אני מסרב להצטרף לגל המוחים והמופתעים, למריצי העצומות ולחרדים לחופש התקשורת בישראל, ולו רק משום שהסוסים ברחו מזמן מן האורווה. אם חופש העיתונות פירושו להכפיף שיקולים עיתונאיים לאינטרסים כלכליים, להעסיק עיתונאים בתנאים מחפירים ולקיים אמצעי תקשורת חלשלוש ומותנה בחסדי השלטון, כי אז אני בחוץ. הכתובת היתה חקוקה על הקיר שנים ארוכות, ורבים מן החרדים לחופש העיתונות כיום התעלמו ממנה.
על כן, גם איני נזעק כדי להציל כביכול את ערוץ 10. ספין הסכנה שהערוץ ייסגר לא צריך להדאיג. מבחינה זו, צדקו ח"כים שהדפו את הביקורת על עמדתם נגד דחיית החובות. אכן, בעלי הערוץ מסוגלים להוציא מכיסם 60 מיליון שקל, וגם לא יוותרו בקלות על הדיבידנד הפוליטי.
גיא פינס, מגיש תוכנית בידור יומית בערוץ 10 (מתוך הקדימון לתוכנית)
אם יש רצון כן להציל את הערוץ, ולא רק לנהל מו"מ מתוקשר עם הדרג הפוליטי, חייבים לשקול את הקונספציה הבסיסית של הערוץ כפי שהוצע כבר בשעתו, דהיינו למתג אותו כערוץ משלים ולא כערוץ מתחרה בערוץ 2, למשל לפי הדגם של ערוץ 4 הבריטי. כאשר ערוץ 10 יפרוש מן התחרות עם ערוץ 2 על אותם פלחי צפייה, הוא יהיה מאוזן ואף רווחי. אין צורך ואין מקום לשני ערוצים המשדרים עוד מאותו הדבר.
במסגרת המודל של ערוץ 4 הבריטי, ערוץ 10 יתמחה במשדרי איכות למיעוטים תרבותיים, שהם קהלים ממוקדים למפרסמים, וגם משתלמים להם. בדרך זו ניתן לקצץ משמעותית בעלויות הניהול וההפקה ולצמצם את מצבת כוח האדם. אין כל טעם להשקיע מיליונים של דולרים בתוכניות ריאליטי או במשדרי ספורט המתכלים מיד עם תום שידורם. אין כל היגיון לשלם סכומי עתק של שש ושבע ספרות לטאלנטים.
גם כיום יש בערוץ 10 איים של איכות, תוכניות אקטואליה משובחות ודלות תקציב יחסית, "המקור" או "לונדון וקירשנבאום", והן זוכות להערכה רבה וגם לרייטינג סביר. גם אם הפעם יזכו שוב בעלי הערוץ לדחיית החובות, עדיין לא מאוחר להיגמל מן השאיפה המגלומנית להידמות לערוץ 2 ולמתג מחדש את ערוץ 10 כערוץ טלוויזיה שונה ומיוחד, ערוץ חכם ואיכותי, ערוץ מאוזן מבחינה כלכלית ומשוחרר מחיבוקי הדוב של הפוליטיקאים.
שינוי הדיסקט של הבעלים ומנהלי הערוץ יחלץ אותו ממשברים כלכליים מחזוריים ויבטיח היצע מגוון לצופים ופלורליזם תקשורתי אמיתי.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון