הבוקר שלי נפתח בהאזנה לדיווח הבא בקול-ישראל: "הזרוע הצבאית של חמאס טוענת כי פגעה פגיעה ישירה בנגמ"ש של צה"ל באזור שכונת שג'אעיה במזרח העיר עזה. לטענת חמאס, ליד הנגמ"ש פוצץ מטען נפץ או נורה טיל נגד טנקים. הארגון טוען גם כי ירה רקטה או פוצץ מטען סמוך לבית שבו התמקמו חיילים באזור. הזרוע הצבאית של הג'יהאד-האסלאמי טוענת כי פוצצה מטען ליד כוח רגלי של צה"ל בשכונת תופאח בדרום-מזרחה של עזה".
גל ברגר, הכתב לענייני ערבים של קול-ישראל, הביא את הדברים בשם אומרם והותיר אותי עם התהייה: האם זו הודעת סרק של האויב, שבאה להשפיע לרעה על מצב רוחו של הציבור בארץ, או שהיא משקפת מציאות?
לרגע התפתה הלב להאמין שזה אכן קטע במלחמת העצבים שהג'יאהד וחמאס מנהלים נגדנו בימי המערכה האלה, אבל אחר-כך נזכרתי שאתמול חוויתי חוויה דומה: בשעות הבוקר דיווחו כלי התקשורת, מפי הזרוע הצבאית של חמאס, כי כוחותיה פועלים בשטח ישראל. כמו הבוקר, כך גם אתמול, שמר דובר צה"ל על שתיקה והותיר את הזירה התקשורתית למסרים של ארגוני הטרור הפלסטיניים. אחר-כך דווח בכלי התקשורת שכבישים נסגרו באזור הגובל ברצועה "בגלל אירוע בטחוני" – והלב התמלא דאגה: מן הסתם יש לכך קשר להודעות הרהבתניות של חמאס. רק בערב, כתריסר שעות לאחר הודעת חמאס, נמסר רשמית על חדירת כוחותיו לאזור עין-השלושה ועל נפילתם של רב-סרן אמוץ גרינברג וסמל אדר ברסנו.
מאז החלה הפעילות הקרקעית של צה"ל ברצועה, התהפכה מתכונת הסיקור של האולפנים הפתוחים והשידור החי
בשעת כתיבת הדברים האלה (20.7.14, בשעה 10.00) עדיין איני יודע אם הודעות חמאס והג'יהאד על הצלחותיהם לפגוע ביחידות של צה"ל בשכונות שג'אעיה ותופאח נכונות או מטעות. דובר צה"ל אינו מגיב עליהן. לעומת זאת הוא מצא לנכון לפרסם לפני שעה קלה הודעה הקובעת כי "הצבא פגע פגיעה קשה במערך המנהרות של חמאס". לדבריו, צה"ל שולט ב-14 מנהרות שהיו אמורות לשמש את ארגון הטרור לפיגועי טרור איכותיים. בעוד שהטור הזה נכתב מתפרסמת הודעה נוספת מטעם דובר צה"ל: מח"ט גולני נפצע באורח קל-בינוני בהיתקלות ברצועה.
מאז החלה הפעילות הקרקעית של צה"ל ברצועה, התהפכה מתכונת הסיקור של האולפנים הפתוחים והשידור החי: משפע מופרז של מידע מפורט החוזר על עצמו – לדיווחים צנומים, לקוניים, הנמצאים בשליטה מוחלטת של דובר צה"ל. בשלב הראשון של המבצע, כאשר פגיעות הרקטות בעורף עמדו במרכז תשומת הלב, טרחו שדרני הרדיו והטלוויזיה לדווח על כל בדל התרחשות, עד כדי תפלות. הגישה הזו התכתבה היטב עם ציפיות הציבור (שאותן מעצבים במידה רבה הרגלי הסיקור האלה) ונבעה גם מזמינותו של המידע: הכתבים פרושים באזורים הרלבנטיים ויש להם נגישות טובה לזירות האירוע.
משהחלה הפלישה הקרקעית לרצועה, נדרשו הכתבים הישראלים לעצור על הגבול ונמנע מהם להצטרף ליחידות הלוחמות ולדווח מכלי ראשון על המתרחש. כך נהג צה"ל גם במבצע "עופרת יצוקה" ובמבצע "עמוד ענן" (בניגוד להחלטתו לשלב כתבים במלחמת לבנון השנייה – מהלך שבדיעבד נתפס כשגוי בגלל השפעתו השלילית על מורל הציבור והלוחמים, ולהבדיל, על יכולתו של החיזבאללה להפיק תועלת מודיעינית מהדיווחים הרצופים). הצרה היא שגם לגישה ההפוכה – בלימת הסיקור מקרוב – היה מחיר לא מבוטל: הציבור בארץ לא התוודע לאופי הלחימה האלים, חסר ההבחנה לא פעם, ברצועה, ולממדי פגיעתו באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. אחת התוצאות – דו"ח גולדסטון והשלכותיו החמורות על מעמדה המדיני של ישראל ועל תדמיתה.
ככל שמבצע "צוק איתן" מתארך, דוחקת והולכת המשימה המוטלת על דובר צה"ל למצוא נוסחה מאוזנת שתאפשר לתקשורת הישראלית לסקר מקרוב את ההתרחשות ברצועה ולדווח לציבור במהירות על התפתחויות משמעותיות. בגישה הנוכחית, משאיר תת-אלוף אלמוז את הזירה פרוצה שעות ארוכות מדי למסרים של חמאס.