פרקליטות המדינה אמורה להודיע עד מחרתיים על החלטתה בעניין העמדתו לדין של עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, כך נכתב במאמר המערכת שהתפרסם הבוקר ב"הארץ".

אורי בלאו (צילום: יוסי זליגר)

"מעולם לא הועמד עיתונאי לדין בישראל על 'החזקת ידיעות סודיות', ואסור ליצור תקדים מסוכן, שירתיע את התקשורת ממילוי תפקידה החיוני לדמוקרטיה בביקורת על צה"ל ורשויות הביטחון האחרות", נכתב במאמר המערכת של העיתון, שקרא ליועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק. כמה מהעיתונאים הבכירים בישראל שותפים לעמדת מערכת עיתון "הארץ". אחרים, לעומת זאת, מבינים מדוע דווקא במקרה של בלאו החליטה הפרקליטות, באופן חריג, להעמידו לדין, כפוף לשימוע.

"אני חושב שאין שום מקום להעמדה לדין והיה צריך להגיע להסדר", אומר אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות". לדברי פישמן, אף שהחוק מאפשר זאת, וחרף העובדה שההתנהלות המקצועית של בלאו לא היתה חפה מבעיות, פנייה לבית-משפט תפגע בסופו של דבר בכל הנוגעים לדבר, הן בקרב העיתונאים והן במערכת הבטחונית.

פישמן מזכיר כי מדינת ישראל ממילא חריגה בין המדינות הדמוקרטיות מעצם העובדה שפועלת בה צנזורה צבאית ("ויתור עצום של העיתונות", הוא מגדיר זאת), ולכן אין טעם לדעתו בנקיטת הליך משפטי נגד עיתונאים משום שהחזיקו מסמכים מסווגים. "לא צריך ללכת עם הראש בקיר", אומר פישמן לפרקליטות. "אתם צודקים, אבל תהיו חכמים".

מה עלולה להיות תוצאה של העמדתו לדין?
"ייווצר תקדים, שישתמשו בו בעתיד. אולי צריך לכנס את ועדת האתיקה, אולי שיטפלו בזה במערכת העיתון, אבל למה בבתי-משפט? מה רוצים להשיג בזה? שאורי בלאו יעשה עבודות שירות? זה ימנע ממסמכים לצאת? מסמכים יוצאים ובאים, ובסיפור הזה העבריין הוא מי שהיה צריך לשמור על המסמכים, לפני שהגיעו לעיתונאי. לא שמעתי שהענישו או העמידו לדין את מי שהיה אחראי על שמירת המסמכים בלשכת אלוף פיקוד מרכז. עבור עיתונאי להציע לו חומר זה להעמיד אותו בפני פיתוי. האם אני הייתי עומד בפיתוי? אולי באופן הפרסום, אבל שלא אקבל את החומר? זה נורמלי? הייתי צריך להחליף מקצוע".

גם העיתונאית אילנה דיין רואה בעיה עקרונית בהעמדתו של בלאו לדין. "קשה לי עם זה שמדינת ישראל מגישה כתב אישום פלילי נגד עיתונאי בגלל שהוא החזיק ביד חומרים חסויים", היא אומרת, "מפני שזה, בסוף, התפקיד שלנו: כן להגיע למסמכים החסויים".

לצד זאת, דיין מדגישה כי יש בפרשה "כל מיני דברים שהופכים אותה למורכבת". לדבריה, על עיתונאי להיות רגיש לסוגיות של בטחון המדינה ועליו לעמוד בהתחייבויותיו. במקרה של בלאו, נזכיר, הושג הסכם בינו ובין השב"כ שלפיו ישיב את המסמכים הסודיים שברשותו ובתמורה לא יועמד לדין. אך בלאו לא העביר את כל המסמכים שהיו ברשותו.

את דיין מטרידה לא פחות התנהלותם של "בכירים ובכירים לשעבר", כלשונה, ששומרים לעצמם מסמכים מסווגים לצורך פרסום ספרי זכרונות לאחר פרישתם. את הבכירים הללו, קובלת דיין, המדינה אינה מעמידה לדין. "זה יותר גרוע מאיפה ואיפה", היא קובעת, "כי העיתונאי מחזיק בחומר הזה לרווחת הציבור, הבכיר לשעבר מחזיק בו לרווחת זכרונותיו. לכן נקודת המבט שממנה צריכים היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה להשקיף על העניין היא גם נקודת מבט חוקתית-ציבורית, ולא רק נקודת המבט הפלילית הצרה".

האם דיין היתה נוטלת את המסמכים לו הוצעו לה? ואם כן, מה היתה עושה בהם? דיין מעידה כי מאז התפוצצות הפרשה שאלה את עצמה לא פעם שאלות אלו. "אני נוטה לחשוב שהייתי מנסה לוודא שמי שצריך לדעת על כך שהמסמכים האלה פרחו מן הקן יידע, ובמקביל מנסה למצוא את הדרך למזער מאוד את הפוטנציאל לסכנה לבטחון המדינה", היא משיבה.

העיתונות נמצאת מול המדינה בקונפליקט מובנה, אומר ירון לונדון. "העיתונות עוסקת בחומרים שהשלטון אינו רוצה שיגיעו לידיה, אבל החברה הליברלית הגיעה לידי מסקנה שאת המשחק העדין הזה לא פותרים על-ידי עמידה על קוצו של יו"ד, אלא בהבנה שהעיתונאי הוא מין מרגל פנימי כזה, שמביא תועלת לחברה בסיכומו של דבר. ברגע שאתה מפר את שיווי המשקל הזה, אתה פוגע בעבודתה של העיתונות ובסופו של דבר בתפקוד של החברה".

לגבי המקרה של בלאו, לונדון תומך בעמדת "הארץ". "אם יתחילו לפשפש בארכיונים של עיתונאים", הוא אומר, "מובן שזה יפריע לעבודתה החשובה של העיתונות. הרי בסופו של דבר אין הבדל בין מסמך כתוב ובין מה שאצור בראשינו. עוד ישאלו אותנו מה אנחנו יודעים, לא רק אלו מסמכים אנחנו מחזיקים".

לונדון מסכים עם הטענה כי המקרה של בלאו חריג. אף על פי כן, מסקנתו היא שאת הסנקציות יש להפעיל על המקור המדליף, לא על העיתונאי. "לעיתונאי אסור לעשות שום דבר חוץ מנו-נו-נו", הוא אומר, ומצר על כך שמוסדות שאמורים לייצר רגולציה עצמית של עיתונאים, דוגמת מועצת העיתונות ואגודות העיתונאים, אינם בעלי סמכות ותוקף כבעבר.

"זה בעייתי בעיני להעמיד לדין עיתונאי על אחזקת מסמכים", מסכים גם רוני דניאל, הפרשן לענייני ביטחון של "חדשות 2". "לא אוהב את זה", הוא פוסק. "ברמה העקרונית, טוב תעשה הפרקליטות אם כל דבר כזה תשקול ב-7,000 עיניים ותבחן אם יש דרך אחרת. מנגד, בסוף הכל שאלה של מידתיות".

דניאל טוען כי פרסום מסמך מסווג בעיתון, כפי שפורסם צמוד לכתבה של בלאו ב"הארץ", אינו מעשה חכם. נוסף על כך, אומר דניאל, יש בעיה כשעיתונאי מתחייב להשיב מסמכים לצבא, אולם שומר לעצמו כמה מהם.

"היו כמה הזדמנויות לצאת מהעניין ולהחזיר את המסמכים", הוא מציין, ומעריך כי אי-השבת כל המסמכים האיצה במערכת להעמיד את בלאו לדין. כמו כן, לדבריו, נסיבות המקרה חריגות הן במספר המסמכים והן בסכנה שנשקפה מהם לחיי חיילים. "לא צריך להעמיד לדין על החזקת מסמכים, בגדול. אלא אם כן יש דברים שהם חורגים מהסבירות, ויכול להיות שאצל בלאו יש חריגה מהסבירות".

גם עיתונאי "גלובס" מתי גולן קובע כי "אין להעמיד עיתונאי לדין על אחזקת חומר סודי או כל חומר אחר שיש בו עניין לציבור", אולם לצד פסיקה נחרצת זו הוא מוסיף כי לא ייתכן שעיתונאי המבוקש לחקירה בישראל ישהה את חזרתו למדינה. לדעתו, מדובר בשיבוש חקירה והליכי משפט שבגינם יש להעמיד את בלאו לדין. גולן היה רוצה לראות גם את מו"ל "הארץ" עמוס שוקן עומד לדין על שסייע לבלאו לשהות בחו"ל.

היית מצפה שמו"ל או עיתון יתנער מעיתונאי שחשוד במעשה כזה?
"הייתי מצפה מעיתון שישמור על החוק. העיתון יכול לסייע לעיתונאי, אבל לא לסייע לו לעבור על החוק. כעיתונאי זכותך וחובתך להחזיק מסמכים סודיים ולנסות לפרסם אותם, אבל אם אתה מאמין בעקרונות האלה, מה אתה בורח? ומדוע העיתון שמטיף לאחרים לא לעבור על החוק עוזר לו לעבור על החוק? 'הארץ' מתייחס לבלאו כשעיר לעזאזל. אם אני הייתי עמוס שוקן הייתי מתייצב אצל פרקליט המדינה ואומר, אם אתה תובע אותו, אתה תובע גם אותי. כי אני סייעתי לו".

אבל רוצים להעמידו לדין על אחזקת המסמכים, לא על שיבוש חקירה. זה רק התירוץ.
"אז הייתי אומר שאם זה התירוץ, אז יש להעמיד אותי לדין על כך שאני סייעתי לו לברוח מהחוק".

הפרשן לענייני ביטחון של "חדשות 10", אלון בן-דוד, מגלה הבנה להחלטה להעמיד את בלאו לדין. "הבעיה פה היתה פחות החזקת המסמכים המסווגים ויותר הפרת ההסכם", הוא אומר.

בסופו של דבר לא שוקלים להעמיד את בלאו לדין על הפרת הסכם, אלא על החזקת מסמכים מסווגים. אתה לא חושש שייווצר תקדים שיאפשר העמדה לדין של עיתונאים אחרים רק על מעשה זה?
"אני מקווה שלא. אני ככתב צבאי לא מחזיק מסמכים במחשב שלי או בבית. כשאני מקבל מסמך אני אקרא אותו, אסתכל עליו, אבל לא אשמור אותו. יש דברים שאני לא מעוניין באחריות עליהם. אני מכיר את כל התוכניות האופרטיביות של צה"ל, אבל לא יעלה על דעתי להחזיק אותם על המחשב. מה אני צריך את האחריות שאיבדתי מסמך שיכול להזיק? הרי חלק ניכר מעיסוק של כתבים צבאיים הוא איסוף שלא לצורכי פרסום".

ואם מדובר במסמך שעליו אתה מבסס ידיעה, כיצד תבטיח שתוכל להוכיח שלא פירסמת מידע בלתי מבוסס?
"כשמדובר במסמך שיש חשיבות לנייר עצמו, אחזיק אותו במקום שמור, בכספת. אבל רוב המסמכים שעוברים דרכי הם כאלה שאין טעם לשמור אותם".

ביחס לבלאו, להערכתו של בן-דוד, התנהלותו לאורך כל הפרשה היתה בעלת משקל מכריע בהחלטה להעמידו לדין. "קשה לי להגן על המקרה", הוא אומר, "כי ברגע שאנחנו נוגעים פה בחוסר יושר, זה הרבה יותר קשה להגנה. ההתנהלות שלו אל מול השב"כ לא היתה ממין העשייה העיתונאית. היה בזה משהו אישי ולא עיתונאי ולא ישר, וזו בעיה".

זו בדיוק הטענה כלפי השב"כ, שהם פועלים ממניעים אישיים ולא עקרוניים.
"כשאתה בא בתום לב וברצון טוב ובידיים נקיות וחותם עם מישהו הסכם והוא מפר אותו, אז כן, זה יוצר אנטגוניזם. הגישה היתה לא להעמיד לדין, ואני מברך על זה. אבל כשמישהו מנצל את הגישה הזו כדי לעשות מניפולציה מול המדינה, אני כבר לא יכול להגן עליו, זה כבר חורג מהמעשה העיתונאי".

מה הכוונה?
"היו לו מסמכים? הוא פירסם את מה שרצה? תקרא, תלמד ותחזיר. אני לא מבין את המשחק. חשפת מקור? דפקת אותו? נתפסת? הבינו שיש אצלך מסמכים? החוק מחייב אותך להחזיר, ציית לחוק. גם לי היו חיכוכים ברבות השנים עם רשויות בטחוניות שכעסו על מידע שמגיע לידי, אבל בדברים האלה יש קו ברור, ואם אתה מגיע לסיכום ומפר אותו, אין לי מה לומר להגנתו".