לוקאל-פטריוטיזם

ישראלים נהרגו בסופת שלגים בנפאל. "קפאו למוות" ו"מלכודת מוות בהימלאיה" הן הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב". הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "בין 3 ההרוגים: נווטת הקרב הדתייה הראשונה".

תמר אריאל, שנהרגה באסון בנפאל, עם בני משפחתה בטקס סיום קורס טיס, 27.12.12. מימין למטה: בן-דודה רונן שובל, יו"ר תנועת אם-תרצו, שסופד לה היום ב"מקור ראשון" (צילום: אדי ישראל)

מנהרות התקפיות

"הארץ" ו"מקור ראשון" מדווחים על האסון בנפאל בעמוד השער, אך מקדישים את הכותרת הראשית לדיווחים משמעותיים יותר עבור הקוראים שאינם נמנים עם בני משפחות ההרוגים. בשני העיתונים מדובר ברטרוספקטיבה של המבצע הצבאי האחרון ברצועת עזה, אולם בעוד שב"הארץ" מדובר בביקורת על תפקוד כוחותינו ("תחקיר 'הארץ' חושף את הפרטים המלאים של מחדל המנהרות"), ב"מקור ראשון" הביקורת מופנית כלפי חוץ ("לקחי 'צוק איתן': ייצור של נשק רגיש יועבר מארה"ב ארצה").

הבדלים נוספים: ב"הארץ" מגישים כתבה מפורטת (כפולת ברודשיט הנשענת על "על שיחות עם כ-20 מהמעורבים המרכזיים בפעולה ובאישורה: שרים בקבינט, קצינים בכירים בצה"ל, אנשי מודיעין וכן קצינים וחיילים שנטלו חלק בהרס המנהרות") מאת הפרשן הצבאי של העיתון (עמוס הראל) והכתבת הצבאית (גילי כהן), המסכמת ממעוף ציפור היבט קריטי של הלחימה; ב"מקור ראשון" מציעים ידיעה ארוכה של עיתונאי עצמאי המשמש פרשן צבאי של העיתון (עמיר רפפורט, מו"ל "ישראל דיפנס") ובה מידע מעניין ביחס להיבט כללי של פעילות צה"ל ("בעקבות האמברגו הזמני שארה"ב הטילה בקיץ על משלוח נשק לצה"ל, בישראל מעדיפים לא להיות תלויים בעתיד בחסדי האמריקאים. עכשיו גם מתברר: העיכוב באספקת הנשק היה נרחב מכפי שפורסם").

"בלא תורת לחימה מפורטת ומתורגלת דיה, עם ידע מעשי מינימלי ותוכנית אופרטיבית שגובשה טלאי על טלאי, עם כמות בלתי מספקת של אמצעים להשמדת המנהרות, נכנסו הכוחות לרצועה", כותבים הראל וכהן ב"הארץ" ומוסיפים: "על הפערים חיפו, כמעט כרגיל בצה"ל, יכולת אלתור גבוהה, רוח לחימה ונחישות גדולה של המפקדים והחיילים בחוד. אבל הקשיים האריכו את משך הפעולה מעבר למשוער. העיכובים נבעו גם מהעובדה שהקבינט התלבט ארוכות אם לאשר את הפעולה נגד המנהרות, על רקע הסתייגויות במערכת הביטחון עצמה. באופן פרדוקסלי, דווקא תקיפה מקדימה של פירי המנהרות מן האוויר הקשתה על עבודת הכוחות בשטח מרגע שאלו נכנסו לרצועה, משום שהפריעה באיתור תוואי המנהרות".

הראל וכהן נראים כנוטים לקבל את גרסתו של השר נפתלי בנט כי היה "הראשון לזהות" את היקף איום המנהרות ולדרוש התמודדות עימו. השניים מספקים גם אישוש מסוים לתרחישים הפרועים שהציפו בימי הלחימה אנשים העוסקים בתקשורת כגון בעלי חשבונות פייסבוק, אברי גלעד וג'קי לוי: "זו אכן היתה התובנה שהתגבשה באותה עת: שמוחמד דף מתכנן מהלך גדול ליום פקודה. המנהרות ההתקפיות יוכלו לשמש את חמאס למתקפה מתואמת נגד כמה יעדים כמהלומה פותחת בסיבוב לחימה עם צה"ל, או לחלופין, למתקפת פתע בעורף כוחות צה"ל, אחרי שאלו כבר תקפו ברצועה".

בשל כך, מתחילת 2013 הפיק אמ"ן דו"ח חודשי בנושא המנהרות, שהיה ל"יעד הראשון בסדר העדיפויות" של פיקוד דרום. בכל זאת, לא נמצא פתרון טכנולוגי, ולא ננקטו פעולות מונעות בשל מה שב"הארץ" מגדירים "המדיניות שהכתיבו הדרג המדיני והמטכ"ל".

הערה על "הארץ"

מרענן לקרוא ב"הארץ" עיתונאים כמו עמוס הראל, שאינם מגויסים לדוגמה אידיאולוגית זו או אחרת, אלא לניסיון לבירורן של העובדות, גם אם הן אינן עולות בקנה אחד עם מערכת האמונות המקובלת על עורכי עמוד המאמרים. כך אפשר לקרוא, ב"הארץ" דווקא, תיאור שלפיו בנט הוא מהיר הקליטה מבין חברי הקבינט ונטיית ההבלגה וההכלה של ראשי מערכת הביטחון (וראש הממשלה בראשם) כמעט מביאה לאסון.

כך גם אפשר לקרוא בבימה היוקרתית ביותר שהעיתון יכול להציע, כתבת השער של המוסף (מצומק ומדולדל ככל שיהיה), "כתב אישום" נגד מערכת המשפט, אולי המעוז האחרון של האליטה השוקעת שהיא "הארץ". "ההתנהלות של הפרקליטות בתיק זדורוב מפחידה', אומר פרופ' מרדכי קרמניצר. בכיר המומחים למשפט פלילי בישראל טוען שהפרקליטות אינה מעוניינת לחקור את האמת, אלא פועלת מתוך 'עקשנות וראש קטן'. ויש לו גם מה להגיד על גרוניס, ביביטורס והמצפון של שי ניצן", נכתב בכותרת המשנה על השער (רויטל חובל ורוני לינדר-גנץ).

העיתון היה מעניין יותר אם היה מתרחש פעפוע בין העיתונאים בחלקו האחד אל אלה בחלקו האחר.

הערה על "ישראל היום"

התחקיר הענף של הראל וכהן מסתיים בשני ציטוטים, של חייל אלמוני מיחידת עלית של חיל ההנדסה ושל ההיסטוריון הצבאי באזיל לידל-הארט. הראשון העיד על מבצע "צוק איתן" כי "במלחמה הייתי בשוק. היו לנו כל-כך הרבה פוקסים. היתה פה חאפריות ישראלית כזו, שהתחילה כנראה מקצת שאננות וחוסר תשומת לב ונוספו אליה מחסור בתקציב ובאמצעי לחימה. מה יקרה בלבנון מול חיזבאללה? הדפוס עלול לחזור על עצמו". השני כתב על "פרשה ממלחמת העולם הראשונה, כשחיילים צרפתים שהתלוננו על הזנחת ביצורי ורדן באוזני שרים, ננזפו על עקיפת ההיררכיה והפגיעה במשמעת הצבאית [...] כולנו עושים מעשי איוולת", סיכם ההיסטוריון, "אך הנבונים שבינינו מכירים בכך. השגיאה המסוכנת ביותר היא כשלוננו להכיר בנטייתנו לשגות. הכשל הזה הוא הפגע הרע של כל סמכות שלטונית".

פרסומת עצמית ב"ישראל היום", 17.10.14

חדשות משלשום של עיתון אחר

יש עיתון שכותרתו הראשית אינה מוקדשת לאסון בנפאל (המוזכר בקצרה בלבד בעמוד השער שלו) או ללקחי "צוק איתן" (שאינו מוזכר כלל בעמוד השער שלו, הגדוש בציוני ימי פטירה של רבנים). "קארי מנסה לקדם יוזמה מדינית חדשה שתחליף את המהלך הפלסטיני במועצת הביטחון של האו"ם", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע". "ממשלת האחדות הפלסטינית תקבל השליטה על מעברי עזה ביום ראשון", נכתב בכותרת הגג. "בכיר בחמאס: המו"מ העקיף בין ישראל לפלסטינים יתחדש בקרוב בקהיר", נכתב בכותרת המשנה. פתיחת הידיעה, מאת "סופר 'המודיע'", חושפת כי היא למעשה דיווח על מה שנכתב ב"הארץ" לפני יומיים.

עיתונות כלכלית

ז'אן טירול, הזוכה הטרי בפרס נובל לכלכלה שב"גלובס" אייתו את שמו באופן שגוי, הוא כוכב טורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר". ועדת פרס נובל לכלכלה החליטה השבוע, כותב רולניק, להעניק לטירול "את הגושפנקה האולטימטיבית לעבודתו, וקבעה שהמאבק, כלומר הבנה של דרך פעילותם של קרטלים, מונופולים וחברות עם כוח שוק גדול, ורגולציה שלהם, היא בעלת תרומה גדולה לשיפור הרווחה החברתית".

"הלוחמים למען שבירת הקרטלים, המונופולים ושאר חברות הענק במשק הריכוזי הישראלי", ממשיך כמובן העורך המייסד של "דה-מרקר", "לא יכלו לאחל לעצמם עיתוי טוב יותר. בדיוק בשבוע שבו מסבירים ענקי המזון הישראליים שאין בעיית תחרות במשק הישראלי, הרי 'יש חמש חברות גדולות'; בדיוק בשנה שבה התעורר הציבור סוף-סוף להבין את החשיבות הקריטית של רגולציה בכלכלת שוק דמוקרטית, החליטה ועדת הפרס השבדית לשלוח מסר לכל הפוליטיקאים והרגולטורים: תחרות, רגולציה, קרטלים ומונופולים הם אינם משחקים של מתימטיקאים, אלא תיאוריות בעלות השלכות דרמטיות על רמת החיים ואיכות החיים של כולנו".

רולניק מחלק בהמשך הטור את הציבור המתעניין בסוגיות כלכליות לשניים, אלה התומכים בשוק חופשי ואלה התומכים בהתערבות ממשלתית, קובע כי שניהם טועים ("טענה שרחוקה מלהיות מקורית"), ומסכם: "רגולציה היא דבר הכרחי ובלתי נמנע בשוק חופשי, ורגולציה כמעט תמיד נשבית בידי קבוצות האינטרסים. לכן, שחרור הרגולציה משבי הפוליטיקאים וקבוצות האינטרסים והפיכתה לפשוטה ואפקטיבית הם אולי המשימה החשובה ביותר בדמוקרטיות כיום. ייתכן שהחלטתה של ועדת פרס נובל לכלכלה השבוע מבטאת את ההערכה הזאת".

"אם הגעתם לקרוא את הטור הזה", הוא מסכם, "ולידיעתכם אנחנו מתקרבים כבר למלה ה-2,000 שלו, הוכחתם (חלקית) שסטיגלר, דאונס, אולסון וביוקנן, כמה מהכלכלנים המוערכים בעולם, אולי קצת טועים: אף שמבחינה רציונלית הייתם צריכים ברבע השעה האחרונה לעסוק באינטרסים האישיים שלכם, ולא לנסות ללמוד משהו שיקדם את הציבור הרחב, הקדשתם את זמן כדי ללמוד את הסוגיה. אולי זו סקרנות אינטלקטואלית (אולי אתם בכלל עובדים אצל קבוצת אינטרסים וקראתם את המאמר כדי ללמוד איך מחסלים רגולטורים ופוליטיקאים שרוצים להוביל שינויים בעד הציבור הרחב), אולי זוהי הבנה שאם לא תפעלו בצורה לא-רציונלית, למען הציבור הרחב, אף אחד לא יעשה את זה עבורכם".

יוקר המחיה (ציונות)

"רק ישראלים יכולים להתווכח בלהט על הקשר בין מחיר המילקי בברלין לזיקתם למדינת ישראל, ועוד לטעון שהם פטריוטים. זה מגוחך. כמעט מעליב", כותב נחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מהופעה של חוה אלברשטיין בפארק אריאל שרון.

"הארגונים הקיצוניים מבקשים ליצור תחושת אין-אונים מול בעיות כמו המסתננים", כותב אמנון לורד על "התמונה המלאה" של "קמפיין המילקי ועל פעילות החוץ של ארגוני זכויות האדם בישראל" בתמצית מאמרו המופיעה בשער "מקור ראשון". "במצב של אנומיה, החברה נעשית פגיעה מאוד לתנועות חתרניות. במקרה של ישראל, השילוב של הקיצוניות הזו עם טרור ג'נוסיידי כמו זה של חמאס יכול להביא לתוצאה סופנית".

"אנשים שהסתובבו השבוע בחוגי יש-עתיד דיווחו על תחילתה של פאניקה ממחאת המילקי בברלין", כותב עמית סגל בטורו השבועי המשובח ב"מקור ראשון". "[...] הלחץ של יאיר לפיד, דווקא אחרי אישור התקציב, מוצדק בהחלט – מי כמוהו מבין את עוצמותיהם של זרמים תת-קרקעיים. מפלגה שנוסדה בגלל גביע קוטג' יכולה בהחלט ליפול בגלל מעדן חלב, והפעם יש-עתיד בצד הלא נכון של המחאה". הדיון ב"סוגיית ברלין" יגווע, קובע סגל, "כמו שגוועו בזמנו הדיון בשירותה הצבאי של דפני ליף, סוגיית מימון מחאת הקיץ או הסירוב להניף דגלי ישראל בחלק מההפגנות ההן. מה שיישאר הוא הזעם האותנטי, הפטריוטי לגמרי, על יוקר המחיה בארץ".

הערה על המאמר של אמנון לורד

לורד מתכוון לאנומיה במובן של דורקהיים או של מרטון? (שאלה רטורית).

פאניקה

"באפריקה כבר מתו אלפים, גם במערב יש קורבנות, ובישראל נערכים לטיפול בנדבקים. אבל המומחים מודאגים לא רק מנגיף האבולה, אלא גם מהפאניקה שעלולה לטלטל מדינות שלמות", נכתב בהפניה לכתבה של שרית רוזנבלום על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

"היום: 'תרגיל אבולה' בנתב"ג", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", העיתון המסור ביותר לקידום הפאניקה מאבולה בישראל. היום מקדים אותו רק היומון החרדי "הפלס": "חשש כבד מהתפשטות אבולה בעולם", נכתב בכותרתו הראשית. על שער המוסף השבועי של "ישראל היום" מודפס תצלום של אשה אפריקאית (מסתננת?) כורעת מול אלונקה שעליה מונחת גופה. "אבולה, סיוט עולמי", מרגיעה הכותרת. כותרת המשנה נקראת כאילו נכתבה על-ידי חולה אבולה בפרפורי גסיסתו מוכתמי הדם האחרונים:

אלפים כבר מתו ועד סוף-השבוע מספר החולים יגיע לכ-9,000. המחלה קטלנית, אין כיום תרופה יעילה. ההתפרצות: בכל 3 שבועות מספר החולים מכפיל את עצמו. אם לא תימצא תרופה בתוך חודשיים – בכל שבוע יתגלו עשרת אלפים חולים חדשים. ארגון הבריאות העולמי מזהיר: מדובר באיום הגדול ביותר מאז ומעולם. מטפלים בחולים מתו גם עם ציוד הגנה. המערב התעורר באיחור, וכרגע אין פתרון. ובארץ: כוננות בנתב"ג ובבתי-החולים".

בשולי העיתונות המגזרית

ל"מקור ראשון" מצורף היום גליון 4 של "ריבונות", המוגדר "כתב-עת מדיני". "יוצא לאור על-ידי נשים-בירוק והפורום-למען-ריבונות", נכתב בראשו (עורך: שמעון כהן. מערכת: יהודית קצובר, נדיה מטר). "השר כץ: יעד הריבונות עובר דרך ירושלים", נכתב בכותרת הראיון הקצר והלא חתום הפותח את הגיליון.

"הוא מוגדר כבולדוזר של הממשלה, ולצד מהפכות התעבורה שהוא מחולל בכבישי ישראל הוא גם מקדם את הקמתה של 'ירושלים רבתי', שתכלול בתוכה את גוש-עציון, מעלה-אדומים ועוד. להערכתו, לתוכנית הזו יקשה למצוא מתנגדים ואחריה המפה כולה תיראה אחרת. השר ישראל כץ בראיון", נכתב בכותרת המשנה. לראיון מצורפת תמונה פנורמית של הבירה ותצלום רשמי ומחמיא של השר, ללא ציון שמו של הצלם.

"יזכור"

"יזכור", מודעה לקו תרומות טלפוני, "המודיע", 17.10.14

ענייני תקשורת

חפץ מכה. "הראיון שהעניק יועץ התקשורת ניר חפץ, מטעמו של ראש הממשלה, על יוקר המחיה והדיור ב'חדשות הלילה' בערוץ 2, עורר הד במדורי התקשורת", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "חפץ, שהוגדר 'מקורב', הוא בעצם דוברה של משפחת נתניהו, לא ברור אם בשכר או לא, ואם כן – מי בדיוק משלם לו. בעבר היה עורך 'מעריב' ויועץ של נוחי דנקנר, המזוהה עם מאבק ביוקר המחיה כפי שוולדימיר פוטין מזוהה עם ערכים דמוקרטיים.

"מלבד ההיבט הברנז'אי היה בהופעתו של חפץ מסר פוליטי: [...] הוא הבטיח כי 'אחרי תקופת החגים הוא (נתניהו) ייכנס לעניין הזה'. [...] אם מערכת הבחירות הבאה תיסוב בעיקר סביב מחירי הדיור והמחיה, ולא על ענייני איראן ועזה ודאע"ש, הוא אולי ייבחר שוב לראש ממשלה, בשל חולשת האחרים, אך הוא עלול למצוא בממשלתו את משה כחלון בראש סיעה של 12–14 מנדטים, ושאלוהים ישמור אותו. ההתחייבות של חפץ, אם תמומש, מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי המנחה את נתניהו: לא לבוא במגע עם הפורענות הזו, שטוב לא ייצא לו ממנה. הוא עוד עלול להצטער על זה".

פירמה. השבוע חולק עם "גלובס" המוסף החודשי לענייני תקשורת "פירמה" (עורך: לי-אור אברבך). ראיון השער: איש התקשורת הערבי זוהיר בהלול מודיע כי בכוונתו להתמודד בבחירות. שתי ההפניות הנוספות מזמינות את הקורא לגיליון למיטיבי לכת: ראיונות עם מנהל לשכת הפרסום הממשלתית ועם מי שהיתה מ"מ של המנהל הכללי של הגוף המפקח על שידורי הטלוויזיה המסחרית.

מוסף "פירמה" של "גלובס", 14.10.14

הראיון עם ממלאת-המקום בפועל, אילת מצגר, נפתח בסיפור ובציטוט שלה, סיכום עצמי מדויק למדי: "אני נמצאת יותר מ-20 שנה במערכת הזו, ומעולם לא הסתכסכתי עם אף אחד. הזכיינים מכבדים אותי ואני מאוד מכבדת אותם. לא לקחתי כלום אישית". על מצבתו של הפיקוח הציבורי הרקוב והכושל של מדינת ישראל על הטלוויזיה המסחרית יהיה אפשר לכתוב כל אחד מהמשפטים האלו, ביחד או לחוד. "מעולם לא הסתכסכתי עם אף אחד". "לא לקחתי כלום אישית".

מצגר, לא מהדמויות השליליות דווקא ברשות השנייה, מספקת גם כמה תובנות שיש בהן עניין, במיוחד על רקע הקמתו המתרקמת של תאגיד השידור הציבורי החדש. למשל: "פוליטיקאים באים עם אג'נדה והם מעבירים את האג'נדה הזו גם לגוף שמפקח על הערוצים [...] זה בא לידי ביטוי גם במועצה. הרגולציה על הטלוויזיה לא צריכה להיעשות עם מועצה ציבורית". אבל מצגר כמובן נזהרת מלנקוב בשמות או לספק תיאורים של ההתנהלות הקלוקלת בגוף שהועסקה בו במשך יותר משני עשורים ואף עמדה בראשו, והמראיין אינו ממהר להציב בפניה מראה.

לראיון כולו נבחר הציטוט השמרני שגם אבי ניר היה סומך עליו את ידיו: "חטא הרגולציה זה לקבוע דברים רק כי אתה יכול, כי יש לך המון עוצמה בידיים". הרגולציה כחטא, גם זה יכול להיות סיכום נאה למצבה. אולי לא רק של הרשות השנייה, אלא גם של חלק מהסיקור העיתונאי שלה.

הפתיח לראיון של לי-אור אברבך עם אילת מצגר, "פירמה", 14.10.14

בעיית החגים. ב"מקור ראשון" בחרו בפתרון לא מקורי אך בדרך כלל מוצלח להתמודדות עם עונת החגים, שבה נאלצים צוותים מצומצמים להפיק עיתון בזמן קצר מהרגיל, עם כותבים וחדשות הנמצאים בחופשה. בעיתון כמו "מקור ראשון", שאינו מקיים שגרת עבודה בשבת ובחג, הבעיה קשה עוד יותר, והיום המוסף המדיני של העיתון הוא לקט של ידיעות וכתבות מגזין ממגוון מצומצם של עיתונים אמריקאיים (ובריטי אחד). להבא, אם במוסף יחפצו לתפקד שוב כיבואנים של חומרים עיתונאיים במקום כיצרנים שלהם, כדאי יהיה להשקיע יותר בהיקף ובמגוון הן של החומרים המתורגמים והן של מקורותיהם (ואולי גם למצוא מתורגמן משפה שאינה אנגלית).

רון מיברג ("סופהשבוע" של "מעריב") בחר בפתרון אחר – הלחמה של השיטה המקורית עוד פחות של הלקט עם זו של ההשאלה מתוצרת הרשתות החברתיות, כלומר לקט של ציוציו בטוויטר. אם מישהו טרח לקרוא, שיצייץ בחזרה אם מצא את הציוץ משלשום: "ביקשתי שלא יעלו כתבות שלי לאתר של 'מעריב'. אין לי עניין להמשיך ולהתבזות עם טקסטים שאף אחד אינו קורא או מגיב עליהם. אני אזוטרי, רחוק וגאה מדי".

ראיון עם ענבל אור. "לרגע היא חוזרת לגיל 16. שכונת מצוקה בבאר-שבע" (עופר פטרסבורג, "ידיעות אחרונות").

פרשן "ידיעות אחרונות" מתבדח. נחום ברנע מפרט בטורו ב"ידיעות אחרונות" כיצד הניו-יורקרים סובלים מהגבלות תנועה בזמן ביקור ראשי מדינות בעירם במהלך עצרת האו"ם השנתית בספטמבר, וכיצד, משום כך, אותם ראשי מדינות מפגינים התחשבות ומגבילים את תנועותיהם בעיר, חוץ מאחד – ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ברנע אף מתאר מפיו של שמעון שיפר כיצד "במהלך אחד מביקוריו של נתניהו בעיר בקדנציה הראשונה שלו, חסמה המשטרה את התנועה בשדרה החמישית בשיא העומס. 'מי בן-הכלבה בשיירה?', שאל בקול תושב מקומי. שיפר חרד, כמו תמיד, לשמו הטוב של נתניהו. 'יאסר ערפאת', השיב לשואל".

פליטת כדור ב"ידיעות אחרונות". עוד באותו טור של ברנע – התייחסות נדירה בעיתון לספונסר המתחרה, שלדון אדלסון. ברנע כותב כי נתניהו עובד אצל אדלסון ולא להפך, ומזכיר "תחקיר מקיף על עסקי ההימורים של אדלסון במקאו שבסין" שהתפרסם בארה"ב. מסוג התחקירים שב"ידיעות אחרונות" נוהגים להתעלם מהם.

רגישות ב"ישראל היום". "לא פעם מותו של אדם מעניק משמעות לחייו" (הפובליציסט חיים שיין מספיד ב"ישראל היום" את תמר אריאל, שנהרגה במפולת שלגים בנפאל).

אמנות הניסוח. "דקר למוות את שכנו בגלל ריב" (אשפי הכותרות של "ישראל היום" עושים זאת שוב).