"העיתונות אינה לוקסוס. היא לא עוד איזשהו פקטור שמפרנס חלק מאיתנו ומרגיז רבים אחרים. היא חלק אינטגרלי משיטת המשטר, היא חלק מהארכיטקטורה של הדמוקרטיה", כך אמרה היום העיתונאית אילנה דיין בנאום שנשאה במשכן הכנסת במסגרת טקס הגשת המלצות הפורום לתיקון שיטת הממשל של עמותת ישראלים להצלת הדמוקרטיה והמכון הישראלי לדמוקרטיה, מו"ל שותף (יחד עם בית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל) באתר זה.
"מרגע שהנחנו את הרעיון של חופש הביטוי על המצע של הרעיון הדמוקרטי", אמרה דיין, "מרגע שהבנו שחופש הביטוי אינו רק הזכות של כל אחד מאיתנו לפטפט את עצמו לדעת, אלא זו הזכות של כולנו כקולקטיב להיחשף לשיח של רעיונות ודעות ואינפורמציה, מרגע שהבנו שאין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי וממילא בלי עיתונות חופשית, מכאן נובעת מסקנה אחת חשובה לגבי הארכיטקטורה של המשטר שלנו, והמסקנה הזו היא שאנחנו, חברי העיתונאים – פועלי המכרות, אם תרצו, של המידע ושל הרעיונות – אנחנו חלק ממבנה המשטר. אנחנו לא דבר-מה נוסף, אנחנו מנגנון הכרחי בתוך שיטת המשטר. אנחנו חלק מהמרקם".
אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, 1.4.08 (צילום: דניאל בר-און)
לטענת דיין, מבחינה זו אין הבדל אם העיתונאים מועסקים בשידור הציבורי או על-ידי חברה עסקית. אם הם "עובדים אצל שקלאר, או אצל מוזס, או אצל האחים עופר או אצל מוזי ורטהיים", כלשונה. "תפיסת המקצוע קובעת, לא הלוגו של המעסיק", קבעה דיין, והוסיפה כי תפיסת המקצוע הראויה מחייבת את העיתונאים לתפוס את עצמם "כסוכניו של חופש ביטוי בחברה דמוקרטית".
על-פי דיין, "אנחנו [העיתונאים] אמורים להפוך את הרעיון הזה למידע, לראיונות, לשאלות, לתחקירים, לתהיות. אנחנו בוראים את השיח הציבורי, שהוא בלב הרעיון של חופש הביטוי. אנחנו כולנו, מהמשכתב ועד העורכת הראשית של המהדורה, מאחרון הכתבים ועד לצמד המגישים הנוצץ, אנחנו העורכים הראשיים והעורכים בפועל של השיח הציבורי.
"אנחנו פועלי הייצור שלו, אנחנו מהנדסי התחזוקה שלו, אנחנו מאמני הכושר שלו. אנחנו צריכים להיות אלה שאמונים על גובה הלהבות. אנחנו צריכים לרוץ עם הג'ריקן ולטפטף בנזין ולהבעיר את המדורה הזאת כשצריך, ואנחנו צריכים לפעמים לרוץ עם מטפי הכיבוי ולהוריד את גובה הלהבות, אבל תמיד-תמיד אנחנו חייבים לשמור על אש פתוחה. אני מבינה קטנה מאוד בבישול, אבל את המעט הזה אני יודעת. המים צריכים להמשיך לבעבע כדי שבסוף תהיה פסטה".
דיין הוסיפה כי רק שיח ציבורי בריא יכול לייצר מנגנון בקרה של הבוחרים על הנבחרים. "רק השיח הזה מייצר לנו את סרגל המדידה ולנבחרים את איום ההדחה", אמרה. "בסוף, המנגנון הזה הוא מהותו של הרעיון הדמוקרטי במובן הכי עמוק שלו. במובן של ריבונות בידי העם. במובן של יכולתו של העם לקבוע את גורלו".
דיין התריעה בפני חברי-הכנסת ועמיתיה העיתונאים כי מצבה של התקשורת הישראלית בכי רע. "כל פרח גל"צ יכול לספר איך זה עובד", אמרה, "איך התקשורת הפכה לחלק ממחזור הדם של ההוויה השלטונית, איך הנאום בנוי למידותיה של הכותרת, איך מסיבת העיתונאים מתוזמנת לתחילת המהדורה, איזה גימיק עובד ואצל מי".
על-פי דיין, "מהמקום הזה נולדת התקשורת שמתמסרת לפוליטיקה והפוליטיקה שמתמסרת לתקשורת, והשלב הבא הוא הולדתם של הספין דוקטורס, של נביאי הספין ותורות הספין, וגדודי היחצנים ומומחי האסטרטגיה התקשורתית, שגובים שכר ריטיינר, אבל מחירם החברתי, המחיר שעצם קיומם גובה מאיתנו כחברה, גבוה בהרבה מהמחיר שהם גובים מהקליינטים שלהם".
דיין הזהירה כי אותם גורמים פועלים "כדי לדאוג לקליינט שלהם, לא לשיח שלנו", והביאה כדוגמה את "הבכירים שמסתתרים מאחורי גבם של לוחמי השייטת ומספרים לנו שכל ביקורת על המשט כמוה כסכין בגבם של הגיבורים שלנו מהקומנדו, ומקווים כך לחפות על חדלונם". לדברי דיין, מקרה זה הוא "אחת הדוגמאות הבוטות והקשות ביותר" לתופעה שתיארה.
"כמה קל היה לבלבל את התקשורת", אמרה, "כמה קל היה לשטוף את העמודים הראשונים בכותרות פטריוטיות, כשהמטרה לא באמת היתה לשמור על בחורינו המצוינים מהקומנדו הימי. המטרה היתה לשמור על הבכירים ששלחו אותם לשם, על מי שלא אספו מודיעין, על מי שלא שקלו את האופציות, על מי שלא דנו, על מי שלא היו בבור, על מי שלא עד הסוף חשבו על מה יקרה שם, על מי שלא עד הסוף הבינו שאולי בכל זאת עדיף לפעול פה אחרת".
לדברי דיין, "השריטות של המדיום זלגו גם לעמודים הראשונים וגם לאינטרנט, ושרטו את השיח הציבורי בכללו. הפכו אותו לטריוויאלי, לפעמים לא חשוב, לעתים נטול תכנים של ממש ולפעמים אפילו מטופש. זה לא טוב לשום דמוקרטיה, אבל לדמוקרטיה שלנו זה מסוכן ממש. כי השיח הזה אצלנו הוא, כמעט מעשה יום ביומו, שיח על נושאים של חיים ומוות. לא פחות מזה. ואנחנו לכן לא יכולים להרשות לעצמנו את המחיר של שיח רדוד וחטוף וטריוויאלי ושטחי".
לקראת סיום דבריה ציינה דיין כי בעוד כלי תקשורת ברחבי העולם נאלצים להתמודד עם בעיות דומות, בתקשורת הישראלית פשטה תופעה ייחודית, "שנולדה כאן והתעצמה כאן בשנים האחרונות עד כדי ממדים מדאיגים".
דיין תיארה מצב שבו "עיתון גדול מתגייס כל כולו למען אישיות פוליטית ונושא לה פנים בסיקור של כתבי האישום ושל הפרשיות השונות שקשורות בו, ועיתון אחר עובד בשביל ראש הממשלה שמכהן, ועיתון שלישי משתלח בלי הפסק באותו ראש ממשלה רק בגלל שהוא מתחרה בעיתון הקודם".
לדבריה, במצב עניינים שכזה "הקורא בדרך כלל עיוור ומבולבל. הוא מתוחכם מספיק כדי להבין שמשהו לא בסדר, אבל הוא מוצף מכדי להבין מה בדיוק. התוצאה היא שיח עקום ומסורס. מסורס בגלל השריטות, עקום בגלל כוונת מכוון, בגלל אג'נדות שהשתלטו על העמודים הראשונים".
דיין הדגישה כי "אין טעם עיתונאי אמיתי לסדר הגודל שעיתון גדול נתן לטענות של העוזרת שהגישה תביעה נגד שרה נתניהו. אין הצדקה לשני עמודים בעיתון של שבת. ואין גם הסבר טוב להתעלמות המוחלטת של העיתון האחר מהתחקיר של רביב דרוקר בשבוע שעבר על הנסיעות של משפחת נתניהו לחו"ל.
"האג'נדות האלה זולגות מעמודי המערכת אל עמודי החדשות, יותר נכון ממשרדי המערכת לעמודי החדשות, והדיווח הופך לחלקי במקרה הטוב ולמגמתי במקרה היותר גרוע".
לדברי דיין, בשל צנזורה שמוכתבת על-ידי חוקי המדיום, יחד עם צנזורה שמוכתבת על-ידי ההון, בתוספת צנזורה צבאית שעודנה שרירה וקיימת, הפך השיח התקשורתי בישראל ל"שיח צולע".
דיין טענה כי "המנגנון ששמו עיתונות חופשית התקלקל", וכל מה שנותר בו הוא "כמה איים של שפיות". לדבריה, "נשאר האינסטינקט הבסיסי של העיתונות הישראלית. הוא אינסטינקט בריא, של עיתונות שהיא סקרנית וחצופה, וביקורתית ודרוכה, אבל היא נחטפה בידי כוחות השוק וכוחות המדיום, בידי מו"לים חזקים מדי ומערכת פוליטית חלשה מדי ומערכת משפטית שמתחילה להיות מפוחדת מדי, ואנחנו צריכים להציל אותה מידי עצמה וגם מידי כל אלה".