"במדינה קטנה ושבטית, 'הארץ' הוא שורד מפתיע", כותב דייוויד רמניק, עורך כתב-העת "ניו-יורקר", בכתבה פרי עטו הסוקרת את היומון הישראלי, ומתפרסמת כעת. כותרת המשנה של הכתבה, שכותרתה היא "המתנגדים", או "הפורשים", תוהה: "'הארץ' מתגאה בהיותו המצפון של ישראל. האם יש לו עתיד?".

רמניק, שביקר לאחרונה במערכת העיתון ונפגש עם גורמים בכירים מההווה והעבר של "הארץ", כותב כי ניתן לטעון שהעיתון הוא "המוסד הליברלי החשוב ביותר במדינה". יחד עם זאת, רמניק מתעמק בפער ההולך וגדל בין עמדות העיתון, עמדות כמה מכתביו הבולטים, כגון גדעון לוי ועמירה הס, ועמדותיו של עמוס שוקן באופן אישי, ובין עמדות החברה בישראל. עורך ה"ניו-יורקר" מציין כי בעיני כמה מקוראי העיתון ומועסקיו לשעבר, "הארץ" הפך ל"גולה מזדקן בארצו שלו".

הכתבה ב"ניו-יורקר" (בתצלום: עמוס שוקן)

הכתבה ב"ניו-יורקר" (בתצלום: עמוס שוקן)

מרבית רשימתו של רמניק מוקדשת לתיאור מעמדו החריג של "הארץ" בנוף התקשורתי והפוליטי בישראל ולסקירת תולדותיו מהיווסדו, עבור בשנים שנערך על-ידי גרשום שוקן ועד לימינו אנו. רמניק מעתיר מחמאות על העיתון ומתאר אותו ככלי תקשורת מקצועי לעילא שמתעקש למלא את שליחותו העיתונאית ולדווח על עוולות שלטוניות גם כשהדבר אינו עולה בקנה אחד עם רצון הקוראים.

"הצלחנו לא לפוצץ את העסק לאחר מות אבי", אומר לו עמוס שוקן בהתייחסות לאחיו הלל ואחותו רחלי, שיחדיו מחזיקים במרבית מניות העיתון. "לעתים אתה רואה משפחות שבהן הכל מתמוטט לאחר מות המייסד", אומר שוקן ומוסיף: "אתה תוהה איך יהיה בדור הבא. לגבינו, אני לא יודע".

"קשה לראות כיצד בסיס הקוראים יגדל", כותב רמניק, ובהמשך מציין כי "גורלו של 'הארץ', עתידו ועצמאותו תלויים אך ורק בעמוס שוקן", אותו הוא מתאר כמי שבראש סדר העדיפויות שלו עומדים טוהר המידות והעצמאות העיתונאית של העיתון. שוקן עצמו מדמה את משימת העמידה בעול של המשך הוצאת העיתון ל"נשיאת צלב". כשרמניק מתעניין אצלו אם ברשות משפחתו די הון שיבטיח את עתיד "הארץ" ועצמאותו, שוקן עושה שימוש בביטוי "עמימות", המוכר מהקשרו הגרעיני.

יואל אסתרון, לשעבר עורך המשנה של "הארץ", נזכר באוזני רמניק כיצד רחלי אידלמן היתה מבקרת באופן תדיר את אחיה על ההוצאות הגבוהות בעיתון. "היא תמיד צעקה על הצוות ובזבוז הכספים ושיגור אנשים לחו"ל, ואמרה, 'אתה יכול להשתמש ברויטרס', בולשיט שכזה", אומר אסתרון. "אחותי חושבת שאני יכול לנהל את העסק מעט טוב יותר", מגדיר זאת שוקן. "היא חושבת שהעיתון גדול מדי ושיש לנו יותר מדי עובדים".

רמניק מתאר את ימי הפריחה של "הארץ", בתקופת הסכמי אוסלו, ומציין כי מערכת העיתון העסיקה אז עיתונאים רבים יותר מאשר מערכת ה"וושינגטון פוסט", באופן יחסי למספר הקוראים. פרוץ האינתיפאדה השנייה מסמן את תחילת נסיגתו של העיתון, הן מהצלחתו הכלכלית היחסית והן ממקומו המרכזי יחסית בדעת הקהל בישראל. בעוד ששוקן התעקש על קו שמאלי, כותב רמניק, גורמים אחרים במערכת, ובראשם העורך חנוך מרמרי, ביקשו להסיט את הדיון למרכז.

"הלכידות של סגל המערכת נפגעה", אומר לו מרמרי על אותה תקופה. "נוצר קרע של ממש ביני לבין עמוס. העורך איבד את ריבונותו". עורך "הארץ" לשעבר מוסיף כך: "עמוס היה לא מרוצה משום שהייתי פחות קיצוני ממנו. הרגשתי שהעיתון עלול לסטות עד כדי אי-רלבנטיות. ל'הארץ' יש הכישרון והיכולות של ה'ניו-יורק טיימס', אבל לפעמים הוא הופך לשולי ואפילו מגוחך". אסתרון מתאר באוזני רמניק כיצד הקו שהוביל אז שוקן היה "מנוגד לאינטרסים העסקיים שלו".

עוד בכתבה, ביקורת על הקו הפוליטי הנוכחי של העיתון, השונה מאוד מזה של יתר כלי התקשורת בישראל. העורך שבא בעקבות מרמרי, דייוויד לנדאו, אומר לרמניק כי העיתון במתכונתו הנוכחית מעורר ניכור ואנטגוניזם בקרב קבוצות שלמות בחברה הישראלית, וכי הטון שלו חסר תחכום ואמפתיה במידה ראויה. הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, מתאר את עיתון "הארץ" כ"מנותק", אך מודה באוזני רמניק כי הוא פותח את היום בקריאתו ולא בקריאת "ידיעות אחרונות".

המוסף "דה-מרקר", שהוביל לקרע הסופי בין מרמרי לשוקן, מתואר בכתבתו של רמניק כמי ש"עזר להציל את העיתון", וכשרמניק מתעניין אצל שוקן לגבי עברו הנאצי של קונצרן העיתונות דומונט שאוברג, שרכש רבע מהבעלות על קבוצת "הארץ", מפנה שוקן את תשומת לבו לכך שרכבו הוא מתוצרת אאודי ואומר: "כעת גרמניה היא בת-ברית של ישראל. כמעט בת-ברית טובה מדי".

כששוקן נדרש לטענות נגד החינמון "ישראל היום" (שמודפס בבית-הדפוס של "הארץ") ואיל ההון שלדון אדלסון, המוציא אותו לאור, תוהה שוקן, "כיצד זה שונה מזלמן שוקן שקנה עיתון בישראל?". יחד עם זאת, שוקן מאשר כי אדלסון אינו בקיא דיו בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואומר כי בפגישתם האחרונה העניק לאיל ההון האמריקאי עותק מספרו של וליד ח'אלדי "All That Remains", המוקדש למאות הכפרים הפלסטיניים שנהרסו בשנת 1948.