חוזר עיתונאי מאימון הנבחרת ופניו עגומים: שוב לא הצליח לחלץ משחקן ציטוט צבעוני שיכה גלים וישפר באחוז ורבע את הרייטינג של מדור הספורט בעיתונו.

גיבור סיפורנו הטרגי הוא משה בוקר, כתב "הארץ", המסקר את קמפיין מוקדמות היורו של הנבחרת, ונאלץ לקושש בעיקר ציטוטים דלים ומשומשים. בוקר לא לבד. ספר הקלישאות השלם מתפקע ממטבעות שחוקות שכל שחקן ומאמן משתמשים בהם, החל ב"אנחנו באים בשביל לנצח" וכלה ב"קיבלנו שער לא מחויב המציאות". לפעמים נדמה שאיש אינו מצפה לשיח אחר, ובלית ברירה קיבל הז'רגון הממוחזר מעמד של קאלט.

משה בוקר ב"יציע העיתונות" (צילום מסך)

משה בוקר (צילום מסך)

אלא שהפעם ניתנה לבוקר ההזדמנות לשפוך את מררתו, ואפילו בסביבה תומכת: "מטריד אותי ששומעים את אותם ביטויים וזמירות לפני כל קמפיין של הנבחרת", הגיש לו המגיש מאיר איינשטיין בתוכנית הספורט ברדיו 103 הרמה קלה להנחתה. בוקר בא מוכן וטעון: "מאיר, אתה פשוט דורך לי על היבלות", ענה בקול נרגש.

"אני עכשיו נמצא כאן בשפיים", קונן, "ואני אמור לראיין שחקן לעיתון למחר, ל'הארץ', וריאיינתי כבר בצהריים שחקן נוסף. ותחליף את היריבות, תחליף את התאריכים – אותם משפטים, אותם דקלומים. ואני אומר לעצמי בדרך: מתי יגיע השחקן שישנה קצת את המשפטים, סלח לי על הביטוי, הקצת מטומטמים האלה?

"קצין העיתונות אומר לי היום, 'אני נותן לך את אחד השחקנים הכי רהוטים'. אמרתי, 'אוי, איזה יופי, מה, הוא הולך להיות שגריר באו"ם? אותם משפטים, שום דבר לא משתנה... יש 25 שחקנים, כולם מדברים אותו דבר – המקום השני זה החלום והמקום השלישי זו המטרה, כאילו ישבו איתם, עשו להם הרצאה, נתנו להם חוברות ויש דף מסרים. זה הכל רוח המפקד, כשאתה שומע את המאמן אלי גוטמן במסיבות עיתונאים או בשיחות מסדרון, זה אותם דברים".

אלא שמיד לאחר שסיים להתלונן, עלה על הקו ערן זהבי, והמראיינים באולפן, ובראשם רון קופמן, הדגימו איך הופכים ראיון צפוי לשיחה מגוונת, שבה העיתונאים שואלים שאלות מאתגרות, מתבדחים ועוקצים, תורמים מידיעותיהם ודעותיהם, כך שגם כשהתשובות לא משהו – זה עדיין מעניין. אמנם ראיון רדיופוני בשידור חי שונה מראיון כתוב בעיתון, ובכל זאת איינשטיין, קופמן ומליניאק הדגימו בשכל ובחן מה קורה כשעיתונאי לא מחכה שהמרואיין יעשה עבורו את העבודה.

קופמן, למשל, מוכרח לעניין את עצמו כל הזמן. הדרמה והמתח הפנימיים מורגשים בכל מלה שלו, ואין כמעט מרואיין שנשאר אדיש לדחיפות, ולפעמים גם לאיום, שיש בקולו. ואם בכל זאת מרואיין מתעקש להיצמד לדף המסרים שלו או סתם לוקה בלקוניות, קופמן כבר יספק קונטרה שתבהיר למאזין איפה מתרחש הסיפור האמיתי.

רון קופמן (צילום: דוד ועקנין)

רון קופמן (צילום: דוד ועקנין)

לתכונה המבורכת הזאת יש גם כמובן צד אפל, ותעיד שורת השערוריות שייצר במהלך השנים, ועדיין יש לקופמן יכולת להוציא כמעט מכל אחד ציטוט לכותרת. ספק אם הוא מגיע עם שאלות מוכנות מראש; מה שבטוח, הוא מגיע אחרי שעשה שיעורי בית, ואפילו זה אינו הביטוי ההולם: קופמן חי את החומרים שהוא משדר כאוהב ספורט (וסקנדלים). הוא אמן השיחה הזורמת, ולעולם אינו מחכה להרמות להנחתות. מצד שני, כמו שאפשר לספור את הקופמנים בעולם העיתונות המקומית על יד אחת של פצוע בינוני, ככה אפשר להפסיק לספור את המשה בוקרים, שהם כחול אשר על שפת הים.

כשעיתונאי חוזר מאוכזב למערכת, שווה לברר מי עובד אצל מי. האם התפקיד של השחקנים או המאמן הוא לשעשע את המראיין, ובמשתמע את הקוראים, או שזו עבודתו של המראיין להפוך כל ראיון לשיחה מעניינת שתחלץ כמה כותרות?

בוקר, ובעצם כל כתב אחר, מעוניין במרואיינים נוסח אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לשעבר וגם מקורבו של עיתונאי "הארץ". לוזון הוא פזרן הצהרות נחרצות ידוע, ולעתים חסרות כיסוי, בסגנון "הפעם עולים למונדיאל ולא יעזור לאף אחד". כשההצהרה התורנית לא התממשה, הכתבים חזרו לברר איתו למה, וככה הרוויחו כותרת נוספת. כך עשה בוקר ללוזון לאחר עוד קמפיין כושל של הנבחרת ב-2011, כשהתלונן בפניו: "אולי ההצהרות שלך, שהפעם נעשה את זה, לא היו במקום?".

בדרך כלל, תשובות בנאליות של שחקנים הן ברירת מחדל לשאלות שגרתיות. "איך ההרגשה לשוב לקדמת הבמה?", שאל בוקר לפני שנה את עומר גולן ממכבי פתח-תקווה. התשובה שקיבל היתה מעניינת בערך כמו השאלה. את אלי אוחנה שאל פעם מה הסיכויים של הנבחרת הצעירה לעלות לאליפות אירופה. עבור מאמנים זו השאלה הכי צפויה, ואוחנה גמל בתשובה המאוסה ביותר על עיתונאים: "מצפה לנו בית קשה מאוד, ננסה לעשות את המקסימום". ועל כך העיר אריה מליניאק באותו דיון ברדיו 103, בציטוט ממערכון של הגשש: "הם שואלים אותן שאלות, אנחנו עונים אותן תשובות".

השיח הרווח והמשמים שבוקר מלין עליו הוא גם תוצאה של המתח המובנה ביחסים שבין שחקנים/מאמנים לעיתונאים. מטבע הדברים, רוב העיתונאים מחפשים דם ולכלוך (כמה אפשר לחפור בשאלות על שיטה וטקטיקות). ההשפעה של כותרות סנסציוניות על הקבוצות היא עצומה. זאת, בין השאר, הסיבה לכך ששחקנים מאולפים כבר מגיל צעיר לתשובות קבועות, כדי להגן על עצמם ועל הקבוצה שלהם – נוסף לעובדה הידועה שרוב הכדורגלנים אינם אנשי שיחה מרתקים, ובוודאי לא ספקי כותרות כבקשתך. מאחר שהשאלות החביבות על כתבי הספורט נוגעות בדרך כלל לעתיד המשוער, שמוכרח להיות מבטיח וגרנדיוזי, שחקן שיבחר בתשובות צנועות ומידתיות יואשם בשעמום.

מהצד השני של המתרס אפשר לדמיין בקלות שיחה בין שחקני הנבחרת: "אל תשאל, אחי, תקעו לי ראיון עם המשה בוקר הזה, אני יכול לדקלם מתוך שינה את השאלות, תסלח לי על הביטוי, הקצת  מטומטמות שלו, אבל אין ברירה".

"וואלה", יענה חברו, "אני מקנא בך. לי תקעו ראיון עם הקוף, נראה לי שכל מה שהמאמן רוצה שנגיד יתרסק אחרי שתי שאלות של העצבני הזה". וחברו ישיב בעצב: "כן, אולי המאמן לא יאהב, אבל לפחות יצטטו אותך בפייסבוק. אותי מקסימום יצטטו בוקרה פיל מישמיש".

עיתונות אובייקטיבית

פורמולה ירושלים השבוע בשער "ידיעות אחרונות"

ידיעת קידום למירוץ פורמולה ירושלים, השבוע בשער "ידיעות אחרונות"

ביוני 2013 נצבעו עמודי הספורט של "ישראל היום" באדום וכחול תחת הכותרת "ירושלים על גלגלים". הפתיחה לכתבה לא ידעה את נפשה: "חגיגה מרהיבה ומרתקת ברחבי בירת ישראל". הסיבה לסיקור הנרחב היתה קרקס מכוניות הפורמולה, שהיה "בחסות 'ישראל היום'". ב"ידיעות אחרונות" של אותם ימים לא ראו את האירוע ממטר, וגם לא מסנטימטר.

השבוע התהפכו העניינים. האירוע עבר לטיפול "ידיעות אחרונות", שקיבל מודעות פרסום ומנוייו זכו לכרטיסים מוזלים במתחם הישיבה של האירוע, והעיתון מרח את הפורמולה הירושלמית בעמודי החדשות. במדור הספורט של "ישראל היום", כמו גם בשער העיתון, שררה דממה מוחלטת. לא אירוע מרהיב, לא מעניין, ואפילו לא בירת ישראל.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il