שתי עמדות מנוגדות הוצגו בימים האחרונים באשר לתפקידה של התקשורת הממוסדת בסיקור המחאה החברתית.
מהצד האחד פרופ' דן כספי, שטען במאמר ב"הארץ" כי הופעתה של המחאה מלמדת על כשלון התקשורת הממוסדת. "דווקא סיקור האירועים עצמו הוא שמסגיר שוב את כשלונם הצורב של אמצעי התקשורת הקיימים, אשר חדלו לשמש חיישנים של הלכי הרוח בחברה", כתב.
מהעבר השני ניסים כ"ץ, שטען בטקסט שפורסם ב"העין השביעית" כי "התקשורת מילאה את תפקידה החשוב ביותר כמגייסת דעת קהל ותרמה לקיומה של ההפגנה החברתית הגדולה ביותר מאז קום המדינה".
ניידת שידור בשדרות רוטשילד בתל-אביב, 30.7.11 (צילום: שוקי טאוסיג)
לדבריו, העובדה שאמצעי תקשורת רבים בישראל מוחזקים על-ידי טייקונים לא הפריעה לסיקור המחאה. נהפוך הוא: "במקרה הספציפי של מחאת הדיור, מציאות זו לא הפריעה לאף כלי תקשורת מרכזי, למעט 'ישראל היום', לסקר את המחאה בצורה נרחבת ומשמעותית. במקום צנזורה כלכלית חזינו בסיקור יתר של המחאה, שבאופן אירוני מנוגד לאינטרסים של הטייקונים".
ברצוני להציג אופציה שלישית המשלבת בין שתי העמדות, בחינת "גם אתה צודק וגם אתה צודק", או לחלופין, "גם אתה טועה וגם אתה טועה".
אמצעי התקשורת בישראל אכן מוחזקים על-ידי טייקונים שהאינטרסים הכלכליים שלהם ברורים. מאז רכש נוחי דנקנר את "מעריב", תיעד "העין השביעית" כמה מקרים שבהם נרשמה הטיה ברורה לטובת האינטרסים הכלכליים של בעל הבית החדש.
ההטיה הפוליטית של "ישראל היום", המוחזק על-ידי הפטרון של נתניהו, המיליארדר שלדון אדלסון, הפכה בחודש האחרון לבוטה במיוחד כאשר הציבור, כמו גם אמצעי התקשורת המתחרים, קוראים את העיתון כדי לדעת "מה נתניהו חושב".
ההשתלטות של נתניהו על השידור הציבורי (הערוץ הראשון וקול-ישראל) באה לידי ביטוי בבחירת מנהלי הערוצים (דוברו לשעבר של נתניהו, אמיר גילת, מונה ליו"ר רשות השידור), כמו גם בהוראות שאלו מנחיתים על העיתונאים.
מי שחושב שלאינטרסים הפוליטיים או הכלכליים של בעלי הבית של אמצעי התקשורת אין כל השפעה על נושאי הדיווח, על טון הדיווח ועל אופן הסיקור, כנראה לא עבד מעולם בעיתון (דווקא המצב בערוצי הטלוויזיה טוב יותר).
מצד שני, אי-אפשר שלא להתרשם מהדרך שבה המחאה חובקה על-ידי אותם אמצעי התקשורת. ברגעים מסוימים לא היה ברור מיהו הרוב בשדרות רוטשילד: דיירי האוהלים המוחים על המצב, או ניידות השידור והעיתונאים שבאו לסקר את המוחים.
אי-אפשר גם להכחיש כי טון הדיווח היה לא פחות מאשר התגייסות מלאה לטובת מארגני המחאה, המוחים, בין היתר, נגד הטייקונים, לעתים אותם הטייקונים המחזיקים באמצעי התקשורת שמדווחים על המחאה.
את מה שנראה כמו סתירה בין שתי עמדות שלא ניתנות ליישוב ניתן להסביר בצורה פשוטה. מצד אחד, אמצעי התקשורת אכן מושפעים מהאינטרסים הכלכליים של המחזיקים בהם, אולם מי שעובד באמצעי התקשורת הם הדוגמאות הקלאסיות לבני מעמד הביניים.
אף שהעיתונאים עובדים במקצוע חופשי, נחשק על-ידי רבים, כזה הנתפס כיוקרתי, הם סובלים מאותן הבעיות שעליהן מוחים אנשי האוהלים: התפוררות העבודה המאוגדת, שעות עבודה ארוכות ושכר שהולך ונשחק משנה לשנה באמצעות קיצוצים בשכר ("בשל המצב הכלכלי"), ושכירת עובדים צעירים יותר במשכורות נמוכות יותר. אין פלא שכאשר העיתונאים מביטים במחאה הם מיד רואים את עצמם, וממילא מזדהים עם המוחים.
מרגע שאמצעי התקשורת החלו לסקר את המחאה כאייטם חדשותי מן המניין, וזו תפסה תאוצה – עם קשר לסיקור וללא קשר אליו – החל כדור השלג להתגלגל. המטפורה של "כדור שלג" מצביעה על מצב שבו כדור שלג קטן, שמתחיל להתגלגל במורד ההר, צובר יותר תאוצה ויותר מאסה עד שכעבור זמן קצר הוא הופך לגוש שלג ענק שאינו ניתן לעצירה, ורומס כל מה שנקרה בדרכו.
זה ככל הנראה מה שקרה בתוך מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה. מרגע שהמחאה תפסה תאוצה והנתונים האובייקטיביים באשר לגודלה ולהיקפה היו בלתי ניתנים להכחשה, לא יכלו עוד בעלי הבית לעצור את הסיקור של העיתונאים שלהם או להשפיע עליו בלי להיחשד כמי שמבצעים מעשה סדום בדיווח עיתונאי לגיטימי.
כלי התקשורת היחיד שהעז לעשות זאת, "ישראל היום", הפך למשל ולשנינה בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי, שמיהר להצביע על ההטיה הברורה והבוטה שלו וקבוצה בפייסבוק אף קראה להחרים אותו כליל ("כול בוקר ברכבת/תחנות האוטובוס ובמקומות מרכזיים אנו מקבלים לידינו עיתון שהוא לא יותר ממאמר מסכם של יומו של ראש הממשלה", נטען בהסבר להקמתה של הקבוצה).
זאת ועוד, אין לשכוח שאחד האינטרסים הכלכליים של אותם טייקונים הוא, ובכן, למכור עיתונים! בימים שבהם הארץ סוערת וסקרים שונים מלמדים על יותר מ-80% תמיכה במחאה, אין מנוס מלהסיק שיש לבעלי הבית אינטרס כלכלי מהמדרגה הראשונה לשקף אותה באופן חיובי, ולו כדי למכור עוד כמה עיתונים ולשפר את אמון הציבור (הנמצא, על-פי סקרים אחרים, בירידה מתמדת) בעיתון שלהם.
מוטב, לכן, שאף אחד לא יראה בהתנהגות אמצעי התקשורת בסיקור המחאה עדות לאי-הבעייתיות הנעוצה בהחזקתם של הטייקונים באמצעי התקשורת הגדולים בישראל. אם כבר, מקרה זה מעיד על מהפכה זוטא שהתרחשה בין כותלי אמצעי התקשורת ואיפשרה לעיתונאים, אלה שרבים מהם עוזבים את שולחנותיהם במוצאי שבת כדי להצטרף למפגינים, להשתלט על סדר היום של העיתון בלי לחשוש מפעולת תגמול של המו"ל.
במצבים אחרים, שצדודיתם נמוכה יותר והם מורגשים פחות, העיתונאים מרגישים, ועוד איך מרגישים, את מגף האינטרסים הכלכליים של בעל הבית על המקלדת או המיקרופון שלהם.