בסוף-השבוע האחרון כתב נתי טוקר ב"דה-מרקר" על שיבוצה של אמילי עמרוסי כמנחת תוכנית הבוקר של ימי שישי בערוץ 10, לצדו של אלי ראכלין. טוקר הגדיר את השיבוץ כ"קריצה לימין" של הנהלת ערוץ 10, לקראת "קרב הישרדות שבו הוא זקוק לפוליטיקאים כדי שיבצעו שינוי חקיקה ויאריכו את זכיונו". הכתב הפוליטי של חדשות 2, עמית סגל, השיב בעקיצה קריצתית משלו כשצייץ: "לפי ההיגיון הזה, אולי העסקתו [של טוקר] היא קריצה של ה'מארקר' לחרדים?".
על מינויו של ניר חפץ לעורך "מעריב": לפעמים ניגוד העניינים או החשש להתעוררותו מושרשים עמוק כל-כך לתוך לב העשייה, שהם מכבידים על המינוי בכובד בלתי אפשרי. על הימנעות ממצבים כאלה היו כאלה שאמרו שחכמים לא נכנסים למצבים שפיקחים מצליחים להיחלץ מהם
מכאן התפתחה בתשובה לציוצו של סגל שיחה מעניינת. "אמילי היתה כתבת של ערוץ 10 ואז בחרה ללכת ולהיות דוברת של מועצת-יש"ע, גוף א-מפלגתי אבל פוליטי. אני לא מצליח לזכור מקרה כזה קודם", כתב העיתונאי לשעבר והפרסומאי עודד קרמר, "וממש לא מעניינות אותי דעותיה הפוליטיות. אני בתחושה שעיתונאי שהולך לתחום הפוליטי לא יכול לחזור להיות עיתונאי. מקסימום פובליציסט".
בתגובה צייץ סגל: "מיה בנגל המוכשרת היתה דוברת של זהבה גלאון וחזרה להיות הכתבת הפוליטית של 'מעריב'. משרה משפיעה בהרבה מהגשת תוכנית בוקר פעם בשבוע", אך הוסיף: "דעתי על מעברים כאלה היא כדעתך".
דני דיין, לשעבר ראש מועצת-יש"ע, הצטרף גם הוא לדיון: "ההבדל בין היכולת לזהות פוליטית את עמרוסי/סגל לעומת אברמוביץ הוא סממן חיצוני: כיפה/שביס. הדיון הזה הוא פשע שנאה", קבע. "לא מדויק", השיב קרמר, "במקרה של עמית אני מסכים לגמרי. אבל כשאת בוחרת להיות דוברת מועצת-יש"ע, הזיהוי הפוליטי שלך ברור. כמו שגם הזיהוי הפוליטי שלך ברור, בלי הכיפה, לאור תפקידך בעבר".
בהמשך כתב סגל בתגובה לאורן פרנק: "אגב, זוכר את רון בן-ישי (דובר קצב ואז 'ידיעות')? הבר (רבין ו'ידיעות')? בניהו (מרדכי וגל"צ)? מנשה רז? (המרכז, ערוץ 10)? בקיצור, התופעה בעייתית, אבל הכניסה דווקא בעמרוסי מעידה שיש כאן עוד רובד". לרשימה הזו הוסיפו אחרים בציוצים משלהם. כך צייצה העיתונאית לשעבר בירנית גורן: "ובל נשכח את עודד בן-עמי, אורי דן וניר חפץ". ודובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, צייץ: "וגם אהרון ברנע (דובר בקהיר), דנקנר (החינוך), שייקה בן-פורת (רה"מ) ואפילו דן מרגלית (יועץ לשר ויצמן)".
ואחרי כל אלה בחר סגל להוסיף ציוצים משלימים כמו "מעניין אם פעם כתבו בתשלובת 'הארץ' על לונדון וקירשנבאום או אורלי וגיא ש'לצד כישוריהם הם חביבי השמאל'. כי הרי כל מינוי של ימני הוא חשוד", ו"גיוון תרבותי ופוליטי הוא לא שוחד מסך לפוליטיקאים, הוא צורך חיוני של כל כלי תקשורת חפץ חיים. ומי שלא מבין את זה יבין זאת דרך ה-TGI".
אחרי כל זה נשארנו עם שאלות לא פשוטות לגבי עיתונאים החוצים את הקווים לתפקידי דוברות, ייעוץ וייצוג, ואפילו טובלים את ידם ואיברים אחרים בבצה הפוליטית, כמו חברי הרשימה החלקית מהשנים האחרונות הכוללת את יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', עפר שלח, ניצן הורביץ, מרב מיכאלי, אורי אורבך, אנסטסיה מיכאלי ואחרים.
הקושי המתעורר בעקבות הדילוגים הללו בין העיסוק העיתונאי לעיסוקים אחרים אינו נובע רק מחזרה מאוחרת יותר לעסוק בעיתונאות כאשר העיתונאי "צבוע" ומזוהה עם עמדות מסוימות, אלא כבר בשלב תכנון המעבר הראשון עצמו. האם האופן שבו מבצע העיתונאי את עבודתו, במיוחד כאשר הוא עוסק בדיווח שאמור להעביר תמונת מציאות מלאה ונטולת הטיות ככל שניתן, נפגע ונפגם בשל מחשבות עתידיות קרובות או רחוקות שיש לו על עיסוק אחר (פוליטיקה, דוברות או תפקיד אחר אצל מסוקר שלו)? והאם העבודה העיתונאית נפגמת כשאותו עיתונאי חוזר אל הצד המדווח כשהוא מזוהה עם מפלגה, עמדה, זרם או תפקיד? אלו שאלות כבדות שהתשובה עליהן אינה חד-משמעית.
ניר חפץ בתקופה שהיה עורך "מעריב", בדיון בוועדת הכלכלה לפני פשיטת הרגל של העיתון, ספטמבר 2012 (צילום: מרים אלסטר)
עם מינויו של ניר חפץ לעורך "מעריב", טענתי כבעל מניות מיעוט בעיתון שיש בעיה במילוי התפקיד על-ידיו, וכי הוא צריך לקבל את אישור אסיפת בעלי המניות של העיתון, בהיותו מקורב לבעל השליטה ולגורמים נוספים שסיקורם עלול להיפגע עקב מינויו. החשש הזה התעורר על רקע תפקידים לא עיתונאיים שמילא חפץ במגזר הפרטי ובלשכתו של בנימין נתניהו. בכל מקרה, כך טענתי אז, היה מקום לגבש רשימת מניעות שתגדיר את התחומים והאנשים שחפץ לא צריך לעסוק בסיקורם העיתונאי, כדי לנקות את החשש להשפעות לא ענייניות.
בהיותו עורך ראשי, העניין הפך למסובך ומורכב ולא קל כלל לביצוע. לפעמים ניגוד העניינים או החשש להתעוררותו מושרשים עמוק כל-כך לתוך לב העשייה, שהם מכבידים על המינוי בכובד בלתי אפשרי. על הימנעות ממצבים כאלה היו כאלה שאמרו שחכמים לא נכנסים למצבים שפיקחים מצליחים להיחלץ מהם.
עקרון-העל של המחויבות העיתונאית מעוגן בסעיף 2 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, הקובע:
עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות".
לכאורה, החזרה לעיתונאות מהתפקיד המזוהה מאפשרת לצרכן התקשורת לשפוט באופן מודע וברור יותר את התוצר העיתונאי, ככל שהוא יודע עבור מי פעל העיתונאי טרם החזרה ועם אילו רעיונות, עמדות ואישים הוא מזוהה. זהו סוג של גילוי נאות מובנה.
מצד שני, כפי שנאמר פה לא פעם, גילוי נאות אינו תרופת פלאים המצילה את הדיווח העיתונאי או את העמדה הפרשנית מהטיות וקלקולים. נוסף לכך, לא תמיד הזיהוי עם איש מסוים או תפקיד מסוים הוא כלי יעיל לניבוי ההטיה שאותו עיתונאי לוקה בה – אם בכלל. ובכלל, כמה פעמים אנחנו מקבלים כבר גילוי נאות רלבנטי ומלא מהעיתונאים והפרשנים שלנו, שכמה מהם מסובכים בפקעת ניגודי עניינים וקשרים נסתרים עם מקורות, המאפשרת להם גם להיות מצויים בפרטים שאחרים אינם יודעים (ומכאן מקור כוחם).
עקרון חופש העיסוק חזק ככל הנראה מהמעברים האלה, אך עדיין יש למצוא תרופה יעילה לתחלואים האפשריים שמביא איתו מעבר כזה
באשר למעבר הראשון, בייחוד בהקשר הפוליטי, עם השנים, ובמיוחד אגב הצטרפותם של עיתונאים כמו לפיד ויחימוביץ' לזירה הפוליטית, עלו הצעות לעיגון בחוק של תקופת צינון לעיתונאים טרם השתלבותם במערכת זו. ההצעות הללו זכו לביקורת, גם מצד עיתונאים שהפכו לפוליטיקאים כמו אורי אורבך.
אכן, נדמה כי צינון אינו רלבנטי רק במישור הפוליטי, אלא במעבר לכל עיסוק שיכול ליצור התנגשות עם עקרונות המקצוע העיתונאי. עיתונאי כלכלי שהופך לדובר בנק או עיתונאי בריאות שהופך לדובר משרד הבריאות יכולים גם הם להיקלע לסיטואציות לא פשוטות. תקופות צינון שעוגנו בחקיקה הן מעטות ומצומצמות, ונוגעות בעיקר למעבר מהשירות הציבורי הבכיר למגרש הפוליטי. עקרון חופש העיסוק חזק ככל הנראה מהמעברים האלה, אך עדיין יש למצוא תרופה יעילה לתחלואים האפשריים שמביא איתו מעבר כזה.
העיקרון לעניין זה מעוגן בסעיף 15(א) לתקנון האתיקה, הקובע כי "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר". רק מי שמשלה את עצמו יסכים להכריז כי תקנון אתיקה נטול סנקציות ממשיות יביא להרתעה אמיתית של מי שמפרים כלל זה. על כן, וככל שהדבר אפשרי, יש לעשות שימוש בכלים משלימים שסנקציה משמעותית בצדם, כמו למשל עוולת ההטעיה המעוגנת בחוק הגנת הצרכן, שגם בה היה כאן עיסוק רב.
רטוריקה של אובייקטיביות
נקודה חשובה נוספת שיש להעלות אגב הדיון הזה היא את מי באמת מעניינת האובייקטיביות והאם היא בכלל חשובה לעיסוק העיתונאי. הנקודה המעניינת הזאת עלתה רק לאחרונה לדיון מסודר, במסגרת העדכונים שערכה ועדת האתיקה של רשות השידור לתדריך נקדי באשר להבעת עמדה ואיזון בשידורי האקטואליה.
הטענה הבסיסית של כל חוקרי התקשורת באשר הם היא שהתקשורת אינה משקפת את ה'מציאות' משום שאין אפשרות לשקף את המציאות בדיוק כמות שהיא. על כן, תכנים תקשורתיים הינם לעולם הבניה חברתית של המציאות [...] קרי, בניגוד למה שמהדהד מ'תדריך נקדי', העובדות אינן מדברות בעד עצמן, מכיוון שהן זקוקות לאנשים שישמיעו אותן וימקמו אותן בתוך הקשר רחב יותר. וכך, מרגע שאנשי החדשות מדווחים על ומתווכים את העובדות, הסיקור איננו אובייקטיבי כי אם סובייקטיבי".
המסמך המשיך, הרחיב וקבע כי סיקור חדשותי מבוסס על מיון (selection) והבניה (construction).
תהליכים אלה מעלים דילמות רבות: הבחירה אילו נושאים להעלות ואילו להשאיר בצל (כמו, למשל, האם לשלוח כתב להפגנה וכמה זמן להקצות לו), כיצד להבנות את סדר הדברים, מי ישמיע טענות בקולו, את מי רק יצטטו, איזה ציטוט לבחור ואיזה להשמיט, אילו תמונות יוקרנו ברקע (בטלוויזיה), האם להעלות לשידור מומחה מסוים שבעד ההסכם או האם לבחור את הדובר הכריזמטי שנגדו. כמה זמן לתת לכל אחד, האם להקשות על מרואיין וכמה וכו'. לפיכך, בכל משדר חדשותי יש לקבל החלטות מורכבות רבות שברובן סובייקטיביות לחלוטין".
עורכי המסמך מביעים על רקע זה ביקורת על תפיסת האובייקטיביות, על אף שהיא נתפסת לטענתם עדיין כאתוס מקצועי מובהק של שידורי חדשות ומובילה לרטוריקה של אובייקטיביות, המתאפיינת בניסיון לייצר ניטרליות, איזון ועובדתיות.
הם מזכירים שגם ביקורתיות היא אתוס עיתונאי משמעותי, הסותר לכאורה את האובייקטיביות בהיותו מחייב נקיטת עמדה. עם זאת, גם הם טוענים כי ביקורתיות זו יכולה להשתלב ברטוריקה האובייקטיבית, המציגה שאלות מאזנות וביקורתיות למרואיינים שונים ומעמתת אותם עם נתונים ועובדות שנוחים להם פחות. לכן, ועל רקע הדיון שלנו, גם אם יש לנו עיתונאים הנתפסים כבלתי מאוזנים, הם יכולים דווקא לאזן מרואיינים או מסוקרים מסקטורים אחרים ומנגד להיתפס בעיני עצמם כמי שיש להם מחויבות להראות כי השיוך שלהם אינו פוגם במקצועיותם, ולהציג שאלות קשות גם לקבוצות שהם נחשבים כמקורבים אליהן פרסונלית או רעיונית.
גם וגם
קיים גם מצב שלישי, שבו עיתונאי עוסק במקביל בעיסוק נוסף. גם כאן גורס העיקרון האתי כי "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי-ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור".
מתקיני הכללים קבעו שורה של עיסוקם המעוררים חשש או מראית עין לניגוד עניינים או להטעיית הציבור. כך, למשל, "תשדירי פרסום, יחסי-ציבור, כתיבת נאומים לאישים פוליטיים או שירות דומה אחר הקשור בתחום עיסוקו או מומחיותו של העיתונאי המגיש שירותים אלה"; "תשדירי פרסום, יחסי-ציבור או שירות דומה אחר המוגש על-ידי עיתונאי העוסק בחדשות, באקטואליה, בפרשנות, בתחקירים או בראיונות על מגוון נושאים"; ו"יחסי-ציבור, פרסום או איסוף מודעות הנעשים על-ידי עיתונאי על דרך קבע".
כל מי שקרא את הרשימה הזאת הריץ במקביל בראשו את העיתונאים המוכרים שעוסקים במקביל בהשתתפות ובהגשת תשדירי פרסומת ובעיסוקים בעייתיים אחרים כמו כתיבת נאומים. מנגד, אפשר למצוא עיתונאים, פרשנים ועורכים שעוסקים בעיסוקים אחרים שאינם קשורים כלל לעבודתם העיתונאית ואינם משפיעים עליה. האם באמת אכפת לנו שאדם המשמש כתב מדיני ביום הוא קונדיטור בלילה?
לכן כדאי תמיד לזכור שהמציאות מורכבת יותר מהתמונה החד-ממדית שעולה מדיונים דוגמת זה שהובא בתחילת הטור הזה. מה שעוד בטוח, לפחות בנוגע לכמה ממשתתפי השיח הנ"ל (כמו גם בנוגע לכמה מהקולגות שלהם, שלא השתתפו בו), זה שהם תורמים לחיזוק וביצור ההערכה שלפיה גמלים ועיתונאים אינם רואים את דבשתם.