מדינת ישראל מתנגדת להגדרתו של מבצע "צוק איתן" כמלחמה. הדברים כתובים כעת במפורש, בתשובה שהגישה היום (שלישי, 12.8.14) מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה לבג"ץ, בתשובה לעתירתם של ח"כ נחמן שי ו"החזית להגנת הציבור" (בג"ץ 5319/14).
עמדתה הפורמלית של המדינה מעלה תהייה באשר למשקל הצהרותיהם התקשורתיות, הפומביות, של מנהיגיה בימי הלחימה עצמם. שהרי עמדה חדשה זו סותרת מניה וביה דברים מפורשים שאמרו לציבור שרים ונבחרי ציבור אינספור, באולפנים ובגלים הפתוחים ששידרו במשך שבועות ארוכים. עם תחילת הלחימה בעזה כונו המהלכים אמנם בשם "מבצע", אבל דומה שאפילו בהגדרה הזו כבר היתה טמונה קריצה לציבור, המורגל כבר בכך שמה שמתחיל כמבצע מסתיים כמלחמה, או מוגדר כך בדיעבד; מבצע "שלום הגליל" שהפך למלחמת לבנון (הראשונה), או מבצע "שינוי כיוון" – מי זוכר שכך כונתה בזמן אמת מלחמת לבנון השנייה.
א-פרופו מלחמת לבנון השנייה, ראוי לציין שגם ביחס לאותה מלחמה נדונה בבג"ץ עתירה שבה התבקשו השופטים להורות למדינה להגדיר את המבצע כמלחמה, אך הממשלה התנגדה (בג"ץ 6204/06). העתירה נדונה והוכרעה במהלך ימי הלחימה נגד חיזבאללה, והשורה התחתונה של פסק הדין היתה דחיית העתירה וקבלת עמדת המדינה, שנתון לה שיקול דעת רחב בקביעת ההגדרה מהי מלחמה ומהן "פעולות מלחמתיות" שאינן עולות כדי מלחמה של ממש.
גם אז שלחה הממשלה את מחלקת הבג"צים בפרקליטות להילחם את מלחמתה בשדה הבג"ץ, ולנצח בה – רק כדי להחליט במועד מאוחר יותר, במרץ 2007, שהעותרים בכל זאת צדקו, וה"מערכה הצבאית" שהתנהלה בלבנון ביולי-אוגוסט 2006 תיקרא "מלחמת לבנון השנייה". מביך לקרוא כעת את תירוצי הפרקליטות בניסיון להגן על עמדת הממשלה: "בהחלטת ממשלת ישראל מיום 12.7.06 לא הוחלט על פתיחה במלחמה", נכתב אז בתשובת המדינה לעתירות, "אלא 'להגיב בצורה תקיפה וקשה כנגד מחוללי הפעולה והגורמים האחראים לה'". אך אם מה שהתרחש בפועל היה מלחמה, האם הצבא המרה את פי הממשלה? או שהממשלה עצמה החליטה א' והורתה לצבא לפעול ב'? האם הממשלה הונתה בכך את הציבור, אך רק את עצמה?
"שם הוא עניין חשוב", כתבה ועדת וינוגרד בדו"ח הביניים שלה מאפריל 2007 ביחס להחלטה להכריז בדיעבד על המערכת כמלחמה, "והוויכוח על השם הוא עניין חשוב לא פחות. יש המחלקים את ההיסטוריה של ישראל על-פי מלחמותיה. יש מחלוקת לגבי 1956 – היה זה 'מבצע' סיני או 'מלחמת' סיני? ואז היו מלחמת 1967 (ששת-הימים) ומלחמת ההתשה ומלחמת 1973 (יום-הכיפורים) ומלחמת 1982 (שהחלה ב'מבצע שלום הגליל' והסתיימה ב'מלחמת לבנון הראשונה'). ומאז היתה פעילות צבאית מתמשכת, לעתים עיקשת, ומלווה קורבנות – אבל לכלל מלחמה ממש לא הגיעה. גם בלבנון התחלנו ב'מבצע שכר הולם', שהתגלגל ל'מבצע שינוי כיוון' – והגיע לכלל 'מערכה', ועתה הגיע לכדי 'מלחמה' שלמה".
כמה מחברי ועדת וינוגרד במסיבת עיתונאים, 30.1.08. מימין: רות גביזון, אליהו וינוגרד ומנחם עינן (צילום: מיכל פתאל)
כאז כן עתה, הממשלה שוב מבקשת לשכנע את בג"ץ, ואותנו, שהוויכוח הוא סמנטי ואין לו משמעויות פרקטיות כלשהן. אחרי שחולפים על-פני הטענות הפרוצדורליות, למשל אי-מיצוי הליכים והתבססות על שיקול הדעת הרחב מני ים של הממשלה בעניינים של ביטחון לאומי ומדיניות חוץ, מגיעה ליבת טיעונה של הפרקליטות: "הממשלה נקטה ונוקטת צעדים רבים לשם מתן פיצוי וסיוע לתושבים, לעסקים ולרשויות מקומיות שנפגעו באירוע מבצע 'צוק איתן' – גם מעבר להסדרים שלפי חוק מס רכוש, ובלי שהכריזה על פתיחה במלחמה – וזאת בהתאם לתנאים ולקריטריונים שנקבעו בהחלטות הממשלה".
לצורך הדיון, נניח לרגע שצודקת הפרקליטות בטענתה שאין כל נפקות כלכלית כלשהי לשאלה אם המבצע ייחשב כמלחמה ממש, או יישאר בהגדרתו הנוכחית כפעולות לחימה שלוו בהכרזה חלקית על "מצב מיוחד בעורף" (זה רחוק מלהיות נכון, אגב. יש הבדלים ניכרים בין המצבים, בעיקר לעניין שיקול הדעת של הרשויות במתן פיצוי בקטיגוריות השונות, כפי שבעלי עסקים מאזור תל-אביב עוד יגלו).
נתעלם לרגע גם מההשלכות העתידיות של קבלת עמדה כזו במובן של התמריץ העתידי לממשלה לפעול כראוי – דהיינו, להכריז על מלחמה כמלחמה, מיד ולא בדיעבד – ולא לאפשר לה שוב ושוב לשטות בכל המוסדות הממלכתיים, דוגמת הכנסת ובית-המשפט, במשחקי כאילו.
אך גם בהינתן כל אלה, לא ניתן לקבל את העמדה שמדובר בשאלה סמנטית בלבד. "לשם השמירה על עקרונות המשטר יש חשיבות רבה לכך כי לא תתקיימנה פעולות לחימה משמעותיות בלא החלטת ממשלה וללא ביקורת פרלמנטרית", כתבה השופטת דורית ביניש באותו פסק דין מ-2006. במלים אחרות, מלחמה מחייבת צעדי פיקוח נדרשים. העובדה שהתקיימו דיונים אלה ואחרים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת במהלך ה"מערכה", ביוזמת הממשלה, אין בה כדי לצאת ידי חובה. אילו היתה מוכרזת מלחמה כדין, לא היה צורך להסתמך על טוב לבה של הממשלה, שיזמה דיון שכזה, כביכול מעל ומעבר לחובתה הפורמלית.
יש להניח שזכרון אותו פסק דין, אגב, איננו הזיכרון המקצועי הנעים ביותר של הנשיאה בדימוס ביניש. היה זה מקרה מובהק, אף שלא מקרה יחיד, שבו השופטים היו מוכנים ללכת יד ביד עם טיעוני הפרקליטות, רק כדי לגלות בדיעבד ששוב הציגו אותם ככלי ריק.
חיילי צה"ל שרים בשטח כינוס סמוך לגבול עם רצועת עזה, במהלך מבצע "צוק איתן", 6.8.14 (צילום: מרים אלסטר)
בדיוני בג"ץ מתקבל לעתים הרושם שכל הצדדים משחקים בנדמה לי. שכולם יודעים שהטיעונים אינם טיעוני אמת, התשובות אינן תשובות אמת, אך כולם ממשיכים בנשף המסכות. כך היה בעשרות העתירות שנדונו בעשור הקודם בעניין גדר ההפרדה, אז טענה המדינה שהגדר היא "זמנית", ותכליתה "בטחונית" וחלילה לא "מדינית". כולם עשו מאמץ עליון להתעלם מהצהרות שרי הממשלה, שהודיעו במקביל לדיונים המשפטיים המלומדים כי הגדר תסמן את הגבול העתידי של ישראל.
כך גם בעניין שאלת הכרזת המלחמה כעת. ככל שהלחימה במבצע "צוק איתן" הורחבה – תחילה מתקיפות אוויריות לכניסה קרקעית, בהגדלה חוזרת ונשנית של היקף גיוס המילואים, בהרחבת יעדי המבצע מטיפול בצמצום שיגורי הרקטות להריסת תשתית המנהרות ההתקפיות ועד ל"טיהור" אזורים שונים ברצועת עזה ממחבלי חמאס – כך התגבר זרם הפוליטיקאים שהופיעו מול המצלמות והמיקרופונים ובישרו לעם ישראל שמדובר במלחמה, שלא תהיה טעות. מ-ל-ח-מ-ה. הראשון שהסתייג מכך היה שר האוצר יאיר לפיד, ודומה שנהג כך כשהבין את הנפקות הכלכלית של השאלה ה"סמנטית".
אם אכן מקבלים את עמדת המדינה, כפי שהוגשה לבג"ץ, שאין להכרזת מלחמה כל משמעות פרקטית, פירוש הדבר שהדיון נכנס לתחום יחסי-הציבור. כיצד למתג את הקרבות, אם תרצו. האם להכתיר את אירוע הלחימה במונח המחייב "מלחמה", "מערכה" המעורפל או "מבצע" הצנוע. כאילו מדובר בשאלה פרסומית. אולי היתה תשובת המדינה לבג"ץ צריכה להיות מוגשת בשם לפ"מ. הבעיה היא רק שהמניפולציה היחצנית הזו נעשית על הציבור, משיקולים פוליטיים-אינטרסנטיים. לעודד תמיכה, להשתיק ביקורת, להגביר "לכידות". לציבור יש הן אינטרס, והן זכות, שידברו אליו אמת.