אפתח ואומר בקצרה: מלים כדרבנות. אכן תופעה מקוממת, נפוצה ומרגיזה במיוחד. מי כמוני יודעת ומכירה, כעיתונאית, נדמה לי שאפשר לומר ותיקה, שחווה כבר תקופה לא קצרה את התסכול הרב במתח שבין העבודה העיתונאית שעליה אמונים חברי ואני לבין הצורה החדשה שתופס המקצוע שלנו, תחת אותה קורת-גג עיתונאית לכאורה, בכל הקשור לאתר האינטרנט.

רבות נאמר על ההבדלים בין עולם הפרינט לתקשורת הדיגיטלית והמקוונת, רבים מהם אנחנו חווים על בשרנו ביומיום; הלחץ הכבד שמופעל עלינו להעביר אייטמים מהר, כאן ועכשיו, על חשבון העמקה והתרחבות מינימליות כמתחייב מהגדרות התפקיד. לחץ שמגיע לעתים עד כדי דרישה לשעתק ידיעה שהתפרסמה קודם לכן באתר אחר, גם אם היא פרי עמלו או מקורו של מישהו שאינו אתה.

כתבות עומק שלנו שמועלות לאתר במלואן אחרי שכבר התפרסמו במהדורת הדפוס, אולם בווריאציה חדשה, נושאות כותרת "אטרקטיבית" יותר, לרוב שטחית ולא ממצה, ופעמים רבות אפילו חוטאת למהות הידיעה או הכתבה כולה.

ומעבר לכל אלה – האייטמים המטופשים, "יצרני ההקלקות", והכותרות חסרות המהות במקרה ה"טוב" (מסוג אלו שהמאמר הצביע עליהן), והפרובוקטיביות והצהובות במקרים הגרועים יותר בעיני. אלה נשזרים במינון הולך וגובר בעיתונות שלנו, ובמובן מסוים מורידים אותה ביגון שאולה חרף קולות מחאה שנשמעים מכיווננו מעת לעת.

שורה תחתונה: אנחנו נאבקים בטחנות רוח. אינספור נסיונות לשנות את חוקי המשחק, או לפחות לעדן אותם, מול עורכי האתר נתקלים בתגובות הנעות בין חוסר הבנה מוחלט של מה שאנחנו קובלים עליו, להאשמות בחוסר הבנה מוחלט של מה שחשוב באמת. שום התייחסות לזילות המותג העיתונאי שעליו אנו חתומים (ולטעמי יש הרבה מאוד מה להרוס כאן), למהות ולטיב העבודה שלנו ולפגיעה המתמשכת בכל אלה יחד.

כמה נחמץ לבי, לפיכך, למקרא שורות כמו: "ל'גלובס' לא אכפת. הם לא באמת מתעניינים בהם כי הם לא באמת מעוניינים להעביר מידע מהימן לקוראים. הם לכאורה מציגים את התוכן באתר עיתונאי, אבל אין כאן עבודה עיתונאית. אם הם היו רוצים להעביר מידע מהימן, הם היו בודקים את הנושא לעומק ועושים דברים שעיתונאים עושים".

נחמץ, בעיקר משום שאי-אפשר להתכחש למציאות הזו ב"גלובס" כמו גם באתרים אחרים, מציאות שמתרחשת לנגד עינינו, על חשבוננו ולמעשה – בעיקר על חשבון הקוראים. ופעם שנייה נחמץ מפני שספק אם נשמע בהקשר הזה גם קולנו, העיתונאים האמיתיים שעדיין מנסים לייצר מוצר לכל הפחות ראוי (ואני מקווה שהרבה יותר).

מהפרספקטיבה של דרור, ברור לי שיש מודעות לקיומו של הבדל בין עיתונאים לעיתונאים (האבחנה בין המחלקות קיימת גם במאמר: "ב'גלובס', כנראה, החליטו לוותר על העניין המעיק הזה של עיתונאים באזור 'גלובס TV'"), אולם נראה לי שבעיניהם של ההמונים הוא כבר הולך ומיטשטש. במובן הזה, אנחנו כולנו אכן "צופים (ב)פגיעה" – ארוכה ומתמשכת ומתסכלת למדי – במה שאנחנו מנסים לייצר. מקווה שעדיין לא לגמרי הפסדנו.

שמה האמיתי של הכותבת שמור במערכת