"המקרה דנן הינו דוגמה מובהקת לזלזול מופגן של עיתון כלפי מקורותיו, שעה שהעיתון בחר לנהוג ברשלנות חמורה כלפי מקור שהביא לידיו ידיעה שהיוותה עבור העיתון סקופ ראשון במעלה, כמו גם להפר הסכמות שנכרתו בינו לבין אותו מקור", כך כותבים באי-כוחה של ליאורה גלט-ברקוביץ' בסיכומים שהגישו בשבוע שעבר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת תביעת גלט-ברקוביץ' נגד עיתון "הארץ", ברוך קרא, שמואל רוזנר ועמוס שוקן.

ליאורה גלט-ברקוביץ' (צילום: "העין השביעית")

עורכי-הדין צבי בר-נתן, רקפת פלד ומירב שגיא טוענים בסיכומיהם כי "הנתבעים הפרו באופן גס ובוטה את ההסכמות וההתחייבויות שניתנו לתובעת עובר לפרסום פרשת השוחד, התרשלו בקיום חובת הזהירות שחבו כלפיה, הפרו בבוטות את הקוד האתי העיתונאי בדבר שמירת חסיונו של מקור מידע, ועשו שימוש בלתי מותר ורשלני באותו מידע ובאותם מסמכים שנמסרו בידם, מתוך כוונה להאדיר את שמם ואת עיתונם ולהעלות את הרייטינג של פרסומם".

על-פי באי-כוחה של גלט-ברקוביץ', שלושה מעשים של הנתבעים מגלמים הפרה של ההתחייבות להגן על זהותה כמקור: א. העברת המסמך שמסרה גלט-ברקוביץ' לקרא (טיוטת הבקשה לחיקור דין של סיריל קרן) לידיו של כתב חברת החדשות של ערוץ 2 משה נוסבאום; ב. פרסום ידיעה ב"הארץ" הנשענת במידה רבה על נוסח מכתב אישי של גלט-ברקוביץ' לפרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, שלטענת התובעת נמסר לעיתונאי שלא לפרסום; ג. אי-נקיטת אמצעי זהירות באופן כללי, למשל בנוהג של קרא ליצור עימה קשר מהטלפון הפרטי שלו או בהימנעות מהטמנת המסמכים שהעבירה לו בכספת שבמערכת העיתון.

כמו כן נטען, בין היתר, כי "הצעתו, החריגה, של מר שוקן לשלם סכום כסף בידי התובעת – מהווה הודאה בהתנהגותם הפסולה והמעוולת של הנתבעים".

לגבי העברת טיוטת בקשת חיקור הדין לנוסבאום נכתב בסיכומים כי "הנתבעים ידעו והיו צריכים לדעת כי העברת המסמכים לערוץ 2 ו/או לכל צד שלישי אחר עלולה להגדיל את הסיכוי לחשיפתה של התובעת כמקור, שכן אין לערוץ השני או לכל צד שלישי אליו היו מעבירים את המסמכים כל מחויבות כלפי התובעת".

לטענת פרקליטיה של גלט-ברקוביץ', אי-טשטוש המסמך בעת השידור בטלוויזיה, ועוד יותר מכך פגישתו של נוסבאום עם ראש צוות החקירה שבדק את ההדלפה והצגת המסמך בפניו, הובילו את החוקרים אל גלט-ברקוביץ' וסייעו בידם לשכנע אותה להודות במעשה. על-פי הנטען בסיכומים, "פגישת נוסבאום עם ראש צוות החקירה שנדר, והצגת המסמך לשנדר, נעשתה כחלק בלתי נפרד מיחסי ה'תן קח' בין כתבי פלילים למקורותיהם במשטרה", ומשום שיחסיו של נוסבאום עם מקורות במשטרה היו ידועים, הנתבעים, כך נטען, "יכלו גם יכלו לצפות כי [נוסבאום] יבקש לעשות רווח אישי ויעביר את המסמך למקורותיו במשטרה".

בקשר לפרסום ידיעה מאת קרא, המתבססת על מכתבה האישי של התובעת לפרקליטת המדינה, הוצגה במסגרת הסיכומים טבלה המשווה בין המכתב לידיעה שפירסם קרא ב"הארץ", ונטען כי עולה ממנה דמיון רב בניסוחים. כמו כן מוזכר כי העדה המומחית, רות יובל, העידה כי מקריאת הידיעה ניתן להניח שמי שכתב אותה ראה את המכתב.

לגבי החוסר באמצעי זהירות ראויים של עיתון "הארץ" בשמירה על מקורותיו נכתב בסיכומים כי "התמונה אשר נחשפה בבית-משפט נכבד זה אודות התנהגותם והתנהלותם של הנתבעים מעלה תמונה עגומה של עיתון מכובד, אשר מחד גיסא מקבל מידע ממקורות שונים שהינם נשמת אפו (כך לטענתו), על יסוד תדמיתו ואמונתם במקצועיותו ובאחריותו, ומאידך גיסא הוא אינו נוקט בכל צעד לשמירת חסיונם של אותם מקורות, מזלזל בהם ומפקירם כליל.

"במהלך החקירה בבית-משפט נכבד זה נחשף כי בעיתון 'הארץ' אין כל נוהל כללי או פרטני, בכתב או בעל-פה, בעניין שמירה על חסיונם של מקורות ו/או מסמכים, ואין כל ניהול או פיקוח מצד העורכים על הכתבים בעניין שמירה על כללי זהירות בעבודה עם מקורות ו/או מסמכים חסויים, וכל כתב עושה ורשאי לעשות ככל העולה על רוחו".

עוד נטען כי "באותה אווירה של 'איש הישר בעיניו יעשה', אשר שררה ושוררת בעיתון 'הארץ', והעדר מוחלט של כללים, הדרכה ופיקוח של מערכת עיתון 'הארץ', אין לתמוה כי קרא בחר להתקשר לתובעת דווקא מהטלפון הפרטי בביתו ולא נקט בכל אמצעי להסתרת קשריו עם התובעת כמקור להדלפה, ואף לא דאג לשמירתם של המסמכים שניתנו על-ידי התובעת בידו ב'כספת' או בכל מקום אחר, כי אם נטל אותם והלך עימם לביתו".

פרקליטיה של גלט-ברקוביץ' אף טוענים כי "עקרונות היסוד העיתונאיים בדבר שמירה על חשאיות המקור והגנה עליו ללא מתן פרטים מזהים הפכה להפקר בעיתון 'הארץ', כאשר השיקולים הדומיננטיים במקרה שלפנינו היו יכולתם של הנתבעים 'לגזור קופון' על המידע הבלעדי שקיבלו". לצורך ביסוס טיעון זה מצוטטת תשובתו של שמואל רוזנר, בזמנו עורך בעיתון "הארץ", במהלך עדותו בבית-המשפט. "יש סיפורים שאתה תיקח לגביהם סיכון X", אמר, ובהמשך הוסיף: "כשאתה חושף שחיתות ממשלתית עצומה אז יש דחף, חשיבות הסיפור היא חשיבות מאוד גדולה, וזה ישפיע על השיקולים שלך".

בסיכומי התביעה מתבקש בית-המשפט "לקבוע כי ה'רייטינג' אינו חזות הכל וכי עיתונאי חב חובת זהירות, כמו גם חובות חוזיות, כלפי מקור שמוסר בידיו מידע תוך הצבת תנאים מסוימים לשמירה על חסיונו, וכי עליו לשאת בתוצאות הפרתן של חובות אלה [...] מקום בו הוכח כי יד עיתונאים קלה בהפקרת התובעת – מוסרת המידע – יתבקש בית-המשפט הנכבד לומר את דברו ולחייב את הנתבעים לשאת בכל תוצאות מעשיהם ומחדליהם אלה".

אף שהתביעה טענה פעם אחר פעם במהלך הסיכומים כי התובעת הגבילה את השימוש שניתן לעשות במסמכים שהעבירה לקרא, באי-כוחה מדגישים כי "טענות הנתבעים לפיהן התובעת לא התנתה תנאים כלשהם באשר לשימוש המותר במסמכים אשר הועברו לידיהם לא יועילו בענייננו, שעה שאף אילו לא היתה התובעת מוסרת הנחיות כלשהן, הרי שמשהבהירה כי אין ברצונה להיחשף, על הנתבעים היה לנקוט באמצעים הראויים לשם הבטחת חסיון זהותה.

"[...] מתן 'היתר' משפטי להתנהלות רשלנית כגון זו של עיתונאים כלפי מקורותיהם עלולה לפגוע באופן חמור בסיכויי הסכמתם וברצונם של מקורות לשתף פעולה עם העיתונות החוקרת, ובכך להסב נזק רב לעיתונות בכללותה וליכולתה לחשוף ולבקר את התנהלות השלטון במדינה".

בתוך כחודשיים יוגשו סיכומי הנתבעים.

ת"א 1121/07