1. ביצה או תרנגולת

טובה צימוקי מ"ידיעות אחרונות" הקפיצה השבוע את מחבת השקשוקה שעליה רחשה, על אש נמוכה, פרשת הרפז. העיתונאית המקושרת ידעה לספר כי הקצין בעל הדימוי הבעייתי פתח את פיו באוזני מבקר המדינה וחשף לפניו את המבוכים האפלים שבהם התנהלו היחסים בין לשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי ללשכת שר הביטחון אהוד ברק עד שפרצו החוצה בדמותו של "מסמך גלנט".

גילוייה של צימוקי, כמו גם ההדים שעוררו בכלי התקשורת בסוף-השבוע, מבשרים שהפרשה האפלה ההיא לא תמה ושהיא עתידה, כנראה, לקבל תפנית עם פרסום דו"ח מבקר המדינה בעניין הזה.

חלקה של התקשורת בפרשת גלנט-הרפז אינו מתמצה באופן שבו סיקרה אותה. היה לה, כנראה, תפקיד פעיל בעצם התהוותה של השערורייה. צריך לקוות שממצאי המבקר לא רק יטילו אור על התנהלותו של בועז הרפז בתוך אמ"ן, על התפקיד שמילא בשיבוש היחסים בין שר הביטחון לרמטכ"ל ועל חלקו בניסוח המסמך שיוחס לגלנט ובהפצתו בכלי התקשורת – אלא גם על האופן שבו שימשו עיתונאים כלי משחק בידי הנפשות הפועלות, ואולי גם היו כמה מרוקחי המזימות שגרמו לתפיחתה של המורסה המוגלתית הזו.

התקשורת, ברובה, השלימה עם מסקנות המשטרה כי החקירה מיצתה את עצמה ולא נמצא פגם בהתנהלות איש מבעלי התפקידים הבכירים במערכת הביטחון. לא נעשה מאמץ עיתונאי-תחקירי מספיק לפצח את הסוד המסתתר מאחורי התיקו שבו הסתיימה הפרשה, ואם היתה יוזמה כזו (ספרם של דן מרגלית ורונן ברגמן), היא הצטיירה כמהלך שנעשה בהשראת, אם לא בשליחות, אהוד ברק.

התקשורת כמו הרימה ידיים, ויתרה על האפשרות לחשוף את האמת והשאירה את המלאכה החיונית הזו למבקר המדינה. זו תוצאה אירונית בהתחשב בנטייתו של המבקר להסתמך, במידה רבה, על התקשורת בבואו לבדוק כשלים שלטוניים.

2. נחמת עניים

השבוע פורסם שלפחות ארבעה עיתונאים מהתקשורת הישנה (בהבחנה מהתקשורת המקוונת) מעורבים בהכנת סרטים על ג'וליאן אסאנג', בעליו של אתר ההדלפות "ויקיליקס". מאלף להיווכח כי כאשר תעשיית הקולנוע באה לתעד את פועלו של אסאנג' היא נזקקת לשירותיהם של עיתונאים מהזן הישן.

כשחושבים על כך, אסאנג' עצמו המחיש את תלותו בתקשורת הישנה, הבלתי מקוונת, כדי להפיץ את דברו. הוא הבין שללא שיתוף הפעולה שיזם עם כמה עיתונים גדולים, המידע המסווג והמרעיש שביקש לפרסם לא יקבל את התהודה הרצויה. מסקנת ביניים: לפי שעה, הרשת בלבד אינה יעילה דיה כדי לעורר תשומת לב בינלאומית; היא נזקקת לתיווכה של התקשורת הישנה כדי לעשות זאת.

האבחנה הזו הומחשה השבוע גם במאבק על מחיר הקוטג'. המערכה אמנם החלה בפייסבוק, אך היא צברה תאוצה הודות לפרסום שניתן לה בכלי התקשורת הלא-מקוונים. ללא הסיקור הרעשני של העיתונים המרכזיים, ערוצי טלוויזיה ושידורי הרדיו – ספק אם היה בכוחן של הרשתות המקוונות בלבד להפעיל את הלחץ הדרוש כדי להוריד את מחיר הגבינה. זו גם, לפי שעה, חלוקת התפקידים בין הרשתות החברתיות לארגוני התקשורת הישנים בהפצת דברן של המהפכות בעולם הערבי.

נחמת עניים לעיתונאים מהדור הישן.

3. מתוק בכיס

מפעלי ים המלח פתחו במסע הסברה רב-ערוצי במאמץ לשפר את תדמיתם כמי שאחראים לגוויעתה של הימה המיוחדת הזו וכמי שעליהם מוטל לשאת בעלויות הגדולות הכרוכות בשיקומה. למסע הפרסום יש תכלית שקופה: להכשיר את הקרקע למהלכים הפוליטיים של חברת כימיקלים-לישראל, בעלת המפעלים, שיכוונו אל מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת שבידיהם להכריע מה יהיה המחיר שהיא תידרש לשלם כדי להציל את הימה.

רוב כלי התקשורת – העיתונים, תחנות הרדיו, ערוצי הטלוויזיה וגם אתרי המידע הגדולים – נהנים עתה מהכנסות נאות שמניב מסע הפרסום היקר. מעניין יהיה להיווכח בתקופה הקרובה אם הכסף יסנוור את עיני העיתונאים וישכיח מהם את חובתם לספק לציבור מידע אמין על מצב ים המלח, על הדרכים המיטביות לשיקומו ועל הגורם שעליו מוטלת האחריות לבצע את המשימה הזו. אחרת יישאר הציבור עם הרושם המתקתק שמותירים פרסומאי החברה.

4. ימיני פישל דייסה

באפריל השנה פירסמתי כאן שני טורים שעניינם התנהלותם של העיתונאים בן-דרור ימיני וקלמן ליבסקינד מ"מעריב" בסיקור פסק הדין של השופטת רות רונן בעתירה של עמותת גישה.

יצאתי נגד קביעתם של השניים שהשופטת רונן קיבלה את עתירת גישה בגלל השקפתה הפוליטית וליגלגתי על הראיות-כביכול שמצאו לכך: היות בעלה תורם לקרן החדשה לישראל (ארגון גג המווסת תרומות גם לגישה) ואף חבר בהנהלת הקרן, והיותה של השופטת, בעברה הרחוק, עוזרת של ח"כ יוסי שריד. טענתי היתה שגישתם המתייגת של ימיני וליבסקינד, המחשידה שופטת בהטיה פוליטית, מערערת את אמון הציבור במערכת המשפט.

השבוע חגגו ימיני וליבסקינד ניצחון: נציב תלונות השופטים, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שנדרש לעניין עקב תלונתו של "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", מצא שהתלונה צודקת וקבע שהיה על השופטת רונן לברר עם התובעת (עמותת גישה) אם יש לה קשר לקרן החדשה לישראל. אתמול צהל ימיני בטורו ב"מעריב": קביעת השופט גולדברג מצדיקה את החשד שהטילו הוא וליבסקינד בשופטת רונן, וכמובן שהיא מקעקעת את השגותי על התנהלותם.

אני הקטן קיבלתי את החלטתו של השופט גולדברג כפשוטה: הוא בחן את המקרה לגופו ופסק כפי שהנחה אותו מצפונו. ללא דעות קדומות וללא הטיה פוליטית. כך גם קראתי את פסק דינה של השופטת רונן בעתירת גישה: היא פסקה לפי מיטב שיפוטה וללא משוא פנים. חילוקי דעות בין שופטים הם עניין שביום-יום. הציבור, ובכללו עיתונאים הגונים, מקבלים את הבדלי הגישות והסתירות בין עמדות השופטים על בסיס המוסכמה שמקורם בתום לב ושזה טבע העיסוק השיפוטי. פחות מובנת מאליה התלהבותו של בן-דרור ימיני מהכרעתו של השופט גולדברג.

שהרי לשיטתו של ימיני, יש שופטים (למשל רות רונן) שהם מלכתחילה מוטים ואינם מסוגלים להפריד בין השקפת עולמם הפוליטית ובין שיקול הדעת שהם מפעילים בשעה שהם יושבים בדין. הרי ימיני אמור לשאול את עצמו אם למישהו מבני משפחתו של השופט גולדברג יש זיקה כלשהי ל"פורום המשפטי למען ארץ ישראל". האם אחד ממקורביו של השופט עבד לצדו של מישהו ממגישי התלונה. הרי ימיני (וליבסקינד) הטילו בכתיבתם על הפרשה הזו ספק בטוהר לבה של השופטת רונן וביכולתה לנטרל את תפיסת עולמה הפוליטית (תהיה אשר תהיה) בבואה לדון בעתירת גישה.

זאת ועוד, השופט גולדברג לא הטיל ספק ביושרתה של השופטת רונן. בניגוד לקביעתם של ליבסקינד וימיני בטוריהם ב"מעריב", הוא אינו סבור שפסק דינה בתביעת גישה הושפע באופן כלשהו מדעה קדומה או מהשקפה פוליטית. הוא מאמין לה שדנה בתיק לגופו. עם זאת, מצא שהיה עליה לברר מראש אם יש קשר כלשהו בין גישה לקרן החדשה לישראל – קשר שהיא לא ידעה על קיומו כאשר דנה בתיק.

בן-דרור ימיני מפשל דייסה: הוא מקעקע את אמון הציבור במערכת המשפט, ומיניה וביה גורם גם לכרסום במעמדה של התקשורת.