסמך פרצה סערה ציבורית, נפתחה חקירה משטרתית באשר למקורו של המסמך – שהן ארד והן גלנט טענו כי הוא מזויף – והליך מינוי הרמטכ"ל הוקפא.
החשיפה של אברמוביץ' ודניאל לא נפלה על עמיתיהם בהפתעה גמורה. שמועות על אפשרות קיומו של מסמך-התוויות לקמפיין תקשורתי נסתר, ועל כך שאחד או יותר מן המועמדים לרמטכ"לות פנה ליועץ אסטרטגי כזה או אחר כדי שיבנה עבורו קמפיין, הסתובבו זה זמן במערכות של כלי התקשורת. עיתונאים שניסו לאמתן, בין השאר בפניות חוזרות ונשנות לגורמים המעורבים, העלו חרס. במקביל הועלתה הסברה כי המידע "טופטף" לתקשורת מלשכת דובר צה"ל או מלשכת שר הביטחון.
בשיחות עם עיתונאים המסקרים את מערכת הביטחון, שהתקיימו לפני הדיווח בערוץ 2, היו גם מי שהעריכו כי גלנט לא יסתכן בפנייה ליועץ אסטרטגי ובוודאי שלא ישאיר אחריו עקבות, כך שלמעשה אין סיכוי לשים יד על מסמך מן הסוג שפורסם בערוץ 2. עם זאת, החיפושים אחר מסמך, תיעוד של פגישה או הוכחה אחרת התנהלו במרץ.
"היה מידע שהגיע אלי ואל אחרים", אומר אלון בן-דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, "והתחקינו אחריו ככל שיכולנו. כשמגיע אליך מידע כזה, אתה דופק בכל הפחים. קשה לי לשים את עצמי בנעליו של אמנון אברמוביץ' ולשפוט את הדיווח שלו, וכמובן שאיני יודע אילו בדיקות הוא ביצע. אם המסמך מזויף, לדעתי זאת בעיה. מנגד, אם מתנהל קמפיין להכפשת רמטכ"ל, להעלאתו של מועמד אחד ולהפלתו של אחר, צריך לחשוף זאת".
אם לתקשורת ברור שבכל מקרה מישהו מושך בחוטים באופן לא ראוי, אולי מספיק לפרסם את זה גם בלי לחפש מסמכים.
"אני לא בעד פרסום שמועות או פרסום התייחסות לשמועות, זה מעשה בלתי עיתונאי בעליל. יש מקרים קיצוניים מאוד שבהם לשמועות יש כוח משל עצמן, ואז יש מקום לפרסום. לפני 12 שנה, למשל, שטפה את הארץ שמועה על מבצע לחילוצו של רון ארד, שבו נהרגו לוחמי סיירת מטכ"ל. הדברים הגיעו לכדי כך שבכל כמה דקות הטלפון צילצל ועל הקו היה אדם שנשבע לי שהוא ראה את הפצועים בבית-החולים הדסה. במקרה הזה התקשורת התייחסה לשמועות, וגם דובר צה"ל פירסם בסופו של דבר הודעה מטעמו".
איל ארד בכניסה לבית-החולים הדסה, שם מאושפז ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. 11.2.06 (צילום: ליאור מזרחי)
עם פרסום מסמך גלנט נטען כי המניפולציה המתוארת בו כבר עשתה לכאורה את דרכה לתקשורת. למשל, בפרסום כתבה ביקורתית על האלוף בני גנץ בעיתון "ידיעות אחרונות" (אחת הטקטיקות המוזכרות במסמך), ובהצמדת הכינוי "דוד לוי" לרמטכ"ל גבי אשכנזי (עוד המלצה שכלולה בו) בידיעה נוספת ובמאמר אחר באותו עיתון.
יוסי יהושוע, כתב "ידיעות אחרונות" שהיה חתום על הפרסומים הללו (על המאמר היה חתום נחום ברנע), נשמע בשבוע שעבר כמעט כמי שהוצב על דוכן הנאשמים. "אף יועץ תקשורת לא פנה אלי במהלך סיקור המירוץ לרמטכ"לות, לא אייל ארד ולא מישהו אחר", הוא אומר.
"הפעם הראשונה שדיברתי עם ארד היתה ביום שישי בערב, אחרי הדיווח בערוץ 2. לפי מיטב ידיעתי, יועצי תקשורת לא פנו גם לכתבים צבאיים אחרים, ואני בוודאי לא מאמין שהם הפעילו קצינים כמקורות יד שנייה ושלישית. הביקורת שפירסמתי על האלוף בני גנץ היא ביקורת מקצועית שמקורה באנשי צבא בהווה ובעבר. אין שום חוט מקשר ביניהם, ואין מישהו שיכול היה להפעיל אותם בצורה קונספירטיבית לכאורה. זה הזוי.
"אני לא יודע איך ייגמר הסיפור", הוא מוסיף ומתייחס למידע שהקדים את הדיווח בערוץ 2. "היו שמועות שגלנט עובד עם אייל ארד, אבל אם אלוף בצה"ל מכחיש פעם אחר פעם ובאופן חד-משמעי שיש לו קשר לאיש – כשברור לו מה המשמעות של שקר במקרה כזה, במיוחד אחרי פרשת תא"ל עימאד פארס – ולי אין הוכחה אחרת, לא אפרסם ידיעה בנושא".
לפניית "העין השביעית" לעיתונאים רבים מכלי תקשורת שונים השיבו כולם בשלילה לשאלה אם יועץ תקשורת פנה אליהם בנוגע למירוץ לרמטכ"לות. עופר שלח גם כתב על כך במפורש. "אני יכול לומר שלא היה עיתונאי שקיבל פנייה בנושא מאייל ארד או מליאור חורב", הוא אומר. "לו היו פניות כאלה אלי", אומר עיתונאי אחר, "הייתי משתמש בהן בניסיון לאמת את הסברה שהסתובבה בין כלי התקשורת".
אם כך, על-פי עדויות המסקרים את התחום, לא היתה פעילות מאחורי הקלעים של יועצי תקשורת ומומחי ספינים סביב המועמדות לרמטכ"לות, ומצטיירת תמונה מעט אבסורדית, שלפיה עיתונאים חיפשו את האיש מאחורי קמפיין תקשורתי, אף שלטענתם כלל לא נחשפו לקמפיין כזה, שהם אמורים להיות לכאורה נמעניו הראשונים. למעשה, פרסום המסמך בערוץ 2 הוא אולי העדות הבולטת היחידה להשפעה מיידית של התקשורת על הליך המינוי, שהוקפא לפי שעה. העובדה שקיימת אפשרות שהמסמך מזויף, ושאף מפרסמיו אינם עומדים בכל תוקף מאחורי הטענה כי המסמך אותנטי, מחדדת את השאלה אם הספין האמיתי היה הנעת עיתונאי לפרסם כי יש ספין.
אלון בן-דוד: "לעיתונאים אין בעיה שיועצים אסטרטגיים משתמשים בהם"
דברים דומים אומר גם יועץ אסטרטגי, מאנשי הספין שמסמך גלנט חשף לכאורה את מעורבותם בפרשה. "נניח שאני מחליט לנסח מסמך, מופרך לגמרי, ובו תוכנית לחטיפת ראש הממשלה", הוא אומר, "אני מציין בו את שמות מאבטחיו, גובהם, תאריכי מטווח הירי האחרון שביצעו, השעות שבהן ראש הממשלה נוהג לשחק כדורגל עם בנו הצעיר ועוד פרטים 'מעניינים' כאלה. אני מייחס את המסמך ל'מחתרת ימין קיצונית', ונותן לו להתגלגל.
"בין השאר הוא מגיע לידיו של איש ישר שנמצא שנים בקשר עם עיתונאי בכיר. אותו אדם נרעש מן המסמך, ומעביר אותו לעיתונאי. הלא יש בו כל המרכיבים שמרעידים אצלנו את אמות הסיפים: אפשרות לכשל אבטחה, הדהוד של רצח רבין, הסלמה, עליית מדרגה, פגיעה אפשרית בילדים. תיאורטית, יש גם לא מעט אינטרסנטים שעשויים לעמוד מאחורי מסמך כזה: אם לא מחתרת ימין, אולי החטיבה היהודית בשב"כ או גורם פוליטי שמנסה לקבור איום אלקטורלי, ואפילו סתם איש ביטחון מעורער בנפשו.
"זהו ז'אנר חדש של עיתונות, שלפיו גם פברוק הוא 'חדשות'. אני לא מכיר הרבה כלי תקשורת בעולם שמפרסמים מסמכים שאין ערובה לאמיתותם. האם נחשף פה 'ספין'? מה שברור הוא שהיה פה ספין, והתקשורת התמסרה לו בקלות בלתי נסבלת".
יועצים אסטרטגיים אחרים, כתבים ופרשנים צבאיים נזהרים מלקבוע, לפחות בשלב זה, אם היה ראוי לפרסם את "מסמך גלנט". שאלת האותנטיות של המסמך עברה – במהירות שיא – לידיהן של המשטרה והפרקליטות. שאלות עיתונאיות אחרות עדיין טעונות מענה. למשל, האם יחסם של כתבים ופרשנים צבאיים למקורותיהם, או לאמירות של מועמדים לדרגות קצונה גבוהות, צריך להיות מלווה בחשד אוטומטי, במיוחד בעת המירוץ לרמטכ"לות שהתארך כעת?
"בנוגע לדיווחים על המירוץ לרמטכ"לות", אומר יואב לימור, הפרשן הצבאי של הערוץ הראשון ו"ישראל היום", "מניחים מראש שכולם בוחשים בקדירה. גם במלחמות ובמבצעים יש בחישות, אבל בדרך-כלל הן נעשות ביד גסה שקל מאוד לזהות אותה. אם אתה ותיק ומנוסה, ובעיקר מכיר את הנפשות הפועלות לאורך שנים, אתה מסוגל לסנן עובדות מרכילות. זה נכון בוודאי לגבי אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל. הם אנשי מקצוע טובים ומנוסים. כמובן שאינני מכיר את מקורותיהם, אך אין לי שום סיבה לפקפק בהם או להטיל דופי בעבודתם".
הרמטכ"ל גבי אשכנזי (מימין) והאלוף יואב גלנט בביקור ביד-ושם. 16.1.08 (צילום: דוד ועקנין)
"בוודאי שיש אינטרסים. עיתונאים חשופים כל הזמן לאינטרסים", אומר אלון בן-דוד. "למעט רעידת אדמה, שאפשר לדווח עליה כהווייתה, כל דיווח מקורו בבעל עניין. אם מישהו נתן טיפ לדן מרגלית שלאשתו של רבין יש חשבון דולרים, דן מרגלית משרת את מוסר הטיפ באותה מידה שהוא עושה את מלאכתו נאמנה. כעיתונאים אנחנו משרתם של המוני אדונים, גם כאלה שאנחנו לא רוצים לשרת. מגיעים אלי סרטונים מחיזבאללה ומחמאס, שמופצים מתוך אינטרס של הארגונים האלה. כמובן שאין לי עניין לקדם אינטרס של חיזבאללה או חמאס, אבל הסרטונים הללו חשובים ולכן אפרסם אותם. אני צריך לחשוב גם על האינטרס של הצופים שלי.
"ככלל, אני לא חושב שלעיתונאים יש בעיה שמשתמשים בהם, גם לא שיועצים אסטרטגיים ישתמשו בהם. הלא אין הבדל מהותי בין דובר ליועץ. הלהבות הגבוהות בפרשה הזו קשורות למעמד של צמרת צה"ל בציבוריות הישראלית. נוח לנו לחשוב שהרמטכ"ל או המועמד לתפקיד רמטכ"ל הוא דמות שלא קשורה בשום קשר פוליטי, אחרת זה יוצר דיסוננס. הוא האיש שמופקד על בטחוננו ושבו אנו שמים את מבטחנו. בפועל, תפקיד הרמטכ"ל נמצא על גבול הפוליטי – הוא היועץ הצבאי לממשלה. בארה"ב זהו מינוי פוליטי מובהק, וברור גם שהרמטכ"ל אמור 'להסתדר' עם הדרג הפוליטי. אצלנו יש משחק כאילו הרמטכ"ל מנותק מהפוליטיקה".
כמה מהעיתונאים מזכירים כי המירוץ לרמטכ"לות, להבדיל ממערכת בחירות או "שיווק אבקות כביסה ומכוניות" – משפט שהושמע לא אחת בהקשר לפרשה – אינו מערב במישרין את הציבור. ההחלטה מתקבלת בפורום מצומצם, הכולל בראש וראשונה את שר הביטחון, ולאחר מכן את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל היוצא.
לדברי עופר שלח, "כמובן שאפשר להקשות ציבורית על שר הביטחון למנות מועמד כזה או אחר, באמצעות דימויים או כתבות שליליות. עם זאת, אם בוחנים את ההיסטוריה של המינוי לרמטכ"ל, ב-87' היתה קואליציה אדירה, תקשורתית ופוליטית, לטובת אהוד ברק, אבל רבין הכריע לטובת דן שומרון; וב-98' רוב מכריע של עיתונאים ובכירים חשבו שיש למנות את מתן וילנאי לתפקיד, אבל יצחק מרדכי בחר בשאול מופז. היו מערכות מטונפות בהרבה מזו הנוכחית. במידה מסוימת, יש אירוניה בכך שהפרשה הזו מתרחשת עכשיו. כל המועמדים, להוציא אחד או שניים, הם ממש שיות תמימות, וכל החמישה יכלו ללמוד שיעור בפוליטיקה מברק או מעזר ויצמן".
אם כך, על מה הקצף? שלח ואחרים מייחסים זאת לפורמליות. "אנשי צבא מופיעים בתקשורת, אבל הם לא מנוסים תקשורתית", אומר שלח. "למעשה, הפעם הראשונה שהם נחשפים לאור הזרקורים במלוא מובן המלה היא במירוץ כזה. מטבע הדברים, הם לא רוצים לעשות טעויות בזירה שהם לא מכירים. לא פעם ולא פעמיים מועמדים התייעצו עם עיתונאים, וזה בסדר גמור, בטח במסגרת הישראלית. כאן היה לכאורה ניסיון לבנות קמפיין שיטתי. זו השתנה מהמקפצה, או מראית עין של דבר כזה.
"פעמים רבות אני מזהה אצל אנשי צבא הפרזה בכוחו של העולם החוץ-צבאי, הפוליטי והתקשורתי", הוא מוסיף. "הם חרדים מאוד לתדמיתם ומייחסים השפעה מיתית לאחשדרפנים למיניהם. זה בולט מאוד ב-15 השנה האחרונות, ואני חושב שלא ניתן לשנות זאת אלא בדוגמה אישית. אפשר לשאול אם רמטכ"ל שאינו מתראיין", מפנה שלח עקיצה לרמטכ"ל המכהן, אשכנזי, "אף שהוא דמות ציבורית חשובה שרבים מחכים למוצא פיו, לא מלבה בקרב קציניו את התחושה שהעולם בחוץ מסוכן, ושמוטב לפנות ליועצים למיניהם כדי להתמודד איתו".
מוטי מורל: אלוף לא צריך לפנות ליחצן
לעתים היועצים מגיעים אל הצבא. אייל ארד למשל. ארד משרת במילואים ביחידת דובר צה"ל, אותה יחידה שעליה מפקד עכשיו בניהו. "אייל ארד עבר את גיל המילואים", אומר גורם ביחידה. "אנחנו נעזרים בו מדי פעם, זה כחמש שנים, בהתנדבות. דובר צה"ל היא יחידה של דוברים ונשענת גם על אנשים שעוסקים בכך, כפי שיחידת הרפואה הצה"לית מתבססת גם על רופאים במילואים. יחידת הדוברות של צה"ל לא יכולה להתבסס על נגרים. עם זאת, יש בכך בעייתיות וננקטת זהירות. בתקופה שאייל ארד ייצג את קדימה, למשל, היחידה לא נעזרה בו". בניהו סירב לענות על שאלות עד תום החקירה.
אמנון אברמוביץ', חושף המסמך, העדיף גם הוא שלא לענות על שאלות. יועצי תקשורת שנשאלו על טיב המהלכים המוצעים בו השיבו תשובות שונות. "כאיש מקצוע, המסמך הזה נראה לי מרושל, עלוב בעצותיו", אומר אחד מהם. "לא מעלים קמפיינים נגטיביים על הכתב, כי לעולם אין לדעת לידי מי הנייר יתגלגל, וגם לא מפרטים אסטרטגיה – אלא לכל היותר שמות של אנשים או גופים. אייל ארד לא מטומטם. הוא חתום על הרבה קמפיינים נגטיביים, ובהם 'פרס יחלק את ירושלים', ואני משוכנע שהוא לא העלה אף אחד מהם על הכתב. הפנייה המיידית של הנפשות הפועלות למשטרה ולפצ"ר גם היא אומרת דרשני. אם הדברים נכונים, אני לא מאמין שהם היו מכחישים באופן כה גורף. גלנט היה מתנצל ואומר 'טעיתי', שזו הדרך לנהל משבר".
ראובן אדלר, המכיר אישית את ארד, אומר כי הוא "סמוך ובטוח שאייל לא ידע כלום על המסמך שהוא לכאורה חתום עליו". עם זאת, לדבריו, "המסמך נראה כמו סיכום בנקודות של פגישה שהתקיימה. אני לא מאמין שהוא נוסח רק עבור התקשורת, על-ידי גורם שלישי, ושהיה פה הפוך על הפוך על הפוך. זה נראה לי מתוחכם מדי. העצות עצמן נשמעות מרושעות, אבל אין בהן שום דבר שמהווה עבירה על החוק". לדברי אדלר, הוא עצמו לא קיבל פנייה ממועמד לרמטכ"לות כדי לבנות עבורו קמפיין, או ביקש מעיתונאי לקדם מועמד כזה או אחר.
"יועץ תקשורת לא מבקש מעיתונאי לקדם מישהו או משהו", אומר מוטי מורל, "הוא לא מבקש – אלא מנסה לשכנע, זה תפקידו". בניגוד ליועץ תקשורת אחר, שאומר כי הוא אינו "מבין את ההזדעזעות הגדולה מפנייה ליחצנות; אין כל דרך אחרת להתמודד במירוץ, לשום תפקיד", הרי שמורל סבור כי יש לשמור על הפרדה ברורה בין יחצנות לצבא. "אלוף לא צריך לפנות ליחצן, נקודה. לגבי המסמך שפורסם, ובלי לדעת דבר על אמיתותו: אני מכיר ניירות ומניפולציות כאלה. יש יועצים שזו דרכם. זו חצי צרה כשזה מתרחש בתחום הפוליטי, אבל זה לא יכול להגיע לצבא. אני חושב שזה גם לא אפקטיבי", הוא אומר.
האם אפשר להבין מדבריך שאם אלוף יפנה אליך כדי שתבנה עבורו קמפיין, תסרב לכך?
"במירוץ לרמטכ"לות? אם אלוף יפנה אלי כדי להתייעץ איך להעלות את קרנו של החיל או הפיקוד שבראשו הוא עומד, זה לגיטימי בעיני".
"לפני כמה שבועות העלבתי את כולם כשכתבתי שעבור רוב הציבור, 'גלנט, גנץ, אייזנקוט' נשמע כמו שם של פירמה לראיית חשבון", אומר עפר שלח. "ככל הנראה, המצב עכשיו שונה. ציבורית, האנשים האלה די אנונימיים. אמנם גלנט פיקד על מבצע 'עופר יצוקה', אבל אי-אפשר להשוות זאת לחייל המעוטר בצה"ל, או לגיבור מבצע אנטבה. כשם שהמלחמות נעשו קטנות ולא ברורות, גם דמותו של הרמטכ"ל העתידי הולכת ומיטשטשת. אני חושב שנומך רוח שורה על המירוץ לרמטכ"לות וגם על הסיקור שלו".
אם כן, בתום יותר משבוע של דיווחים אינטנסיביים, נראה שזו העובדה הברורה המובאת לציבור: תדמיתו של המירוץ לרמטכ"לות נחלצה מאפרוריותה.