שלושה שבועות מאז פרצה מחאת המאהלים, ראוי להצביע על כך שלא רק מנהיגיה אינם ממוקדים בדרישותיהם, כפי שמאבחנת התקשורת מקיר לקיר, ולא רק ראש הממשלה וסביבתו מגיבים עליה בתזזיתיות, כפי שמאירים כתבים ופרשנים, אלא גם האופן שבו ההתרחשויות הדרמטיות האלו מסוקרות סובל מחוסר עקביות ועמוס במסרים סותרים.

התקשורת לועגת להתנהלותו של בנימין נתניהו מול גלי הזעם העממי ומבקרת בפטרונות רחימאית את חובבנותם של ראשי המוחים בניווט בזירה הציבורית, ואין היא מציבה ראי מול פרצופה.

האמת היא שכשם שהממשלה נדהמה מעוצמת המרי שהציף את הרחובות וכשם שמחוללי הסערה הופתעו מהתהודה העצומה שעוררו, כך התקשורת נתפסה בלתי מוכנה לפענח את משמעות ההתרחשות ולהנהיר אותה לציבור.

המצוקה החברתית שפיעפעה מתחת לפני השטח עד שהציפה את שדרות רוטשילד והתפשטה לכל רחבי המדינה לא קיבלה בדיווחי השגרה של התקשורת את הסיקור ההולם את ממדיה. העיתונים המרכזיים, תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה לא נתנו את דעתם, בסיקורי היום-יום, להוויה הישראלית המעיקה כפי שמתארים אותה עתה המוני המפגינים.

סדר היום התקשורתי בכל ימות השנה הורכב מענייני מדיניות וביטחון, מתוכניות ריאליטי וממציצנות לסוגיה. סיקור המציאות הכלכלית נעשה בעיקר במוספים הכלכליים, לא בכלי התקשורת הכלליים, ואף זאת בראש וראשונה מתוך קשב לסוגיות המעניינות את ראשי המשק, לא את הציבור הרחב.

אין פלא אפוא שמשפרצה המחאה, לא ידעו בכירי הפרשנים הכלכליים כיצד לאכול אותה. נחמיה שטרסלר ב"הארץ" תיאר אותה, בתחילה, בנימה משועשעת כהתגודדות של צעירים שלא יודעים בדיוק מה הם רוצים: "ביקרתי במאהל שקם לו בהפתעה בתחילת שדרות רוטשילד בתל-אביב. הצעירים שמאיישים את המאהל רוצים הכל; הם רוצים לגור בתל-אביב, דווקא במרכז, רוצים ששכר הדירה יירד ויהיה הגיוני, רוצים שיוכלו לקנות דירה בתל-אביב ולשלם את המשכנתה ממשכורת ממוצעת" (17.7.11).

אחר-כך שינה שטרסלר את הטון, החל להתייחס ברצינות לדרישות המפגינים, והגיע כיום, בתום שלושה שבועות, לעמדה כפולה: מצד אחד הוא מצדד בדרישה לשנות את מבנה המיסוי ואת סדרי העדיפות של התקציב; מצד שני הוא מתנגד להגברת מעורבותה של הממשלה בניהול המשק. השבוע תקף את הדרישות המתגבשות של ראשי המחאה: "הם נגד הפרטה מכל סוג ומין, הם תובעים לבלום את ההפרטה של מוסדות הרווחה ובריאות הנפש. אבל המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד". "במשך 50 השנים האחרונות אנחנו עוברים באופן הדרגתי משוק סוציאליסטי, המנוהל על-ידי הממשלה, לשוק תחרותי, המנוהל בעזרת כוחות השוק תוך כדי התערבות ממשלתית – וזה עשה לנו רק טוב" (3.8.11).

סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" עשה זיגזג חד יותר: בראשית הדרך סנט במפגינים להפסיק להתפנק וללכת "לחפש דירת מגורים מחוץ לארבעת הקילומטרים הרבועים של מרכז תל-אביב" (17.7.11). כעבור שישה ימים שינה את טעמו וכתב על המחאה כך: "זו אינה רתיחה של עניים ומשועבדים, וגם לא של שבעים ושמנים. זהו קולה של ישראל העובדת, השואלת את עצמה איך ייתכן שאנחנו חיים באחת המדינות המוצלחות במערב, וההצלחה נעצרת בפתח ביתנו" (22.7.11). חמישה ימים לאחר מכן, הניף פלוצקר את נס המרד וקרא למפגינים בלי להתבלבל: "אל תרפו עכשיו. המחאה, מתברר, עובדת. הכעס הציבורי משפיע" (27.7.11).

גם ארי שביט, הנחשב כיום לפרשן הבכיר של "הארץ", לא נבוך לתאר את המחאה כך: "מה שמתרחש בקיץ הזה בשדרות רוטשילד ובעיירות הפיתוח וברשתות החברתיות הוא לא רק מחאת קוטג' ולא רק מחאת דיור, אלא מהפכת נגד. אחרי שהאלפיון העליון הפר את הברית שלו עם 999 האלפיונים האחרים, 999 אלפיונים קמים על האלפיון העליון" (21.7.11). זו אמירתו של מי ששבועיים קודם לכן, בטרם נפרש האוהל הראשון בתל-אביב, כתב בעיתונו (א-פרופו פרשת שטראוס-קאהן) נגד "הרדיפה האופנתית של החזקים, העשירים והידועים [...] בשנים האחרונות התפתח הלך רוח שעל-פיו דמם של החזקים, העשירים והידועים מותר. את הרעיון האוניברסלי של זכויות האדם החליפה בהדרגה נטייה פופוליסטית להעדיף את החלש באשר הוא חלש ולראות בחזק בעל עוון אך ורק בשל היותו חזק" (7.7.11).

אפילו "גלובס" נסחף וקרא לשינוי כולל של חלוקת ההכנסות במשק, שפגעה עד היום בשכבות החלשות ובמעמד הבינוני. "מה שנחוץ עתה יותר מכל: הרבה יותר מס על עשירים וחברות, הרבה פחות מס על מעמד הביניים – ולמומחים יש כמה הצעות איך לעשות את זה" (28.7.11).

ועוד לא הזכרנו את תגובתם המוטה של מוספי הכלכלה למכתב התמיכה של הטייקונים בתנועת המחאה, את מאמרו הדמגוגי של יאיר לפיד ("אחי העבדים"), את תחזיתו המתלהמת של גדעון לוי על נפילתו הקרובה של בנימין נתניהו, את הערכותיו של בן כספית על סילוקו של יובל שטייניץ. אפשר גם להקדיש מאמר שלם לתיאור התפתלויותיו של "ישראל היום" בסיקור המחאה, אך אני פטור מכך: שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו, הסוקרים כאן בעין חדה מדי יום את העיתונות, עושים זאת טוב ממני.

סיקור המחאה נגוע בהטיה חריפה, הן מצד כל כלי התקשורת המרכזיים, המזדהים עם המפגינים והן, מנגד, מצד "ישראל היום", שהוכיח באירוע הזה עד כמה הוא מגויס לשרת את ענייניו ותדמיתו של ראש הממשלה. זו, אם כן, אינה שעתה היפה של התקשורת הישראלית – לא רק מפני שהיא תועה בתום לב בזירת ההתרחשות בנסיונה להבין את פשרה, אלא גם משום שיש בתוכה כאלה שסיקורם מושפע ממחויבות לעמדות מוצא ולנאמנויות אישיות ואידיאולוגיות.