את נקודת הקצה העדכנית ביחסי עיתונאים ומקורות מסמן לעת עתה פסק הדין בערעורה של ליאורה גלט-ברקוביץ' לבית-המשפט העליון, שניתן בשבוע שעבר ונכתב בידי השופט יצחק עמית, שהיה שותף לאחרונה לפסיקות משמעותיות אחרות בתחום התקשורת – כמו זו בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. התוספת האחרונה הזו לצבר הפסיקה שעסקה בעיתונאים ומקורות, כמו בפרשות ציטרין וצלמת "מקור ראשון" מרים צחי, אמנם הרחיבה את היריעה בכל הנוגע למערכת היחסים הסבוכה והעדינה הזאת, אך הותירה כמה וכמה נקודות למחשבה שלא זכו גם הפעם להכרעה שיפוטית ויישארו בצריך עיון עד להזדמנות אחרת.
פסק הדין מותיר שאלות רבות ללא מענה, ובכך נדמה שהוא מכין את הקרקע להשלמות בהזדמנות הבאה שתיקרה בדרכו של בית-המשפט העליון לבחון את מערכת היחסים בין עיתונאי למקור. כדי להקדים תרופה לפסיקה שכזו, ראוי לנסח כבר עתה את התשובות שיוכלו להגדיר מהי עבודה עיתונאית אחראית
כפי שעולה במרומז מרוח פסק הדין, מן הראוי לעמוד על הסכנה האפשרית שבפלישה משפטית עמוקה מדי ליחסים העדינים והמורכבים שבין עיתונאי למקורותיו. כמו מערכות יחסים אחרות שיש בהן קרבה, בין בני זוג למשל, ראוי להיזהר שגם יחסי עיתונאי-מקור לא יהפכו משפטיים לחלוטין ויסולק מהם כל היבט של התנהלות אנושית ספונטנית. יחסים שאמון יצוק בבסיסם יאבדו משהו ממנוע הפעולה שלהם אם הצדדים יראו אותם דרך משקפיים משפטיות בלבד.
ובכל זאת, אלמנט אי-הוודאות הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק החברתי, וגם מערכות יחסים אינטימיות זקוקות לאמות מידה חיצוניות במקרה שיעלו על שרטון או שייקלעו לתאונה מקצועית. כפי שכתב השופט נעם סולברג בפסק דין אחר מהעת האחרונה, בפרשת גניזת הספר מטעמי הגנת הפרטיות:
"מערכת היחסים שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו משמשת מקום מפלט לאדם, מקום שמור ומוגן [...] מערכת יחסים זו מתאפיינת במידה גבוהה של אֵמון בין הצדדים [...] מערכות מעין אלו מעודדות את האדם לפתוח את סגור לבו, לשתף את רעהו בסוד שיחו. [...] משטר משפטי ראוי מקנה הגנה על מערכת יחסים זו".
על-פי מקורות שונים
אחת הסוגיות המרכזיות שמעלה השופט עמית, בהילוכו בנבכי פרשת גלט-ברקוביץ', עוסקת במתח שבין המישור החוזי לזה הנזיקי. כלומר, בין מערכת ההסכמות וההבנות הספציפיות שאליהן הגיעו המקור והעיתונאי (אם בכלל) לבין חובת הזהירות הכללית שחב "העיתונאי הסביר" ל"מקור הסביר". בפרשה הזו, הן השופטים והן בעלי הדין מסכימים שחובה כללית כזו קיימת, וכעת היא גם עוגנה באופן מפורש בפסיקה.
אלא שלשיטת בית-המשפט, החובה הזו גדורה, מסויגת ומוגבלת: עיתונאי אינו צריך לחיות כנרדף בעולם, תוך שהוא מדמה את עצמו לדמות בסרטי ריגול ומניח שמאזינים לו ועוקבים אחריו.
עם זאת, לתפיסתנו, לא פעם ייתפס העיתונאי כמי שיעיל יותר להטיל עליו, ולא על המקור הפועל מולו, את מניעת הנזק. מערכת היחסים שבין מקור לעיתונאי לרוב אינה שוויונית, אלא כזו שלעיתונאי יש בה יתרון מובנה של ידע, הבנה וניסיון. עומדים לרשותו כלים ואמצעים מוצלחים יותר לניהול הסיכון ולזיהויו.
מאחר שכך, יש לשקול אף פתרונות מערכתיים כפי שננקטים בתחום לשון הרע בעיתונים. מנגנון שיפוי וביטוח במקרה של גרימת נזק למקור עשוי לשמש פתרון יעיל במקרה של נזק הנגרם אגב חשיפת מקור, ולנטרל במשהו את האפקט המצנן המופעל על המקור החושש מנזק שכזה.
אחת מתכליותיהם של דיני הנזיקין היא הכוונת התנהגות בני-אדם המנתחים באופן רציונלי את מאזן הסיכונים שיוצר כלל משפטי מסוים. כאמור, עצם הכללת מערכת היחסים שבין עיתונאי למקורותיו בתוך טריטוריה משפטית אינה נקייה מספקות וחששות. השופט עמית מעלה גם הוא חשש באשר למידת נכונותו של המשפט להכיר בתביעה של מקור נגד עיתונאי, זאת בשל הסכנה בהטיית אותו מאזן סיכונים.
ליאורה גלט-ברקוביץ', בזמן הדיון בערעור בבית-המשפט העליון, 1.10.14 (צילום: אורן פרסיקו)
ואכן, הכרעה לכל אחד מהכיוונים (החמרת חובת הזהירות או הקלתה) יכולה להביא, מצד אחד, לאפקט מצנן על העיתונאי ותמריציו להסתכן ולפרסם מידע ראוי המגיע לידיעתו, כדי שלא להסתכן בתביעה מצד המקור בטענת התרשלות; ומצד שני, היא עלולה לגרום לאפקט מצנן דווקא על המקורות, שיחששו ליצור קשר עם עיתונאים ולמסור להם מידע בשל החשש הלגיטימי שייחשפו וייאלצו לשלם מחיר אישי יקר, שאיש לא ישפה אותם בגינו. נקודת האיזון, אם כן, צריכה ללכת יד ביד עם ההכרה בייחודיותה של מערכת יחסים זו והצורך שלא לטלטל אותה יתר על המידה.
ואולם, בית-המשפט ער להבדלים שבין מקור למקור ולהגנה השונה שהם אמורים לצפות לה כנגזרת מההבדלים הללו. "יש להבחין בין מקורות שונים", כותב עמית. "מהם יחסי הכוחות בין המקור לעיתונאי, האם המקור הוא פוליטיקאי רם דרג ובעל השפעה, או שהמקור הוא הצד החלש בעליל; מה המניע של המקור; מהם הסיכונים שהמקור נכון ליטול על עצמו; האם מדובר במקור מתוחכם; האם המקור מכיר את המערכת שממנה הוא מדליף ויכול לחזות את תגובתה; האם המקור מכיר את 'כללי המשחק' או שזו לו הפעם הראשונה שהוא משוחח עם עיתונאי; מה סוג המידע והציפיות או ההתניות של המקור לגבי המידע, וכיו"ב".
בעבר נטען גם כאן כי יש מקום לאבחנות כאלה. ברור שמקור חוזר אינו דומה למקור חד-פעמי. מקור בשכר המתפרנס ממידע המועבר לעיתונאים, ויודע לנהל את סיכוניו באופן מודע ומוצלח יותר, אינו שקול למקור חסר ניסיון שאינו מפיק דבר ממעשה ההדלפה, זולת הסיכון שהוא לוקח על עצמו. מקור המסתיר מידע והעושה שימוש מניפולטיבי בקשריו עם העיתונאי אינו שקול למקור תם לב וגלוי.
עמית אף מציין ובצדק רב כי לעתים למקור יש עדיפות על העיתונאי בהערכת הרגישויות הנוגעות למידע המודלף ולעוצמת התגובה להדלפה. הוא גם יכול לעתים לנקוט פעולות שיסייעו למנוע את חשיפתו בשים לב למאפייני המידע, מספר האנשים שנחשפו לו וכיוצא באלו מאפיינים שונים. התמונה הזו, של מורכבות היחסים בין מקור לעיתונאי, מתגלה לא פעם כרב-ממדית וסבוכה יותר ממה שהיה ניתן לשער בתחילה.
מקור אחראי
מעניין לציין כי זו הפעם השלישית שבית-המשפט העליון נדרש למונח "עיתונות אחראית" מאז טבע אותו ב-2012 בהקשר לדיני לשון הרע, בשני פסקי הדין בעניין אילנה דיין וסרן ר'. זוהי הפעם השלישית – והראשונה בהקשר ליחסי עיתונאי-מקור ובהקשר לדיני הנזיקין. רק כעת, בפעם השלישית, הגיע העליון להתעמקות בסבך הלחצים, האינטרסים והמתחים שבהם פועל העיתונאי, והגיע למסקנה ש"קשים חייו של העיתונאי האחראי".
יש בכך נקודה מעודדת, מאחר שהיא מלמדת על התפתחות באופן שבו תופסים בכירי שופטינו את הפרקטיקה העיתונאית; לא כפי שהיא מופיעה בקולנוע, בספרות או בסדרות טלוויזיוניות, אלא במורכבות המאפיינת אותה במציאות. העיתונאי אינו צריך אפוא לחיות בסרט (ריגול), וגם בית-המשפט העליון מכיר בכך.
משמעותה של קביעה זו היא שתודעתו הסבירה של העיתונאי צריכה להיות תואמת את המציאות העובדתית. ואם העיתונאי הסביר אינו צריך לחיות בתחושה שמבצעים מעקבים אחר תנועותיו, יש להדק את הפיקוח על הפעלת כלי מעקב שכאלה מצד רשויות המדינה כלפי עיתונאים, כדי לוודא שהתודעה הסבירה של העיתונאי אינה תודעה כוזבת.
אליקים רובינשטיין בזמן שהיה היועץ המשפטי לממשלה (צילום: פלאש 90)
הצורך להגביר ולפתח את אמצעי הפיקוח הללו עולה מתוך פרשת גלט-ברקוביץ' עצמה: במסגרת החקירה הפלילית שעליה הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, למציאת המדליף מחקירת פרשת סיריל קרן, הוציא בית-משפט השלום בירושלים, לבקשת צוות החקירה, צו למעקב אחר פלט השיחות של העיתונאי ברוך קרא, שאף נחקר כחשוד בתיק. היתה זו חצייה של קווים אדומים ביחסן של רשויות החוק לפרקטיקה העיתונאית. פסק הדין שניתן כעת הוא בבחינת תיקון מאוחר, וחלקי, לאותה שבירת נורמות.
פרשה זו מלמדת שהיד קלה מדי על ההדק המאפשר ביצוע האזנות ומעקבים אחרי עיתונאים, ועלולה להביא לנזקים סביבתיים שתוצאתם אינה רצויה. לזהירות ביחס לחסיון המקור צריכים להיות שותפים לא רק העיתונאי עצמו, אלא גם המדינה ושלוחותיה החוקרות השונות (בבקשותיהן לצווי האזנה או בזימונים לחקירות באזהרה), וכן בתי-המשפט (בהוצאת צווים או בנקיטת סנקציות כלפי עיתונאים המגינים על מקורותיהם).
אמנת מקורות
פסק הדין עוסק, בין היתר, בשאלת הנהלים הקיימים במערכות עיתונים וההדרכה הניתנת לעיתונאים – או יותר נכון לומר, לא ניתנת להם – אגב עבודתם מול מקורות. העדרם של נהלים כאלה נתפס על-ידי גלט-ברקוביץ' כפגם בפני עצמו. באופן בלתי מנומק ותמוה לכשעצמו, גישה זו לא התקבלה על דעתו של בית-המשפט.
עיתונאי אמנם אינו סוכן-חרש ועיתון אינו בית-ספר למרגלים, אך עליהם לחתור לניהול סיכונים יעיל בכל הנוגע לחומרי הגלם המרכיבים את המוצרים שהם מספקים לציבור. ניהול יעיל של תחום המקורות בכלי תקשורת יכול בהחלט להביא למניעת תקלות רבות, לא רק בתחום החיסיון, אלא גם בתחום תביעות לשון הרע, פגיעה בפרטיות ועוולות אחרות הנובעות מפרטי מידע ומהימנות לקויה של המקור, שלא הוערכו והובאו בחשבון בזמן.
מן הראוי לשקול את ריכוז תחום המקורות בידי בעל תפקיד ייעודי במערכות כלי תקשורת, תוך הקפדה מרבית על משטר דיסקרטי ומצומצם של יודעי דבר. יש גם צורך ממשי בקיום הדרכות לעיתונאים בדבר סכנות אפשריות הטמונות במערכות יחסים בינם לבין מקורות, ויש להפקיד בידיהם כלים ומידע במטרה להימנע ולהתגבר על מכשולים אלו; לא רק כדי להקפיד על טובתם של המעורבים הישירים באותה מערכת יחסים, אלא גם לטובת הצרכנים של המוצר העיתונאי, שתהליך ייצורו הוא נעלם מבחינתם.
משה נוסבאום, כתב חדשות ערוץ 2, היום בבית-המשפט בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")
פסק הדין הנוכחי מציף גם, בלא הכרעה, את סוגיית אחריותו של עיתונאי שקיבל את המידע שהעביר המקור ככלי שני, מהעיתונאי שקיבל אותו ישירות מהמקור. "פרשת נשר", המסתעפת מסיפור ההדלפה של גלט-ברקוביץ', עניינה מסירת המסמכים על-ידי ברוך קרא לעיתונאי חדשות 2 משה נוסבאום, שמאוחר יותר הציג אותם לערן שנדר, שהיה הממונה על חקירת ההדלפה בפרשה זו (נוסבאום הכחיש כי מסר לו אותם). המסמכים, ככל הידוע, שימשו את המשטרה בחשיפת גלט-ברקוביץ'.
האם ביחס לנוסבאום, שלא היה מודע לזהות המקור, מתקיימת חובת זהירות כלשהי כלפי המקור? נוכח העובדה שהעיתונאי שמסר לו את החומר לא התנה את השימוש בו במגבלות כלשהן, האם רשאי העיתונאי שקיבל את המידע בעקיפין לעשות בו ככל העולה על רוחו, לרבות שימוש של "סחר חליפין" מול מקורותיו או אנשים הקשורים לתחום הסיקור שלו?
גם כאן, כמו בעניינים אחרים הנוגעים לתחום הוודאות והציפייה במארג יחסים זה, מן הראוי לייצר תמונת מציאות ודאית ומוגדרת יותר עבור כל הצדדים. את מערכות היחסים שבין עיתונאים למקורות צריכה ללוות תבנית שהיא בבחינת ברירת מחדל, מעין "חוזה אחיד", ככל שלא נקבעו הסכמות קונקרטיות אחרות, כדי שדילמות כאלה יהיו עמומות פחות וברורות יותר.
על העבודה הזו צריכים להיות מופקדים בעיקר העיתונאים, בפורומים המקצועיים שלהם דוגמת מועצת העיתונות ובדיונים המערכתיים שהם מקיימים. אמנה המגבשת קווי מתאר ליחסי עיתונאים ומקורות היא מוצר נחוץ, שיש לקדם את הצגתו והפיכתו לאמת מידה מקובלת – בדומה לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות.
שאלות לסדר
לצד כל אלה, פסק הדין מותיר שאלות רבות ללא מענה, ובכך נדמה שהוא מכין את הקרקע להשלמות בהזדמנות הבאה שתיקרה בדרכו של בית-המשפט העליון לבחון בכלים משפטיים את מערכת היחסים בין עיתונאי למקור. כדי להקדים תרופה לפסיקה שכזו, ראוי לנסח כבר עתה את השאלות שנותרו פתוחות ושמענה עליהן יוכל להגדיר מהי עבודה עיתונאית אחראית.
כך למשל נוכל לשאול, לאילו סיכומים יכול עיתונאי להגיע עם המקור אגב היכרותם הראשונית וכתנאי למסירת מידע? מהן הדרכים הנכונות באשר להצלבה ואימות של מידע הנמסר על-ידי מקור עיתונאי? מה באשר להסדרי בלעדיות מול המקור ומה על מקורות המספקים מידע לכמה עיתונאים (מתחרים או משתפי פעולה)? כיצד משפיעה מערכת היחסים של עיתונאי עם מקור על קשריו עם מקורות אחרים ועל קשרי המקור עם מקורות אחרים? מהי רמת המידור הראויה להינקט כלפי מקורות והאם שונה הדבר בין מקור חד-פעמי למקור קבוע? האם ראוי לרענן את המקורות העיתונאיים מדי זמן ולנתק באופן יזום קשר עם מקורות, או לכל הפחות להפסיק לעשות בהם שימוש ככאלה, באופן זמני או קבוע, כדי שלא להיקלע למחויבות-יתר למקור ולהגבלת החופש לפרסם את המידע שבידי העיתונאי?
ואולי אחרי הכל, יהיו מי שיטענו כי החופש העיתונאי משמעו בראש וראשונה חירות מקצועית לכל עיתונאי לפעול כהבנתו מול מקורותיו, בלא מדיניות אחידה ומכווינה מצד כלי התקשורת
תחום נוסף של שאלות נוגע להגנות שניתן להציע למקור, לרבות הגנה משפטית, ולתמורה שניתן להציע לו אגב מסירת המידע. האם למשל חסינות מפרסומים שליליים או הימנעות מלהעלות שאלות או סוגיות שונות הנוגעות למקור, באופן מפורש או משתמע, הן תמורה לגיטימית? מה על האתיקה של המקור כלפי סביבתו הטבעית (מקצועית, מפלגתית וכו')? אילו קווים אתיים צריך לשמור מקור בהעברת מידע לעיתונאי – והאם הדבר צריך להיות שיקול מבחינת העיתונאי? מה באשר לניגודי עניינים של מקורות אגב מסירת החומר? מה צריכים להיות היחס או הרגישות של כלי התקשורת והעיתונאי כלפי האינטרסים של המקור?
כיצד ניתן לזהות ולנקות מהדיווח אינטרסים ואג'נדות אישיות של המקור והשפעתם על המידע הנמסר, המידע המוסתר והאופן שבו מוצגים הדברים? מה המעגל הראוי של האנשים בכלי התקשורת המודעים לזהותו של מקור? צריך לזכור, שנוכח משחק הכסאות המוזיקליים הבלתי פוסק בין כלי תקשורת מתחרים, איש הסוד של העיתונאי במערכת היום עלול להיות מתחרהו מחר. אילו התחייבויות בסיסיות יש לקבל מהמקור אגב מערכת היחסים בינו לבין עיתונאי? האם יש לקבל ממנו התחייבות כתובה כלשהי? האם ניתן למסור התחייבויות כתובות למקורות, האם התחייבות כזו מקימה חוזה בין המקור לכלי התקשורת שניתן לתבוע לפיו? אילו תנאים מחייבים ראוי לכלול בו? האם צריך להיות גילוי נאות בפרסום בקשר לאינטרס שהניע את מסירת המידע לעיתונאי או הטובה שצומחת למקור בפרסום המידע?
בשאלות אלו לא די. ניתן גם לשאול מתי לגיטימי לחשוף מקור, וביתר דיוק, אם הפרת ההתחייבויות של המקור כלפי כלי התקשורת או גילוי מאוחר על אי-דיוק, הטעיה או שקר מצדו עשויים להצדיק את חשיפתו.
ואולי אחרי הכל יהיו מי שיטענו כי החופש העיתונאי משמעו בראש וראשונה חירות מקצועית לכל עיתונאי לפעול כהבנתו מול מקורותיו, בלא מדיניות אחידה ומכווינה מצד כלי התקשורת. כך, למשל, סביב תחום מרכזי ביחסי עיתונאים ומקורותיהם התפתח אתוס שלם של הקפדה, לחימה וגבורה, אף שהוא מעולם לא זכה למשטור, ואולי דווקא בשל כך. כוונתנו היא למידה שבה עיתונאים מוכנים להרחיק לכת כדי להימנע מלחשוף את זהות מקורותיהם, לעתים עד כדי תשלום מחיר יקר, מקצועי ואישי – לרבות הליכה בראש מורם לבית-הסוהר.