הסאטירה נועדה להלעיג שלא למען ההצחקה עצמה. המסר הסאטירי נועד לגייס את הצחוק ואת הלעג מדמויות חד-ממדיות כדי לבטא עמדה ביקורתית ולהוביל, על-פי האידיאל, לשינוי חברתי. "הצחק אנשים קודם ואחר-כך תן להם לחשוב" היא אחת ההגדרות הדומיננטיות של הסאטירה.
הסאטירה אפוא מממשת רעיון דמוקרטי והיא אחד מביטוייו של חופש הדיבור. היא גם אמצעי להפגיש בני-אדם עם דעות שנחשבות בעיניהם מרגיזות ומקוממות. הדבר נעשה מתוך אמונה תמימה שמי שצופה בז'אנר זה יהיה מוכן להתמודד עם המראה העקומה הניצבת מול עיניו ולא יקום עליה כדי לנפצה או שיחפש לו מראה אחרת, מחמיאה יותר לדעותיו.
המציאות הישראלית מספקת לסאטירה, בדרכה למלא את תפקידה, שני אתגרים: שיח פומבי של העדר קונסנזוס גם בשאלות הבסיסיות ביותר של השיטה הדמוקרטית, ומפת תקשורת המשלבת בין ערוצים מסחריים לערוצי נישה. כפי שאראה, שתיים מתוכניות הסאטירה הקיימות היום אינן עומדות באתגרים הללו, אלא מייצרות תוכן בידורי מרגיע ומחניף שיש בו לא רק דמויות חד-ממדיות, אלא גם עמדות חד-צדדיות שניתן לשער שאינן מקוממות את הצופים המשוערים של התוכניות.
שיח של העדר קונסנזוס ומפת תקשורת מפוררת
השנה האחרונה לא היטיבה עם הדמוקרטיה הישראלית. זו חוותה גל יוזמות חקיקה וקריאות פומביות להדרה של קבוצות שונות – ערבים, הומוסקסואלים, חרדים ומתנחלים – ולפגיעה בזכויותיהם. לצד הצעות החקיקה וקריאות הגנאי הללו, גרוע לא פחות הוא העדרם של קווים אדומים משותפים. כאשר מאן דהו (התקשורת של הזרם המרכזי או בתי-המשפט) מהין ומציע קו שכזה, הוא מושתק כמי שמייצג אינטרסים פוליטיים צרים של צד אחד במאזן הכוחות העדין המתקיים בין שסעי החברה הישראלית.
קוראי קריאות הגנאי מצהירים כי בדבריהם יש ייצוג אותנטי של טענות שנדחות על הסף בשל זהותם. במלים אחרות, לטענתם קיים משטר עריצות של מוסדות החברה הדמוקרטיים, שמפלים בין דעות בהתאם לאוריינטציה של מי שמשמיע אותן (על בסיס שילובים בין עמדה פוליטית, מידת דתיות, מוצא ומעמד חברתי) או על-פי קריטריונים לא ברורים ולא אחידים.
את הלגיטימציה לאפליה זו מוצאים מוסדות אלה בהגדרת מחשבותיהם, או האידיאולוגיות המנחות את פעולותיהם של המודרים, על פניהן, כחשוכות. מנגד נטען כי מי שעומד מאחורי המושג האמורפי "העם" הוא פוליטיקאים תאבי כוח ושלטון. הם עושים שימוש בגזענות כדי להסית ולעורר יצרים קמאיים בהמון שהגיונו הושחת זה מכבר על-ידי ההשכלה הירודה, מנעמי תעשיית התרבות או הטלוויזיה הפוגעת ביכולת הקריאה וההאזנה.
כל אותם גורמים הביאו לכך שבני-אדם לא יוכלו ללמוד על מורכבותן של מחלוקות פוליטיות וציבוריות ודעותיהם יהיו שטחיות, מייצגות יצרים בסיסיים ומבוססות על מידע דל. דעותיהם אפוא אינן ראויות להישמע.
עומק המחלוקת מעמיד ללא ספק אתגר בפני כותבי הסאטירה, האמורים על-פי מצוות הז'אנר "להרגיז את כולם". מאתגרת אותם לא פחות היא מפת התקשורת בת זמננו. מפת התקשורת הישראלית עברה את השינוי הגדול בתולדותיה לפני כעשרים שנה, עם הנהגת ריבוי הערוצים, ומגמה זו הולכת ומעמיקה גם בימינו אנו. עשרים שנה לאחר הופעת הערוץ המסחרי הראשון, הערוצים הללו נלחמים זה בזה על נתחי הקהל, תוך שהם משאירים הרחק מאחוריהם את הערוץ הציבורי, שהקריאות לסגור אותו נשמעות מעת לעת.
מלחמתם נעשתה קשה בעיקר בשנים האחרונות, כאשר הפשטות הגוברת של הפקה באמצעות האינטרנט הביאה לפריחתם של ערוצי טלוויזיה אלטרנטיבית, הפונים לקהלי יעד מצומצמים ומוגדרים בעלי אוריינטציה פוליטית מובהקת.
קיומן במקביל במפת התקשורת הישראלית של תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" בערוץ 2 ו"מהדורת השבט" המופיעה באתר האינטרנט "לאטמה" הוא הזדמנות לבחון כיצד מתמודדת הסאטירה הישראלית עם אתגר השיח הדמוקרטי מתוך מודעות למפת התקשורת מרובת הערוצים והמפוצלת.
"ארץ נהדרת" – להחמיא לקהל היעד
"ארץ נהדרת" מכונה לא אחת על-ידי התקשורת, ואולי על-ידי יחצני הזכיין עצמו, אחת מ"ספינות הדגל" של הטלוויזיה. ככזו היא נדרשה לטפל בקשיי הדמוקרטיה, ואף עשתה זאת באופן סמלי.
כך בפתח האייטם הפותח של התוכנית הראשונה בעונה הנוכחית, "הפגנה לא חשוב על מה", המפגין (יובל סמו) צועק: "לא לא לא ניתן". כאשר הוא מתבקש להסביר למען מה הוא מפגין, הוא מסביר ש"חייבים לגרש אותם" ומוסיף כי "למה? למה הם פה בכלל לקחת לנו את בנות ישראל?". כאשר הוא מתבקש להיות ספציפי יותר, הוא טוען כי דורית אמיגה הבריזה לו והוא לא יודע מדוע.
בעוד אייל קיציס, מגיש מהדורת החדשות של התוכנית, נוזף בו על דבריו, מופיעה מאחוריו דמותו של השר אלי ישי, המסביר כי "זוהי התקוממות עממית" נגד העובדים הזרים, ובפנותו למפגינים הוא מורה להם: "רבותי קדימה! חבר'ה, יש לכם שלטים עממיים שהדפיסו לכם בסין העממית. קדימה".
דמותו של אביגדור ליברמן מצטרפת אל המפגינים ומודיעה כי בעצם צריך לגרש את הערבים. גם הוא טוען שמדובר בהפגנה ספונטנית, אבל כשאייל קיציס מטיח בו שהוא שהביא את המפגינים, עונה ליברמן כי הדבר נכון, אבל הוא עצמו אדם ספונטני. כדי להפגין ספונטניות, ולמעשה את שליטתו במפגינים, מורה ליברמן למפגינים לצעוק בקול רם יותר, חלש יותר, ולדבר בשפת ה"ב", ומתענג על ציותם.
אלי ישי וליברמן מתחילים להתווכח ביניהם מי אוחז בקרדיט על הגזענות. ליברמן טוען כי עד שהגיע הוא, "נושא הגזענות היה מוזנח. תראה איזו פריחה יש עכשיו". ישי טוען כי "אנחנו פעלנו רבות למען נושא הגזענות. זה היה ידוע מי שיחק אותה עם מכתב הרבנים על איסור השכרת דירות לערבים". עד מהרה פורצת קטטה ביניהם, והקהל מעלה ומוריד שלטים על-פי הקול הגובר בוויכוח: "לא רוצים חרדים" ו"לא רוצים רוסים".
באייטם אחר נלקח אייל קיציס לבית-המשפט מול השופט אביגדור ליברמן, שמודיע לו מראש כי הורשע בדין באשמת הפצת מסרים שמאלניים שמכפישים את ישראל בעולם, אבל בכל זאת יתנהל לו משפט ראווה. לאולם נכנסת עדה, בדמותה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, המציגה את עצמה כאמו של קיציס, והדבר מבחינתה אפשרי כיוון שאחרי הילד ה-12 היא כבר אינה זוכרת מיהו ילדה ומי לא. היא מאחלת לקיציס שישמור על עצמו ועוטפת אותו בכאפייה כדי שיתחמם.
כאשר קיציס מבקש הגנה משפטית, מוכנסת לאולם דמותה של רויחל, קריקטורה של מתנחלת, המסבירה כי למדה לימודי משפטים במשך חצי שנה במכללת עשהאל – זאת כיוון ש"אין אצלנו הרבה חוקים". במקום להגן על קיציס, היא מסייעת לשופט להרשיעו ולשלוח אותו, כפי שהוסכם מראש, לבית-הסוהר.
"ארץ נהדרת" מחלקת אפוא את העולם לשפויים ולקריקטורות. באייטם הראשון "האדם הסביר", שעימו אמור הצופה להזדהות, הוא מגיש המהדורה (אייל קיציס). הוא שונה במראהו, בחיתוך דיבורו ובטיעון הרציונלי שלו הן מאספסוף המפגינים והן מהכוחות המניעים אותו. האספסוף ונציגו באייטם הראשון הם ציבור הומוגני, חסר עמדה פוליטית, עסוק בבעיותיו הקטנות (המפגין הפסיד "ארוחה רומנטית בארומה" ולכן הצטרף להפגנה הנושאת אופי גזעני). מאחורי האספסוף עומדים מי שהם היפוכיו של אייל קיציס: "החרדי-ימני-מזרחי" ו"הרוסי-ימני".
באייטם השני מוצג אותו מצב דברים כאשר הישראלי הוותיק והחילוני ניצב מול כוחות האופל שהשתלטו על בית-המשפט – אחד ממעוזי הדמוקרטיה. גם במערכון זה כוחות האופל האנטי-דמוקרטיים הם "אחרים": עולים חדשים מרוסיה (ליברמן ומיכאלי מדברים ביניהם ברוסית) ומתנחלים עולים מאמריקה (רויחל המתנחלת, שמדברת במבטא אמריקאי).
במישור השיח הדמוקרטי, מובן כי הדעות שמציגות הדמויות הקריקטוריות הן דעות שאינן לגיטימיות, אך אין להתעלם מכך שטווח הדעות המושמע על-ידיהם הוא מלכתחילה מצומצם וחד-צדדי. יתרה מזאת, האייטמים אינם עוסקים רק בדעות ראויות ובלתי ראויות, אלא גם בדעות של "שווים יותר" ודעות של "שווים פחות". "ארץ נהדרת" מחמיאה לקהל מסוים באופן המעיד כי כך מדמיינים יוצריה את קהל היעד שלה או את מי שהם אינם מעוניינים להרגיזו.
התוכנית משודרת בימי שישי בערב, וככזו ניתן אולי לשער כי אינה פונה למשל לציבורים דתיים. הדמות הפופולרית ביותר בתוכנית זו בעונה הנוכחית היא דמותה של רויחל, ומבין הפוליטיקאים אכן רושמים אביגדור ליברמן ואלי ישי את מספר ההופעות הרב ביותר.
דמויות שייצגו בעבר קריקטורות נלעגות של בני המעמד הבינוני הישראלי הוותיק והחילוני, ולעגו לגזענות הסמויה של מי שמכונים "יפי נפש" – "אודי בן דוד פדרבוש" (דב נבון) ו"חלי" (טל פרידמן) – אינן עוד. דמויות אלו איזנו בזמנו את הופעתה של "מתנחלת" (מוריה סרק בגילומה של אורנה בנאי) ויצרו תמונה שבה קיים מגוון רחב יותר של קריקטורות אנושיות.
"מהדורת השבט" – לא יותר מפורקן אגרסיות
כיוון שהאתר "לאטמה" והתוכנית "מהדורת השבט" הם שחקנים חדשים יחסית במפת התקשורת (קיימים כשלוש שנים), נדרשת הצגתם בצורה מפורטת מעט יותר. אתר זה הוקם על-ידי קבוצה של עיתונאים וכותבים באוריינטציה פוליטית ימנית גלויה.
השם "לאטמה", ששימש בילדותי כינוי סלנג ליריקה בעלת תוכן רירי מסיבי, מעיד במשהו על ייעודו: לשמש אלטרנטיבה לתקשורת של הזרם המרכזי, לבטא תחושות אגרסיה ותסכול שעלו לדעת כותבי האתר על גדותיהם ומתבטאות בסיסמה "לאטמה – למה שתתעצבן לבד". האתר טוען כי הוא פונה לרוב הדומם של האוכלוסייה: לאלה שמאוד רוצים, אך אינם יכולים להשמיע את דעתם כיוון שהם מושתקים על-ידי מי שהמרחבים הציבוריים המרכזיים נמצאים בשליטתם.
אחד הפרויקטים של האתר, שחלקו הגדול טקסט כתוב, הוא מהדורת החדשות הטלוויזיונית הסאטירית "מהדורת השבט". מהדורה זו, שהתסריטאי הראשי שלה הוא טל גלעד, אחד מכותבי הסאטירה המנוסים בישראל (מכותבי ה"חרצופים" ו"זהו זה"), מנוהלת על-ידי שניים: אלחנן אבן-חן, שדר בעל עמדות ימניות המתואר כמצוי במצב של הכחשה לעמדותיו האמיתיות כיוון שהוא חושש מחבריו בתקשורת, ורונית אברהמוף-שפירא, שדרית פמיניסטית מילטנטית שמאלנית, המשתיקה את אלחנן מעת לעת בצעקות כאשר הוא מביע עמדות שאינן עולות בקנה אחד עם מה שמכונה "משטר הדעות הרווח בתקשורת".
האתר "לאטמה" התייחס במדורי הפובליציסטיקה שלו בנימה ביקורתית לכיסוי התקשורתי של ההפגנות בעד גירוש העובדים הזרים וכמו כן לגינוי התקשורתי והציבורי שניתן הן לדברי הרבנים כלפי ערבים והן להצעות חקיקה שהוגדרו כנושאות אופי גזעני.
בהיבט הסאטירי, כפי שזה בא לידי ביטוי ב"מהדורת השבט", העדיפו הכותבים להתמקד ב"היגיון" העומד מאחורי ביקורת התקשורת ובית-המשפט על ה"גזענים". מבחינת יוצרי האתר, כפי שאראה בניתוח כמה אייטמים, השתקה של דעות המזוהות עם הימין הדתי היא ביטוי לתהליך ארוך ומתמשך של הדרת אלה המשתייכים לקבוצות מסוימות או מתגוררים במקומות מסוימים.
גרסתה של "מהדורת השבט" לתוכנית "עובדה" (המכונה כאן "עוותה") של אילנה דיין היא תגובה להתייצבותה של המערכת המשפטית לימין התביעה לחוקק חוק שיגביל את חופש הביטוי של טוקבקיסטים שדבריהם נגועים בגזענות.
האייטם נפתח בדבריה של העיתונאית, המוצגת באופן מגוחך, חבושה בפאה נוכרית בצבע בלונדיני. היא מצהירה כי צוות התוכנית שלה מצא את המשתנה שנעלם מעיני התקשורת ומביא להתחזקותו הפוליטית של הימין, והוא "הציבור", ומוסיפה כי "רבים מהם מחזיקים בדעה פוליטית כאילו יש להם את הזכות לעשות זאת באופן עצמאי".
דבריה אלה מלווים בתמונה, מטושטשת תחילה, של אנשים הפוסעים ברחוב. התמונה מתבהרת ובין הדמויות נראים בחור ישיבה ואשה צעירה עם חצאית ארוכה וכיסוי ראש. התמונה מוסיפה להתבהר ולתוכה נכנסים גברים ונשים דתיים וממלאים אותה. דיין מוסיפה כי "לאחרונה העידו רבים שעל כל כתבה כנגד המתנחלים נאספו טוקבקים רבים מספור התומכים במתנחלים ומביעים שאט נפש מהכתבים. בתל-אביב סברו שמדובר בתעלול פרסום".
מכאן היא עוברת לשורת מרואיינים שכל אחד מהם מביע זעזוע מהגילוי. על המסך מופיע עיתונאי (מוצג כ"תמים שלג, עורך וואלה") בהיר עור עם פאת שיער אדומה ומשקפיים גדולים בצבע סגול, הטוען כי אותם טוקבקיסטים מגיעים ממקומות שנראים לו הזויים כמו אשדוד, אשקלון או חצור-הגלילית. אחריו מופיע ח"כ יצחק אפוד ממפלגת החופש הדמוקרטית, הפוסק כי אנחנו מדינה דמוקרטית עם תקשורת חופשית: "כל הקשר הזה בין התקשורת לבין ציבור חייב לעבור מן העולם".
לעומת דמויות קריקטוריסטיות אלו של "מדירי דעות", מובאות תמונות ריאליסטיות של ראש הממשלה ושל חברי-כנסת מהימין. זאת, על רקע קריינות: "לעומת זאת חברי-כנסת מהימין לא טרחו להסתיר את שביעות רצונם מהעובדה שיש ציבור ושהם מסתמכים עליו בקבלת החלטות, במקום על המאמרים בוואלה וב'ידיעות אחרונות'".
האייטם "בית-המשפט מבטל את הבוקר" מוסיף ומחדד את הטיעון שלפיו בית-המשפט שותף בתהליך ההדרה של דעות ואנשים. האייטם נפתח בתהייה של שדרי המהדורה על החלטות בג"ץ להתערב במינוי הרמטכ"ל ולאשר את הריסת ביתו של רב-סרן אלירז פרץ. במסך החצוי אל מול שדרי התוכנית מופיעות הדמויות אילנה צדק ואברהם דין, המוצגים כשופטי בג"ץ. שניהם עטויים בגלימות ועל ראשיהם פאות נוכריות. המנחה אלחנן שואל באיזו זכות הם מתערבים במינוי הרמטכ"ל, ונענה על-ידי השופט כי יש לו קרובים ברמטכ"ל ולאחר מכן מתקן ב"רמת-גן". השופטת מודיעה כי הי אינה מכירה את רמת-גן ותוהה אם מדובר בהתנחלות.
המשך האייטם הוא תיאור קריקטורי של פסיקות שונות. השופטים לא רק פוסלים את הדעות, אלא מודיעים כי הם מבטלים את ההקשרים שבהם נשמעו. כאשר אומר אלחנן כי "מותר לשאול שאלות במדינה", הוא נענה על-ידי השופט כי "מעכשיו אין מדינה", וכאשר אלחנן מוסיף כי "מחר בבוקר כל האנשים יפגינו ברחוב", פוסקת השופטת כי מחר אין בוקר וכי במקומו יש זברה.
רונית מזהירה בחשאי את עמיתה כי מוטב שיפסיק להתווכח, אחרת יואשם בבזיון בית-הדין וכי הוויכוחים שלו "יהרסו את הדמוקרטיה". אלחנן עושה ניסיון נוסף ומגלה כי השופטים כלל אינם יודעים מיהו אלירז פרץ. "זה היה בטלוויזיה. מה, אין לכם כבלים או לוויין?", שואל השדר בקול מתחנן, והשופט עונה לו: "לא, אנחנו כבר מזמן התנתקנו".
שני האייטמים של "מהדורת השבט" מקצינים מצב של השתקה סלקטיבית של דעות. בשניהם ניתנת לצופים האפשרות להבחין בין מי שהוא רגיל ושפוי ("העם", אלחנן והפוליטיקאים מהימין) ובין הקריקטורה של המדירים (אנשי ערוץ 2, שופטי בג"ץ, רונית). אבחנה זו נעשית הן במישור המילולי (למי מוכנות הקריקטורות להאזין ולמי לא) והן באמצעות צילומים ריאליסטיים של האנשים "הרגילים" לעומת צילום קריקטורי של האחרים, החובשים פאות נוכריות ומדברים בהגייה זרה. נציגי המוסדות המדירים (התקשורת ובית-המשפט) מוצגים ככאלה שאינם ראויים להטיף מוסר לאיש או לקבוע נורמות או קווים אדומים כיוון שהם, גם על-פי דבריהם, "התנתקו".
במלים אחרות, כפי ש"ארץ נהדרת" חוטאת למטרותיה של הסאטירה, כך עושה זאת "לאטמה" בהציגה עמדה חד-צדדית של "הצד השני". הדרך שבה בחרו יוצרי האתר להביע את מחאתם נגד אקלים הדעות התקשורתי אינה יותר מפורקן אגרסיות. אין דרך קלה יותר מלהפוך את כל מה שהוא שחור ללבן או להפך, כדי לענג את הקהל ולטפח אצלו את תחושת שביעות הרצון העצמית. יוצרי "לאטמה", כמו יוצרי "ארץ נהדרת" לפניהם, עושים מלאכה זו בכישרון רב.
ייצוג חד-ממדי אינו חייב להיות ייצוג חד-צדדי
שתי תוכניות הסאטירה שהוצגו כאן מדברות כל אחת אל עצמה ואל קהליה, וביניהן מתקיים לכל היותר קרב של "לאטמות". שתיהן עוסקות בדמוקרטיה, שתיהן מתעסקות במה שהוא "רצון העם", שתיהן נוגעות בחופש הדיבור ובמקומם של "העם", הפוליטיקאים והתקשורת, אבל שתיהן מבטאות חוסר אמון בפלורליזם של דעות ועסוקות בהתקוטטות בינן לבין עצמן בדבר זהותם של ה"גזענים" והמדירים.
ההתעלמות המוחלטת מהצד השני מביאה כל אחת מהתוכניות לחטוא לייעוד המרכזי של הסאטירה – לעורר מחשבה ולהרגיז. צופיהן המדומיינים של כל אחת מתוכניות הסאטירה אינם אמורים להיות נסערים בעקבות הצפייה. הם מוחמאים ומוחנפים. הם "האנשים הצודקים", והקריקטורה ה"נועזת" המוצגת בפניהם היא בדיחה על חשבון אחרים.
עיון בטוקבקים המלווים את דפי האינטרנט של שתי התוכניות מלמד על הצלחתן לפגוע במטרתן. "לאטמה" נהנה מטוקבקים מפרגנים לדרכו. ל"ארץ נהדרת", שחשופה לקהל גדול בהרבה, יש תגובות נזעמות לצד מפרגנות, אך לא נתקלתי בתגובה המעידה על כך שהתוכנית איתגרה את תפיסת עולמו של המגיב או גרמה לו להערכה מחודשת שלה.
התופעה הזו אינה מפתיעה כיוון שכל מטרתן של התוכניות הללו היא לחזור ולאשר לצופים את מה שהם חושבים ממילא. תרומתן לדיון אמיתי על דמוקרטיה וגבולותיה היא פחותה מזו של תוכניות דיון צעקניות, שבהן לפחות נאלצים הצופים להאזין גם לדברי "הצד השני", או מדרמה נפלאה כמו "עבודה ערבית" של סייד קשוע, ששם באמת איש אינו משוחרר מחצי הסאטירה.
במציאות של ריבוי ערוצי תקשורת ותחרות על קהלים, הרעיון של שימוש בסאטירה פוליטית גלויה לשם חשיפה של אדם לדעות שיעוררו אצלו מחשבה מחודשת הוא בחזקת חלום ההולך ומתרחק. הצופה המעוניין לראות תמונה מורכבת, או זה שאינו חושש מהעמדת מראה עקומה גם אל מול עיניו, מוזמן לצפות בשתי התוכניות הללו יחד או לייחל לתוכנית שלישית שבה יישמעו כל הדעות. כי אחרי הכל, ייצוג חד-ממדי אינו חייב להיות ייצוג חד-צדדי.
ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי של המכללה למינהל