לא קלים הם חייו של כתב המדיה גם בזירת ההתמודדות הפרטית עם עולם התקשורת. קחו לדוגמה את ציוצו של נתי טוקר, כתב המדיה של "דה-מרקר", מן השבוע שעבר (18.10.14). "עורכי היקרים", כתב טוקר במה שנראה כאקט הפגנתי, שהרי המידע היה יכול להישאר גם מאחורי דלתות המערכת, "בימים הקרובים אהיה מנוע מלכתוב על הוט, שמא תיפלט לי קללה עסיסית על החברה שמשאירה כל ערב מ-נ-ו-ת-ק". לציוץ צורפה תמונה של המודם הסורר של טוקר, שחווה ניתוקים שונים בימים שקדמו לציוץ.
את ציוצו של טוקר קלטו גם בהוט, והשיבו ביום המחרת באמצעות חשבון הטוויטר שלהם: "שלום נתי, דאם לנו את פרטי המנוי שלך וטלפון ליצירת קשר בכדי שנוכל לבדוק את תקינות התשתית במנוייך. יום טוב". "שלום גם לכם", השיב טוקר, "פרטי ידועים לכם, וגם מהי הבעיה הפשוטה (כבל חיצוני שהותקן ברישול ומתנתק שוב ושוב). אבל אין טכנאי עד רביעי. לחכות?". "שלח אלינו את הפרטים בכדי שנוכל לבדוק האם ניתן להקדים", השיבו לו שוב מהוט, אלא שעל-פי בדיקה שערכתי עם טוקר יומיים אחר-כך, לא רק שלא זכה להיות מקודם בתור, אלא שגם פגישה מאוחרת יותר שנקבעה עם הטכנאי – בוטלה.
עורכיי היקרים, בימים הקרובים אהיה מנוע מלכתוב על הוט, שמא תיפלט לי קללה עסיסית על החברה שמשאירה כל ערב מ-נ-ו-ת-ק pic.twitter.com/i2kEvfGFyg
— Nati Tucker נתי טוקר (@nati_tucker) October 18, 2014
מעבר לקשייו הפרטיים של טוקר, עולה כאן שאלה כללית. האם טובות הנאה אפשריות שיכולות לצמוח למי מהצדדים בעקבות מערכת היחסים המקבילה דורשות גילוי נאות מצד הכתב המסקר תחום מסוים ובה בעת מקיים יחס של לקוח-ספק עם מסוקריו (גם אם במקרה שלפנינו, כפי שפורט לעיל ויש להדגיש, טובת ההנאה לא התבקשה על-ידי טוקר וגם לא התממשה. הגם שהיה אפשר לצפות כי בהוט ימהרו להיטיב עם עיתונאי המסקר אותם, ההתנהלות האופיינית המפורסמת של מערך השירות של חברת הכבלים ניצחה).
יהיו מי שיפטרו זאת כקטנוניות לשמה. הרי רוב העיתונאים הם אנשים אמיתיים שחיים בעולם האמיתי וצורכים שירותים הניתנים על-ידי ספקים שונים, גם כאלה שבתחום סיקורם. כתב תחבורה נוסע אולי מדי פעם בתחבורה ציבורית או משלם אגרה למשרד הרישוי, כתב צרכנות רוכש לעתים מותגים אלה ואחרים, כתב בנקאות אוחז בחשבון בנק וכתב מדיה ותקשורת מנוי על שירותי תקשורת שונים.
על כך יש לענות כי גם אם במקרים רבים יכולתם של כתבים מסוימים ליהנות מהטבה בעלת משמעות הנובעת מהמסוקרים הנכללים בתחום הסיקור שלהם יכולה להיות מוגבלת ושולית – הרי שניתן לחשוב על מקרים לא מעטים שבהם יהיה מדובר דווקא בהטבה משמעותית ואף תדירה. אין זה סוד שחברות מסוימות מחזיקות מאגר לקוחות VIP שהן מאמינות שמתן שירות או מחיר מועדף לנכללים בו יניב להן תוצאות מוצלחות יותר ברמת יחסי-הציבור ודעת הקהל. התופעה הזאת אינה מחריגה או פוסחת על עיתונאים. כמו כן יכולים להיות מקרים שבהם יש קשר נוסף בין מסקר למסוקר, כמו במקרה של תאגידים (היותו של עיתון חלק מקבוצה כלכלית או קשור למממן מסוים).
גילוי נאות יכול להיות לא רק תמרור אזהרה לקוראים, אלא גם תמרור התראה לעיתונאי עצמו. הוא פועל ככלי המשדר לתודעתו של הכתב כי עליו לבחון את מקצועיות ומידת האיזון של הדיווח שלו
גם אם נסכים כי יש מקרים מסוימים של קשר בין כתב ומסוקריו בחייו הפרטיים שאכן טומנים בחובם בעייתיות, האם גילוי נאות יכול לפתור אותה? רק לאחרונה הוצגה כאן עמדתו של עוזי בנזימן, שטען לפגמים וכשלים בנוהג הגילוי הנאות והוסיף כי זה אינו יכול לשמש תירוץ וכיסוי לפגיעה בסטנדרט המקצועי של דיווח עיתונאי ראוי. לאמירה עקרונית זו הצטרפתי גם אני לא פעם בכך שסייגתי את נאותותו של הגילוי הנאות בכך שהוא אינו תרופת פלא או החיסון האולטימטיבי לכשלים בדיווח ראוי. מנגד – גם לגילוי נאות יש משמעות וחשיבות בפני עצמו, לא רק כלפי הציבור, אלא גם בעיני המסקר עצמו.
גילוי נאות יכול להיות לא רק תמרור אזהרה לקוראים, אלא גם תמרור התראה לעיתונאי עצמו. הוא פועל ככלי המשדר לתודעתו של הכתב כי עליו לבחון את מקצועיות ומידת האיזון של הדיווח שלו. לכן, ייתכן שראוי לכלול בדיווחים מסוימים גילוי נאות על קשר מתמשך בין הכתב לחברה שהוא צורך בקביעות את שירותיה, שאינם זניחים ושמעמדו יכול לשמש כלי מיקוח או מנוף לקבלת הטבות ביוזמתו או ביוזמת המסוקר.
במקרים שמדובר בקשר משמעותי עם משקל כלכלי משמעותי, ראוי אולי למנוע כלל את הסיקור על-ידי אותו כתב. מובן שמורכבות העניין משתנה מתחום סיקור אחד לאחר, ולעתים יש יתרון בקשר נוסף כזה בין הצדדים (אני למשל הייתי מעוניין מאוד לדעת באילו רכבים נוהגים כתבי הרכב ומה הסיבה לכך שבחרו לרכוש אותם – אולי כדי להסתמך על הבנתם המקצועית ולא רק לשם הביקורת. ניתן להביא נימוקים דומים גם באשר לכתבי הפנסיה ואחרים).
יש אולי מקום להרחיב את הגבלות הסיקור באופן ספציפי גם לתחומים שונים מעבר לקביעה הכללית המעוגנת בכלל 18 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שלפיו "לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית זולת מכלי התקשורת שבו הוא מועסק". לפי הגיונות כלל זה, אמור העיתונאי אף לסרב לקבל הטבה כלשהי המוצעת לו בהקשר זה – גם אם הוצעה מיוזמת המסוקר.
ניתן (ורצוי) להניח שטוקר לא יכלול קללות בדיווחיו הבאים על הוט בשל השירות שקיבל (או לא קיבל), אך האם באשר לכל מסקר ולכל תחום סיקור או מסוקר נוכל לסמוך באופן עיוור על היעדרותם של גורמים סמויים הקשורים למערכות יחסים אחרות שמביאות להטיה בדיווח (גם שלילית) בשל חוויות אישיות שליליות או חיוביות של הכתב?
במאבק בין פרטיות המסקרים לאיכות הדיווחים, שוב ראוי לשקול להזיז את המחוג מעט בכיוון זכות הציבור לדעת. כמובן, בלי לפגוע בזכותו של טוקר לחיבור אינטרנט תקין ונקי מהפרעות (אבל זה עניין למדור משפטי אחר, שעיקרו דיני צרכנות).