משה זר (מימין) מתעמת עם פעילי שלום-עכשיו בחוות-גלעד שבשומרון (צילום ארכיון: 2003)
גדעון ספירו לא יפצה את משה זר על שכינה אותו "מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים", כך קבעה בשבוע שעבר השופטת שושנה אלמגור מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו.
ספירו, עיתונאי ופעיל שמאל, כתב בתחילת 2008 רשימה שהתייחסה לגילויי גזענות בטלוויזיה הישראלית. מאמרו התפרסם על רקע כתבה ששודרה כמה ימים קודם לכן בתוכנית "עובדה". בכתבה ריאיין הכתב יגאל מוסקו את משה זר על פעילותו בשטחים. על-פי פסק הדין, בכתבה תואר זר כמי שרכש שטחים נרחבים מתושבי האזור הפלסטינים, לטענתם בדרכי מרמה.
"לקראת סוף הכתבה", נכתב בפסק הדין, "הוצגו השניים משוחחים במהלך סיור בעיר חברון, שבה רכש התובע באותו זמן בניין גדול המכונה 'בית המריבה'' בכספו של יהודי המתגורר בנכר. בדברי הקריינות אמר מוסקו כי התובע 'גאה להיות איש הקש' בעסקה". מיד בהמשך הכתבה הופיע הדיאלוג הבא:
זר: "[...] וזה גם עדיף עוד יותר מזה שאני לוקח איזה ערבי מושתן ומסומם, וכולם מושתנים ומסוממים [מצביע על ילד החולף לידו]". מוסקו: "איך אתה יכול להגיד דבר כזה?". זר: "ככה אני אומר. כי אני יודע על מה אני מדבר, ואני מכיר את הערבים יותר ––". מוסקו: "הערבי הזה, הערבי הזה הוא מושתן ומסומם?". זר: "הערבי הזה... כך. כתוב בגמרא שיש עשרה שערי זימה שירדו לעולם ותשעה נשאו המוסלמים. אז הוא [מצביע על אדם החולף מאחוריו] חלק מהמוסלמים. והוא יכול לכעוס עלי כמה שהוא רוצה, ואני מצפצף עליו ועל אביו ועל אבי אביו. ויכול להיות שהוא השתתף בטבח בתרפ"ט. ואם לא הוא, אז הבן שלו. או האבא שלו. ואני יודע מה שאני מדבר. אני לא רחמן כמוך ולא מוכן להיות יפה נפש של אף אחד. אני אומר את דעותי בפירוש ובגלוי". מוסקו: "אתה יודע איך קוראים לזה. גזענות". זר: "שיהיה... בסדר, אז אני גזען".
ספירו ביקר ברשימתו בחריפות את התנהגותו של זר, כפי שהוצגה בכתבה, כינה אותו כאמור "מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים", והוסיף: "תחשבו מה היה קורה ואיך היו מגיבים כאן ובעולם היהודי אילו בטלוויזיה הגרמנית, הצרפתית או האנגלית היו מראיינים ניאו-נאצי שמדבר על 'היהודים המושתנים האלה'".
בעקבות הפרסום הגיש זר תביעת דיבה בסך 200 אלף שקל בטענה כי רכש את הקרקעות בתמורה מלאה ועל כן התייחסות אליו כאל שודד מוציא את דיבתו רעה. ספירו טען להגנתו כי האמירה אינה יותר ממטפורה לאדם המנצל את זולתו, בעיקר כשמדובר ביחסי כובש-נכבש. השופטת אלמגור מצאה כי האמירה אכן מבזה את זר, אך פסקה כי לספירו עומדות ההגנות הקבועות בחוק.
"העניין שהונח לפני מעורר פעם נוספת את השאלה על איזו משתי זכויות היסוד שהאיזון ביניהן בא לידי ביטוי בחוק – חופש הביטוי או זכותו של אדם לשם טוב – לגבור על האחרת", כתבה בפסק הדין.
לדברי השופטת, "קיים חשש שהאמירה, על-פי פירושה המילולי, עלולה להביא להשפלתו של התובע ולביזויו בעיני הבריות. אלא שפירושן של המלים כפשוטן אינו ממין העניין כאן. איש אינו משַווה בנפשו, בקוראו על מעשי ה'שוד' המיוחסים לתובע, תמונה של שודד רכוב על סוס דוהר בראשה של שיירה הפושטת על שטחים שאותם היא מבקשת לכבוש בכוח הזרוע או, רחמנא ליצלן, באמצעות כלי נשק. לא זה התסמיך שביקש הנתבע לעורר בעיני רוחו של הקורא, ולא זה מצב העובדות שהתיימר לתאר בחבּרו את המלים זו לזו. כפי שיובהר להלן, כוונת הכותב היתה להציג לפני הקורא עסקאות במקרקעין בשטחי הגדה המערבית שבהן היה התובע מעורב ושנעשו – לטעמו של הנתבע – אגב מעשי כפייה ועושק".
בהמשך קבעה השופטת אלמגור כי ספירו השתמש בביטוי "שודד קרקעות" "כמטפורה, כדי להאיר תכונות מסוימות של התובע שעליהן מתח ביקורת בטור פרי עטו". לדבריה, "אפשר לחלוק על דעותיו הפוליטיות של הנתבע, אפשר לחלוק על הדרך שבה הוא בוחר להתבטא. אך כשעוסקים בשאלות פוליטיות טעונות שבמרכז השיח הציבורי, יש ליתן משקל רב-משמעות לזכות לחופש הביטוי, גם אם היא מנוצלת ביד רחבה, אגב שימוש באמצעים אמנותיים כגון מטפורה והגזמה.
"האמירה אינה הכפשה לשמה, אשר נועדה להשמיץ את התובע בשל היותו איש הימין, כי אם ביטוי הבא לעורר שאלה באשר לאופן התנהגותו ולכשרות עסקאות מקרקעין הנעשות בין ערבים ויהודים בשטחי יהודה ושומרון. אין לייחס לה את הוראתה המילולית, אלא להתבונן מעבר אליה – במשמעות הרעיונית שמאחורי המלים. בחינה כזאת מובילה למסקנה שלפנינו לשון ציורית הנעזרת בתחבולות ספרותיות כדי להעצים ולחדד מסר שביקש הכותב להעביר לקורא".
בשל כך החליטה השופטת אלמגור לדחות את התביעה ולחייב את זר בתשלום הוצאות משפט ו-12 אלף שקל שכר טרחת עורך-דין.
ת"א 159414-09