באחרונה הזכירה ענת קם לציבור כי יש לה חשבון פתוח עם עיתון "הארץ": אורן פרסיקו דיווח כאן כי קם דחתה את המלצת השופטת ענת ברון להעביר לערוץ גישור את תביעת הפיצויים שלה מהעיתון (2.6 מיליון שקל) על התנהלותו בפרשה שחשפה אותה כמי שהדליפה לעיתונאי אורי בלאו מסמכים סודיים מלשכת אלוף פיקוד מרכז. קם נשפטה בגין ההדלפה ונידונה ל-4.5 שנות מאסר.
האם לא הגיעה השעה לשנות את יחסם של החברה ושל המשטר למדליפים ולצמצם את הפער במעמדם לעומת זה שממנו נהנים העיתונאים?
קובלנתה של המדליפה מופנית כלפי העיתון, ובכך לא תעסוק סקירה זו, אך ביסודה יש תלונה בעלת משמעות מוסרית עקרונית: מדוע החברה משלימה עם ההבחנה שנוצרה במרוצת השנים בין אחריותו של המדליף למסירת מידע סודי לאחריותו של העיתונאי שפירסם את הדברים? מדוע מקובל לראות בעיתונאי המפיץ את ההדלפה כמי שמילא את תפקידו בהצטיינות, בעוד שמקור ההדלפה נתפס על-ידי החברה כמי שמעל באמון מעסיקיו, ולעתים גם כמי שבגד במולדת? במידת צדקתה של ההבחנה הזו, ובעיקר בהיקפה, ינסו לעסוק השורות הבאות.
קם אינה עובדת הציבור (במקרה שלה, חיילת בשירות חובה) הראשונה שנתפסה בהדלפה והועמדה לדין פלילי. אורי אבנרי סיפר לקוראי אתר זה על חי חסידוף, ארכיבר במשרד המשפטים, שנחשף ב-1960 על-ידי השב"כ כמי שהדליף ל"העולם הזה" תיעוד המוכיח קנוניה שנרקמה בין צמרת המשרד לבין מפכ"ל המשטרה דאז, יחזקאל סהר, ונועדה לטשטש את מעורבותו במסירת עדות שקר בבית-המשפט (בתביעת דיבה שהגיש סגנו, עמוס בן-גוריון, נגד שורת-המתנדבים). התביעה נדחתה, סהר נמצא משקר, אך חסידוף, מי שחשף את השחיתות, נידון לשני חודשי מאסר ופוטר מעבודתו.
ליאורה גלט-ברקוביץ' (צילום: "העין השביעית")
עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', פרקליטה בכירה במשרד המשפטים, היא דוגמה מהשנים האחרונות לעובדת ציבור ששילמה מחיר אישי כבד (שמונה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 10,000 שקל והתפטרות מעבודתה) על החלטתה להדליף לברוך קרא, בעת היותו כתב "הארץ", מידע על קיומה של חקירה סודית נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בחשד שקיבל בחשאי כספים מהמיליארדר האוסטרלי סיריל קרן למימון מערכת הבחירות הפנימיות שלו בליכוד.
בשלושת המקרים הנזכרים כאן היה הבדל משווע בין הטרדה שנגרמה לעיתונאים הנוגעים בדבר כתוצאה מחשיפת זהותו של המדליף לבין המצוקה האישית הקשה שאליה נקלעו המדליפים עצמם: עורך "העולם הזה" לא חש אפילו במכה קלה בכנף בגדו כתוצאה מזיהוי חי חסידוף כמקור שמסר לו את המידע; ברוך קרא נחקר באזהרה על-ידי המשטרה ונדרש למסור לה את פלטי שיחות הטלפון הנייד שלו; אורי בלאו סבל מרדיפה עקשנית של השב"כ והמשטרה ואף נידון לארבעה חודשי עבודות שירות. גם כאשר הופעלו על העיתונאים, מפיצי המידע המודלף, סנקציות – מהלך מקומם ומגונה בפני עצמו – הרי עוצמתן היתה זעירה ביחס לאלו שהונחתו על המדליפים.
הפער הזה מזמין דיון: האם לא הגיעה השעה לשנות את יחסם של החברה ושל המשטר למדליפים ולצמצם את הפער במעמדם לעומת זה שממנו נהנים העיתונאים? מדוע לרשות העיתונאי המפרסם את העובדות שהשלטון מבקש להסתיר עומדות מוסכמת חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת – ובה בעת היא נשללת לחלוטין מהמקור שהדליף לו את המידע?
אמנם מלכתחילה קיים פער מובנה בתפקיד ובמעמד הפורמלי של שני הגורמים: המדליף הוא עובד מדינה הכפוף לחוקי הסודיות ולהוראות המשמעת שקיבל על עצמו ברגע שהתקבל לשורותיה; העיתונאי הוא בעל מקצוע חיצוני שאינו חייב נאמנות לשירות המדינה ואינו כבול בתקנונו. מחויבותו היא כלפי מעסיקו וציבור לקוחותיו, וכל עוד הוא אינו מפר את חוקי המדינה בדיווחיו, הוא חופשי ממגבלות. האתוס של עובד המדינה הוא שמירת סודות הארגון וציות להוראותיו, בעוד שהאתוס של העיתונאי הוא אספקת מידע רב ככל האפשר לציבור (כפוף לתקנות האתיקה של מקצועו), בכלל זה מידע שהמדינה מבקשת להסתיר.
ובכל זאת, שני הגורמים האלה – העיתונאי ועובד המדינה – יוצרים משוואה שתוצאתה הנשאפת היא טובת הציבור. מעניינו של הציבור לדעת באופן עשיר ומפורט ככל האפשר כיצד מתנהלים ענייני מדינתו. המידע שבידי רשויות המדינה, או עובדיהן, אינו רכושן הפרטי. זה נכסו של הציבור כולו. טוהר המידות של השירות הציבורי וניהול תקין של המדינה הם מעניינו המובהק של הציבור, וכאשר חוברים מדליף ועיתונאי כדי לחשוף קלקלות שלטוניות, אין זה מובן מאליו, ברמה המוסרית לפחות, ליצור ביניהם אפליה כה חדה בנשיאת התוצאות להתנהלותם: העיתונאי נתפס (לפחות על-ידי חלק מהציבור, בוודאי על-ידי קבוצת ההתייחסות המקצועית שלו) כמי שהביא תועלת, בעוד שהמדליף נחשב (על-ידי רוב הציבור, וגם על-ידי עמיתיו לעבודה או לשירות) כמי שבגד באתוס הארגוני, אם לא כמי שעבר עבירה פלילית.
יש מקום לשאול מדוע לא לראות במדליף "עובד מתריע" (whistleblower), חושף שחיתויות בתוך הארגון, שהמחוקק הישראלי מעניק לו הגנה (אמנם מוגבלת) מפני נקמנות מעבידיו ועמיתיו. מדוע מי שמצא לנכון לדווח למבקר המדינה, או לרשות דומה אחרת, על התנהלות פגומה בארגון שבו הוא עובד נחשב למי שנהג כשורה – בעוד שעמיתו, או הוא עצמו משנחל אכזבה מתוצאות התרעתו בתוך השירות, מוקע כעובד סורר כאשר הסב את התרעתו אל ערוץ התקשורת. גם כאשר לוקחים בחשבון שהסטת המידע הפנימי של הארגון אל עיתונאי היא עבירה פורמלית, הגיעה העת לבחון מחדש את משמעותה על רקע תרומתה של ההדלפה לחברה, ליכולתה לבקר את התנהלות השלטון, לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת.
בשנת 2005 פירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) נייר עמדה שהציע תיקון לחוק האיסור הפלילי העוסק בפרסום סודות רשמיים. החוברת, שנכתבה על-ידי פרופ' מרדכי קרמניצר ואפרת רחף, סקרה את יחסן של כמה מדינות דמוקרטיות למעמדו של מידע סודי ולמי שהעביר אותו לגורמים לא מוסמכים. לסקירה המלומדת ההיא יש נגיעה ישירה לנושא הנדון כאן.
מתברר כי בעוד שהחוק הישראלי אוסר גילוי כל מידע שהושג בתוקף התפקיד הציבורי באשר הוא, ומי שמפר את החובה הזו מועד לעמוד הן לדין פלילי והן לדין משמעתי, הרי במדינות מפותחות המצב שונה בהחלט.
כיצד מתייחסים בעולם למדליפים
החוק הבריטי נותן הגנה מוגבלת לשומרי סף מדליפים: היא אינה חלה על גילוי סודות ולא על מסירת מידע בתחום הפלילי והבטחוני. החוק מטיל עונש של שתי שנות מאסר על נושא משרה ציבורית שמוסר לאדם בלתי מוסמך מידע כלשהו שהגיע אליו בתוקף תפקידו. ההוראות הנוקשות של החוק חלות לא רק על מוסר המידע, אלא גם על מי שמקבל אותו או שמחזיק בו ללא רשות. עם זאת, החוק הופעל בהיקף זעום בלבד ובתי-המשפט נטו לזכות את הנאשמים או להשית עליהם עונשים קלים.
ב-1971 העיר בית-המשפט באנגליה שהגיעה העת לשנות את החוק. זה קרה במשפט נגד נספח צבאי בריטי שהדליף לעיתונאי ג'ונתן אייטקן מסמך פנימי שסתר את ההודעות הרשמיות של הממשלה ביחס להיקף הכוחות ששיגרה בריטניה לניגריה כדי לסייע לממשלתה במלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה. גם העיתונאי וגם הנספח הועמדו לדין, אך בית-המשפט זיכה אותם וקבע שהגיע הזמן לשלוח את החוק הזה לגמלאות. מאז הופעל החוק לעתים רחוקות בלבד.
בעקבות מלחמת פוקלנד (1982) הדליף קלייב פונטיג, עובד משרד ההגנה, לאחד מחברי הפרלמנט מסמך ממשלתי על הטבעתה של ספינת מלחמה ארגנטינית, שהזים את גרסת הממשלה כאילו הספינה סיכנה חיי אזרחים בריטים. המדליף הועמד לדין, הודה במעשה והסביר כי חובתו כלפי הפרלמנט גרמה לו למסור את המידע משום שהממשלה מסרה לפרלמנט מידע כוזב בפרשה זו. השופט גרס שמניעי פונטינג אינם משכנעים, אך חבר המושבעים זיכה אותו לחלוטין. בעקבות המשפט הפסיקה התביעה הבריטית להעמיד לדין על הפרות סעיף 2 בחוק האמור שבגינו הועמדו מדליפים לדין.
ב-1989 חוקק בבריטניה חוק הסודות הרשמיים שהחליף את הסעיף האמור. החוק ביטל את האיסור הגורף למסור לזולת מידע כלשהו הנוגע למקום עבודתו של המוסר, ובמקום זאת אסר על עובד ציבור למסור ללא סמכות מידע שיש בו "גילוי פוגע" לפי קטיגוריות שונות של מידע, כשהוא חל בעיקר על מידע הנוגע לבטחון המדינה וליחסי החוץ שלה, אבל גם על חקירות פליליות. החוק מטיל איסור על עיתונאים לפרסם מידע שהודלף להם ללא סמכות ומטיל שנתיים מאסר על מי שמפר אותו. החוק מחמיר במיוחד עם עובדי מערכת הביטחון הבריטית: אם הם מעורבים בהדלפה, הם מועדים להליך פלילי גם אם לא הוכח שבמידע שמסרו היה משום "גילוי פוגע".
בפועל החוק מ-1989 מיושם לעתים רחוקות בלבד: בשנת 2000 הורשע דייוויד שיילר, קצין לשעבר בשירותי המודיעין, על שהדליף לעיתון בריטי את קיומם של תיקים על פעילי שמאל הקשורים בגורמים "חתרניים", כולל חברים בממשלה. הוא גם מסר מידע על כשלים בפעילות רשות המודיעין. טענותיו של שיילר שפעולתו באה בשם טובת הציבור וחופש הביטוי נדחו, והוא נידון לשתי שנות מאסר. ב-2004 הוחלט לא להעמיד לדין את קתרין גאן, מתורגמנית בסוכנות הביון שהדליפה קודם לכן מסמך סודי שהתקבל מהסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב ובו בקשה לסייע בציתות לדיפלומטים זרים. הרשויות המשפטיות נמנעו מהעמדתה לדין משום שהעדיפו לא להתמודד עם טענת ההגנה שלפיה ההדלפה נועדה לשרת את טובת הציבור ולמנוע שפיכות דמים (חילופי המסמכים בין שתי סוכנויות הביון באו על רקע ההכנות למלחמה בעיראק).
ב-2000 חוקק באנגליה חוק חופש המידע, וגישתו נותרה ביסודה שמרנית: החוק פוטר, באופן מוחלט או ניכר, רשויות שלטוניות שונות ממסירת מידע, ובראש וראשונה את המערכת הבטחונית. עם זאת, יש בחוק הזה, כמו בחוק הסודות הרשמיים, צמצום האיסורים הדרקוניים על מסירת מידע מתוך מערכות השלטוניות כפי שהיו נהוגים במדינה זו לאורך כל המאה ה-20.
בשבדיה מעוגנת זה 250 שנה התפיסה בדבר שקיפות השלטון וחופש המידע, והדבר בא לידי ביטוי בחוק חופש העיתונות מ-1766, שעודכן וחודש ב-1949. עם זאת, ב-1980 נחקק חוק הסודיות, המגביל את היכולת למסור מידע או מסמכים המוגדרים כסודיים בתחומי ביטחון, יחסי חוץ, מדיניות מוניטרית או אינטרס ציבורי כלכלי, מניעת פשע, הגנה על פרטיות ועוד.
המגבלות הללו נקבעו בהתאם לחוק חופש העיתונות, והן חלות רק במקרה שניתן להוכיח כי הפרת הסודיות פוגעת בשמירה על אינטרס הנקוב בחוק. כלומר, הנחת היסוד היא הכרה בחשיבותה של שקיפות ההתנהלות השלטונית (כפי שנקבע בחוק חופש המידע) והגבלתה למקרים ונושאים מוגדרים שניתן להוכיח כי חשיפת ההתנהלות השלטונית במסגרתם תסב נזק.
כל אדם, לא רק עובד ציבור, שמפר את חובת הסודיות שבה כרוכה עבודתו, צפוי לשנת מאסר. האיסור על הפצת המידע אינו חל כשהוא מופץ בפומבי דווקא, אלא גם על העברתו לידיעת אדם, ולו אחד, שאינו מוסמך לקבל אותו (למשל, עובד במוסד רפואי המוסר מידע על חולה). כלומר, החוק השבדי אינו אוסר גילוי מידע שהושג מכוח התפקיד, אלא רק גילוי בניגוד לחובת הסודיות החלה על הנושא הנדון. ועוד: החוק קובע מלכתחילה את חובת השקיפות המוטלת על השלטון; הסודיות היא החריג שמתיר החוק.
החוק האמריקאי מעניק הגנה רחבה יותר מאשר החוק האנגלי משום שהוא נותן משקל יותר גדול לעקרונות שלטון החוק ומינהל תקין על פני נאמנות למקום העבודה וחובת האמון כלפי המעסיק. זאת, נוסף לתפיסת היסוד המכירה בעליונות עקרון חופש הביטוי וחופש המידע, שגרמה, בין השאר, להטלת מגבלות על יכולתו של איש ציבור לקבל פיצוי, בתביעה אזרחית, משום שנפגע שמו הטוב, גם אם הביקורת על תפקודו נסמכה על עובדות שגויות. ובכל זאת, גם החוק האמריקאי אוסר הדלפות מידע שחלה עליו סודיות משיקולים של בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה או משיקולים של הגנה על סודות מסחריים. המידע האסור בגילוי הוא ספציפי (תשדורות דיפלומטיות למדינות זרות או צפנים דיפלומטיים, מסירת מידע מסווג לסוכן של מדינה זרה).
מסירת מידע בטחוני או מסווג נחשבת לעבירה לפי חוק הריגול הפדרלי והיא חלה גם על מי שמפרסם אותו. העונש – עשר שנות מאסר. בקטיגוריה זו כלול רק מידע שסווג משיקולי ביטחון לאומי והוא נוגע להצפנות ולתשדורות מודיעיניות; אין הוא חל על כל מידע מסווג באשר הוא. נסיונות שנעשו להרחיב את תחולת האיסור נכשלו בזכות הישענות על עקרון חופש הביטוי.
דניאל אלסברג, מדליף מסמכי הפנטגון, על שער המגזין "טיים", 5.7.1971
בתוקפו של האיסור ניסתה המדינה להעמיד לדין את דניאל אלסברג בפרשת מסמכי הפנטגון, אך בסופו של דבר חזרה בה מההליך הפלילי. בהליך אזרחי שניהלה המדינה נגד ה"ניו-יורק טיימס", כדי למנוע מהעיתון את פרסום המסמכים, היא נכשלה. בית-המשפט העליון קבע כי צנזורה מוקדמת על פרסומים מסוג זה ניתנת להפעלה אך ורק כאשר יש ודאות גבוהה שהפרסום עלול לגרום נזק ישיר, מיידי ובלתי הפיך למדינה או לשלום הציבור. בנימוקי פסק הדין הדגישו השופטים את עליונות חופש הביטוי בחוקה האמריקאית ואת תפיסת היסוד שהגנה עליו נחוצה משיקולים של טובת המדינה. ועוד אמרו שהעיתונות נועדה לשרת את הנשלטים, לא את השלטון, ורק עיתונות חופשית מסוגלת לחשוף שחיתויות ומעשי מרמה של השלטון.
קרמניצר ורחף מדגישים בנייר העמדה שכתבו כי פרשת מסמכי הפנטגון המחישה פעם נוספת את טענת התקשורת שלמדינה יש נטייה למנוע מידע חשוב מן הציבור משיקולים פוליטיים. לאחר מכן נחקק בארה"ב חוק המגן על עובד ציבור המוסר מידע בנוגע להפרות חוק או חריגות ממינהל תקין בשירות הציבורי, אך החוק הזה אינו חל על גילוי מידע שסווג כסודי בצו ממשלתי.
בארה"ב קיים גם חוק חופש המידע, והוא מטיל חובה על הרשויות הציבוריות, שהן חלק מהרשות המבצעת, להעמיד לרשות הציבור מידע על פעילותן. החוק קובע רשימה מצומצמת של תחומים שבהם מותר לרשויות להטיל איסור פרסום. הפסיקה שבאה בעקבות החוק מפרשת אותו כמחייב גילוי מידע באופן נרחב ואת תחומי המידע הפטורים מחשיפה באופן צר.
החוק האוסטרלי מעניק למדליפים הגנה רחבה ביותר כשהוא מגדיר באילו תחומים חשיפת סודות מותרת. החוק גם מעניק הגנה מלאה – במישור הפלילי, האזרחי והמינהלי – לחושף סודות, אך מאידך מעניק סעד רחב למי שנפגע, שלא כדין, מהדלפה כוזבת או שגויה.
החוק הגרמני מגביל את יכולתו של השלטון לתבוע מדליפים על התנהלות בטחונית הפוגעת בעקרונות שיטת הממשל החופשית והדמוקרטית של המדינה. החוק מגדיר מסירת סוד רשמי כעבירה פלילית רק כאשר הגילוי מסכן אינטרסים ציבוריים חשובים. הפסיקה פירשה את הסכנה כ"איום קונקרטי לפגיעה באינטרס ציבורי חשוב ביותר". גילוי מידע סודי נחשב לעבירה פלילית רק בנוגע למי שמוסר אותו לסוכן זר ובכך יוצר סכנה לפגיעה חמורה בבטחון המדינה (בגידה). לעומת זאת, פרסום ברבים של עובדות אלו אינו בגדר עבירה.
ד"ר שיב צ'ופרה, שהתריע על שחיתות במשרד הבריאות הקנדי (צילום מסך)
החוק הקנדי קובע עונשים חמורים (14 שנות מאסר) למי שמדליף מידע סודי בעל אופי מודיעיני, בטחוני או פלילי-חסוי, תוכניות מבצעיות וכדומה – אך מסייג את היכולת לפתוח בהליכים פליליים נגד המדליף במקרים אלה בשני סייגים: אם ההדלפה חשפה התנהלות עבריינית מצד מי מרשויות המדינה, ואם מצא בית-המשפט שהאינטרס הציבורי שבהדלפה גובר על חובת הסודיות המוטלת על המדליף. מכאן שהדלפה של מידע שאינו בטחוני, שיש בה כדי לשרת את האינטרס הדמוקרטי הכללי, חוסה תחת ההגנה הזו.
הגישה הזו הומחשה במקרה של המדענים מרגרט האדון ושיב צ'ופרה, שיצאו בראיון פומבי נגד מידת הפיקוח על הליך אישור התרופות ובמיוחד בענין בטיחותו של הורמון גדילה סינתטי שבו משתמשת התעשייה המייצרת חלב. שני המדענים הועמדו לדין משמעתי על-ידי משרד הבריאות, אך בית-המשפט קבע שחובת הנאמנות למעסיק משנית לחופש הביטוי של העובד כאשר הוא מחיל אותו על סוגיה בריאותית בעל חשיבות ציבורית גדולה.
בישראל – דרוש שינוי
לעומת כל אלה, החוק הישראלי מעניק הגנה מסוימת לחושפי שחיתויות מקרב עובדי השירות הציבורי, אך היא מוגבלת בלבד: החוק אוסר פרסום פומבי של המידע (ומורה להעבירו לרשויות המוסמכות בלבד) והוא אינו מגן עליהם מפני הליך פלילי בגין חשיפת הסוד. כל שהחוק עושה הוא להעביר את הבירור על התנהלות העובד המתריע לבית-הדין לעבודה.
"מלכתחילה איסור מסירת מידע בישראל חמור ומקיף הרבה יותר מאשר באנגליה ובארה"ב", כותבים קרמניצר ורחף. הם ממליצים לשנות את החוק בארץ באופן שיחסן עובד ציבור מפני העמדה לדין (על הפרת אמונים כלפי המעסיק) ומפני הליך פלילי בתוקף הטענה שהדלפתו שירתה אינטרס ציבורי חשוב. הם סבורים שיש להחיל את התפיסה הזו גם על הדין המשמעתי הנהוג בארץ, לא רק על החוק הפלילי.
לח"מ לא נותר אלא להצטרף, בצניעות הדרושה, לחוות דעתם של השניים ולהחילה גם במקרים של הדלפות מידע לתקשורת. ההוראות הדרקוניות של החוק הקיים הופעלו בהליך הפלילי שננקט נגד ענת קם – והגיע העת לצמצם את תחולתן.