אחרי שנרגענו מסכנת ה"פוטש" ששווק במרץ על-ידי מחנה שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, נותרנו עם המלצת המשטרה להעמיד לדין את הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי על גילוי בהפרת חובה בשל הדלפות לעיתונאים, וכמובן – הפרת אמונים, הסעיף שזמין ומזומן תמיד, ולעתים אף מוזמן בידי אוכפי החוק. הפעם הוא נשלף בהקשר של השיהוי הקל במסירת מסמך הרפז למשטרה.
כל ישיבת ממשלה מוגדרת כסודית ביותר, ואיש לא קורא לפתוח בחקירות פליליות בכל שבוע. האם המקרה הנוכחי הוא כה יוצא דופן שמוצדק לחרוג ממדיניות האיפוק המוצדקת?
כבר כאן הייתי זורק את המלצת המשטרה לפח הקרוב. הדלפות הן לחם חוקה של הדמוקרטיה, והפרת אמונים צריכה להיות בולטת ומהותית כדי שתהפוך לעניין פלילי, וזה אינו המקרה כאן.
וכאן נדרשת מנהיגות משפטית של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, שעליהם לשים סוף לפארסה הזו, המלווה את חיינו כבר כמה שנים יותר מדי ונטחנה עד דק אצל מבקר המדינה ובכל דיון פוליטי, ציבורי ותקשורתי. גיבוריה כבר מזמן אינם מכהנים בתפקיד ציבורי, ואין לאיש עניין פלילי אמיתי בסיפור חוץ מאשר ברק, שאצלו במקרה ההקלטות הושמדו, ולמחנהו בתקשורת, שנשבע להסיר את האיום הקיומי על הדמוקרטיה הישראלית בדמותו של רמטכ"ל יהיר שפיטפט קצת יותר מדי.
נתחיל בהמלצת המשטרה. מדובר במוסד פסול, נטול תוקף ומשקל. ראשית, ההמלצה היא הדרך שבה המשטרה שופטת את עצמה ואת טיב חקירתה. וכרגיל, יש לה רק דברים טובים להגיד על עצמה. שנית, ההמלצה כבר מרכיבה גיבנת שלילית על גבו של המומלץ, שתישאר גם אם היועץ המשפטי יסגור את התיק. שלישית, והכי חשוב – תפקיד הערכת הראיות מסור בלעדית בידי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, אז למה נחוץ לטנף כבר את שמו של אדם לפני שהתקבלה ההחלטה המחייבת בעניינו? בישראל מדברים הרבה על "כבוד האדם", אבל לא מחמיצים הזדמנות לרמוס אותו.
המשפט הפלילי הוא הפטיש הכבד ביותר שמצוי בארגז הכלים של המדינה. בהנחה שהיועץ לא יוכל לסגור את התיק בהעדר ראיות, הוא יזדקק לנימוק האמיץ של חוסר עניין לציבור. האם קטטה מדממת בין רמטכ"ל לשר ביטחון אין בה עניין לציבור? התשובה האינסטינקטיבית היא שעניין בוודאי יש. אלא שהיועץ צריך לבחון האם העניין הזה מחייב את גיוס המשפט הפלילי, ולדעתי התשובה לכך היא שלילית.
קטטות בין בכירים הן מחזה שכיח בדמוקרטיה, וצמדים המקיזים זה את דמו של זה אינם זרים במקומותינו. מרבין-פרס ועד ביניש-פרידמן (אולי אפילו לפיד ופלוג ייכנסו לרשימה מכובדת זו, אם יתמידו). וזה תמיד מלווה בהדלפות, סליחה, ב"גילוי בהפרת חובה". הפעם היחידה שמישהו עמד כאן לדין על הדלפות היתה כשעו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' חשבה שראוי לעדכן את הציבור בכך שמתנהלת חקירה פלילית נגד ראש ממשלה שרץ לבחירות. גם אז, ההעמדה לדין לא היתה לתפארת הפרקליטות.
סיפור ברק-אשכנזי שודרג פעמיים. ראשית, על-ידי המסמך; מסמך גלנט שהפך למסמך הרפז. ולא מיותר להזכיר שאיש עדיין לא הועמד לדין על זיוף המסמך. ובכל זאת, אשכנזי הצליח לעשות את כל השגיאות האפשריות. היה עליו לעשות אחד משניים: או לגרוס את המסמך, כמקובל כשמקבלים רכילות אנונימית, או למסור אותו מיד לפצ"ר או ליועץ המשפטי לממשלה, אם ראה בו סוג של איום. במקום זאת הוא איפסן אותו במגירה, איפשר את הדלפתו והוסיף שגיאה שלישית כשהמתין יממה ולא מיהר למסור אותו למשטרה כשנפתחה החקירה. לדבריו, עשה זאת לא מתוך כוונה להסתיר, אלא כי הבין מהיועץ שאין דחיפות וכי הפצ"ר, אביחי מנדלבליט, ביקש יממה לחשוב מה עושים. כל השגיאות האלה, לעניות דעתי, לא נעשו מתוך כוונה פלילית.
את השדרוג השני סיפקו ההקלטות. הקלטות רק בצד של אשכנזי, ובכל זאת לא בכל יום נחשפים חוקרי משטרה לעושר מסחרר כזה של דיבורים מזימתיים אינפנטיליים. הח"מ, שאינו נהנה מהדלפות חומרי חקירה מהמשטרה, אינו יודע מהו "האקדח המעשן" שטמון בהן, אבל אין ספק בדבר אחד: אם גם ההקלטות של ברק היו זמינות, כמו כל הקלטה לאורך שנים של שיחות פוליטיקאים ובכירים אחרים, ניתן היה לאתר ולגבש מהן כמה המלצות לכתבי אישום. וכשאחד מעמיתי הפרשנים כותב על מה שצפוי לקרות כשחומרי החקירה יראו אור, אין לי אלא לאחל שהדלפה זו מהמשטרה לא תיחקר ולא תומלץ.
כל ישיבת ממשלה מוגדרת כסודית ביותר, ואיש אינו קורא לפתוח בחקירות פליליות בכל שבוע. האם המקרה הנוכחי הוא כה יוצא דופן שמוצדק לחרוג ממדיניות האיפוק המוצדקת? ניתן להסכים שהתקלה התעצמה הפעם לממדים חריגים, אבל גם טופלה בהתאם ובמקומות הראויים לה – אצל מבקר המדינה, בכנסת, בדיון הציבורי, ובשני ספרים – אחד מכל צד. מה בדיוק יוסיף משפט פלילי ארוך ומורכב שישאב שוב את כל האנרגיות השליליות, שכבר פרצו ומוצו? שום דבר חוץ מסיפוק תחושת הנקם של ברק ואנשיו ותמריץ להשמדת ראיות (ברק עצמו, חשוב לציין, טוהר מחשד זה) כדי לטרפד חקירה הוגנת וסימטרית במקרה הבא.