בפרויקט המוזיקלי "עבודה עברית" נכלל ביצוע יפה במיוחד של איה כורם לשירו של ערן צור "ערב ב' כסליו". "יום אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני", שרה שם כורם, שורה שיכולה להתאים כסיכום לעלילותיה המשפטיות בשנים האחרונות.
לפני כשנה, ב-15 באוקטובר 2013, פסק שופט בית-המשפט המחוזי בחיפה, ד"ר עדי זרנקין, בתביעה ותביעה שכנגד שהוגשו כשנתיים קודם לכן, על-ידי הזמרת והיוצרת המוכשרת וחברת עננה בע"מ ומנהלה ובעליה, יניב דוידסון, שפעלו כמפיקיה ומנהליה של כורם. כורם ביקשה להשתחרר מהמסגרת ההסכמית עם עננה, שכללה שלושה הסכמים שונים (הסכם ניהול, הסכם מו"לות/פבלישינג והסכם הפקת אלבומים). זאת בשל טענות שונות, ובהן הפרה יסודית של ההסכמים והיותם חוזים הנוגדים את תקנת הציבור בשל תקופתם הממושכת (תשע שנים ואופציה אוטומטית של החברה המפיקה להארכה בתשע נוספות). עננה עמדה מנגד על אכיפתם של ההסכמים ועל זכותה לקבל את החלק המוסכם (מחצית) מהכנסותיה של כורם מפעילות היצירה האמנותית שלה.
פסק הדין של השופט זרנקין דחה את תביעתה של כורם וקיבל את תביעת עננה, תוך שהוא קובע שלא היה מקום לפתוח בהליכים נגד דוידסון. זרנקין לא התרשם שעננה הפרה את ההסכמים השונים ולא סבר כי תקופת התקשרות ארוכה, עד כדי כמעט שני עשורים, היא עניין הנוגד את תקנת הציבור בנסיבות העניין. כורם עירערה על הפסיקה לבית-המשפט העליון, שקיים בשבוע שעבר דיון בערעור.
במהלך אותו דיון, כפי שאפשר ללמוד מהדיווחים השונים שליוו את הדיון הנוכחי במאבק המתוקשר הזה, סברו שופטי העליון כי יש קושי אמיתי להגן על תקופות התקשרות ארוכות כל-כך ביחס לחוזים מסוג זה.
הגישה הזאת אינה צריכה להפתיע. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, סייג את תרופת האכיפה, שהיא הסעד המרכזי והמוביל בדיני החוזים בישראל, במקרים מסוימים. שניים מהמקרים האלה מנויים בסעיף 3 לאותו חוק, הקובע כי הנפגע (מי שהפרו את ההסכם איתו) זכאי לאכיפת החוזה, אלא אם למשל "אכיפת החוזה היא כפייה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי" או "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין".
המקרה של כורם רלבנטי גם לקבוצה יוצרת חשובה אחרת, המגלה סימני מצוקה כלכליים דומים לאלו של אמנים מתחילים. גם בנוגע אליה תנאי השוק ומיעוט מסגרות הפעולה מכתיבים תנאים לא פשוטים המאלצים אותם לחתימה על חוזי העסקה אישיים מקפחים
בעוד שהתנאי השני כללי ודורש פרשנות בנסיבות כל עניין ועניין, הרי שהסכמי עבודה או שירות אישי הם עניין ברור ומוגדר יותר ותואמים את המקרה של כורם. מקורו של העיקרון הזה במשפט המקובל האנגלי, שסירב להכיר בסעד אכיפה של חוזי "עבדות", הכובלים את נותן השירות או העובד למערכת יחסים שאינו מעוניין להיות חלק ממנה והפוגעת באוטונומיה האישית שלו. אין בסירוב לאכוף כדי למנוע כמובן פיצוי, שיכול להיות ראוי ונחוץ בנסיבות שונות, לצד שממנו מתנתק אותו יוצר/עובד/נותן שירות.
במקביל לדיונים המשפטיים פעלה כורם לקדם חקיקה הנוגעת לאורך תקופת ההתקשרות שבלב מערכות היחסים שבין אמנים לחברות המפיקות. כך הוגשה וקודמה הצעת חוק שזכתה גם לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה, המגבילה את אורך ההתקשרות המקסימלי לשבע שנים.
בכירים בתעשיית המוזיקה הביעו מורת רוח מהתפתחות פטרנליסטית זו, בין השאר תוך שהם מציינים את הסיכון הכלכלי המשמעותי שלוקח על עצמו הגורם המפיק ואת חוסר הוודאות ומשך הזמן הארוך שנדרש כדי להביא אמן מתחיל לרווחיות מסחרית. גם אם יש בטענות הללו ממש במישור הכלכלי, קשה להסביר באמצעותן תקופת התקשרות של עד כדי 18 שנה, שיכולות להיות כשליש עד מחצית מחיי המדף של אמן יוצר.
ראוי גם לזכור שהמשא-ומתן בין חברות הפקה שהן שחקן חוזר ומנוסה בתחום לבין אמנים צעירים ונטולי אלטרנטיבות רבות סובל מחוסר איזון מובנה ביכולת המיקוח של הצדדים. אלה בדיוק המקרים הקלאסיים שבהם בוחר מחוקק קשוב להתערב בחופש החוזי של הצדדים.
למשטור קפדני יותר של התחום החוזי הזה יש תכלית נוספת, והיא קידום טובתו של צרכן המוזיקה והאמנות. האם תנאי התקשרות הוגנים יותר יביאו ליצירה פורה יותר, לאמנים שבעים יותר וליצירת תמריצים שיאפשרו למוזיקאים מוצלחים למנף את הישגיהם וליהנות יותר מפירות היצירה שלהם? מאוד ייתכן שכן.
אכן, יום אסונה של כורם – יום מתן פסק הדין נגדה או לשיטתה אולי קודם לכן, יום החתימה על ההסכם עם חברת התקליטים – יכול להפוך ליום ששונם של אמנים מתחילים רבים שייהנו מפירות המאבק, ואולי גם של צרכני המוזיקה שייהנו מאיזון הכוחות בין מפיקים ליוצרים.
המקרה של כורם רלבנטי גם לקבוצה יוצרת חשובה אחרת, המגלה סימני מצוקה כלכליים דומים לאלה של אמנים מתחילים. גם בנוגע אליה תנאי השוק ומיעוט מסגרות הפעולה מכתיבים תנאים לא פשוטים המאלצים אותם לחתימה על חוזי העסקה אישיים מקפחים בהיבטים של תגמול, שמירה על זכויות יוצרים וכיוצא באלה. הכוונה לעיתונאים כמובן.
המאבק של כורם מדגיש גם את חשיבותה של מסגרת ההתארגנות המקצועית, החסרה כל-כך במקרה של אמנים יוצרים ועיתונאים. למזלם של העיתונאים, בשנתיים האחרונות ניכר כאן שינוי מגמה עם הקמתו של ארגון העיתונאים, המצוי כיום במהלך לחתימה על כמה הסכמים קיבוציים בכלי תקשורת שונים. הסכמים אלה, כך יש לקוות, יחזקו את מעמדו של הפרט העיתונאי, כך שצרכני התקשורת יקבלו מוצר משופר יותר והעיתונאים עצמם יזכו לכוח התנגדות ועוצמה פנימית מול הנסיונות החוזרים, מחוץ ומפנים, לחבל בחופש העיתונות.
אונס, לא יחסי מין
אתמול (שני, 6.10.14) פורסם כאן מאמר חשוב של חברי אבנר הופשטיין, שהצביע על ההפחתה וההשטחה של התקשורת בכל הנוגע לקורבנות אונס ועבירות מין אחרות. הופשטיין עמד על הרומנטיזציה שאינה נאמנה לעובדות המורכבות והרבות שלה זכה אונס בתו בני שמואל בכתבה של אילן לוקאץ', ששודרה לאחרונה בחדשות ערוץ 2. דיווחי התקשורת אתמול על מקרה אונס אחר מספקים דוגמה נוספת לסיקור הלוקה בהפחתה מובנית של אחריות ושל חומרת מעשיהם של עברייני מין. זאת, בניגוד בולט לטון הנחרץ והשיפוטי שנוקטת לא פעם התקשורת ביחס לעבריינים בתחומים אחרים, מרצח ועד שחיתות או פשעי רכוש.
קיום יחסי מין עם ילדה בת 13 אינו רק "קיום יחסי מין" תמים, רומנטי או מותר. זהו אונס. במקרה הזה היה ראוי לדווח במלים פשוטות על "חשד לאונס" או למהדרין "חשד לאונס בנסיבות מחמירות"
כך דיווחו אתמול כלי התקשורת השונים על פרשה פלילית חדשה, כשמהדיווחים השונים עלה ניחוח סטרילי, ספק פרוזאי, של העובדות הרלבנטיות. "7 נערים מאשדוד חשודים כי קיימו יחסי מין עם בת 13 והפיצו תמונותיה בעירום", דיווחה כותרת ב"הארץ". "חשד: נערים שכבו עם בת 13 והפיצו סרטונים בווטסאפ", סיפרה כותרת ב"ישראל היום". "חשד: שכבו עם בת 13 והפיצו סרטוני עירום", עידכנה כותרת אחרת ב-ynet. "חשד: שבעה נערים שכבו עם בת 13 והפיצו הסרטונים", מיחזרה הכותרת ב"מאקו" בשם חדשות ערוץ 2. וב"וואלה", ביחס למקרה אחר: "נהג מונית מאשדוד חשוד ששכב עם בת 13: 'נקשרתי אליה'".
זה הרגע לעצור את רצף הדיווחים ולאחר תמיהה על אחידותם, כאילו היה גורם חיצוני שהצליח להכתיב את טון הכותרת בלא מגע יד עורך, לספק מבזק חדשות משלנו: קיום יחסי מין עם ילדה בת 13 על-ידי שבעה נערים (עוד מונח שבא לגמד את החומרה ולתלות את האשמה בטבעם הפוחז של בני הנוער השובבים) אינו רק "קיום יחסי מין" תמים, רומנטי או מותר. זהו אונס. במקרה הזה היה ראוי לדווח במלים פשוטות על "חשד לאונס", או למהדרין: "חשד לאונס בנסיבות מחמירות".
סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין קובע זאת באופן פשוט וברור. "הבועל אשה – שהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע-עשרה שנים, אף בהסכמתה, הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש-עשרה שנים". במקרה האקטואלי שלנו אף דובר בנסיבות עובדתיות שיכולות להיחשב די בקלות כאינוס בנסיבות מחמירות. האם זה המקרה המתאים לכותרות ניטרליות וסטריליות? המעבר לתיאור עובדתי נטול שיפוטיות ופרשנות דווקא כשמדובר בעבירות מין ומהחמורות שיש, בסיטואציות של קורבנות זועקת ושל יחסי אי-שוויון בולטים בין התוקפים לקורבן, אסור שיתקבל בשוויון נפש.
במיוחד, כאמור, בהתחשב בשיפוטיות של התקשורת במקרים של עבירות אחרות. הנה כאן מבשרת הכותרת כי "שר לשעבר נחקר בחשד שקיבל שוחד במהלך כהונתו". כאן לא משאירה הכותרת מקום לספק כשהיא מספרת: "החשד: רצח את בעל הבית כי רצה להעלות שכר דירה". כאן חושדת הכותרת "חשד: גנב מוצרי מזון מבתי חרדים במהלך ארוחות השבת". כאן מבהירה הכותרת "חשד לפרשת שחיתות ברכבת ישראל: 25 עובדים נעצרו". אם לא די בזה, כותרת המשנה אינה מותירה מקום לספק: "החשד: עובדים ברכבת זייפו דו"חות פיקוח על נקיון קרונות לטובת חברת ניקיון – בתמורה לטובות הנאה".
בני שמואל, שהורשע באונס בתו ורד דורון, יחד עם סניגוריו, בכתבה של אילן לוקאץ' ב"אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2, 27.9.14
רק אצל הילדה והנערים או אצל נהג המונית מדובר ב"יחסי מין" או נהג מונית "ששכב" עם בת 13. אין מדובר במקרה, אלא בדפוס פעולה תקשורתי: הנה כאן "חשד לפרשת מין במרכז: נערים קיימו יחסי מין עם בת 15 והפיצו ברשת"; וכאן "חשש: נערים שקיימו יחסי מין נדבקו ב-HIV". אין מדובר רק בדיווחים מן הזמן האחרון, אלא גם מן העבר, כמו למשל זה: "חשד: ילדים קיימו יחסי מין עם שתי בנות 12 תחת איומים". דוגמאות נוספות לא חסרות.
אכן, יש מקרים שבהם הדיווח רכרוכי פחות ונחרץ יותר, אך מדוע ההפכפכות הזאת מתגלה בעיקר שמדובר בתחום עבירות המין? לא יהיה זה מופרך לשער כי כותרות כאלו לדיווחים על סוגי עבריינות אחרים היו גוררות ביקורת מקצועית כלפי העורכים, אך בתחום עבירות המין נשארה הביקורת נחלתם הבלעדית של ארגונים פמיניסטיים. כך למשל איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית הפיץ בעבר למערכות דגשים בהקשר זה, אך דומה שהמסר לא חילחל.
הסיומת של הופשטיין את מאמרו מתאימה גם כאן: "פעמים רבות מעלים עיתונאים תהיות בנוגע לקורבנות אונס: מדוע הן מפחדות להתלונן? מדוע הן לא רצות למשטרה מיד אחרי המעשה הנורא? למה רבות מהן מסרבות להיחשף גם שנים רבות אחר-כך? ייתכן שבהתנהלות הזו של התקשורת מסתתר חלק מהתשובה לשאלות הללו".