סערת הרפורמה ברשות השידור מציפה שוב ושוב על פני המים הקוצפים את צמד המלים "שידור ציבורי", הזדמנות להיזכר במטרתו ובמשמעותו. אחת המטרות העיקריות, ללא ספק, היא שמירה על הדמוקרטיה באמצעות ביקורת על הממסד. המדינה מממנת ומקיימת כלי בקרה וביקורת שיבצע בדק בית מתמיד על עצמה ועל משרתיה, שיחשוף את עוולותיה וייצג את קולם של האחר, החלש והמנודה מול קבוצות כוח הקיימות במדינה.
הרדיו של הצבא הוא רדיו ציבורי, וככזה נושא גם הוא במשימה זו. אחד המודלים החביבים על גל"צ הוא תוכניות בשניים – צמד מגישים המנהלים שיחה ביניהם. תוכנית הדגל של תוכניות הצמד היא כמובן "המלה האחרונה", השולטת על זמן שידור של ארבע שעות בשבוע, בפריים-טיים רדיופוני, ולה קהל מאזינים גדול ונאמן.
לעומת תוכנית צמד כמו "חותרים למגע", שבה המגישים, המוכשרים בטירוף, עמלים מראש לייצר סאטירה, הגשת "המלה האחרונה" היא כנראה העבודה הכי קלה בעולם – לשבת מול מיקרופון פתוח, ללהג ולהגג, בלי להזדקק למטען ידע מיוחד, למאמצי תחקיר, לכישרון אמנותי או להפגנת הצטיינות בכל תחום שהוא. רק על עצמנו לספר ידענו, ואצל פסיכולוג היה עולה יותר.
ג'קי לוי, אברי גלעד, עירית לינור וקובי אריאלי, מתוך אתר "המלה האחרונה"
אגב, ארבעת מגישי התוכנית – עירית לינור, אברי גלעד, ג'קי לוי וקובי אריאלי – הם בעלי כשרונות יצירתיים מוכחים, אבל לרדיו של הצבא הם באים בשביל לנוח. גם את הפאנצ'ים הם מלקטים מהמאזינים באמצעות שלל משחקי חברה. למעשה מדובר בטור דעה ארוך ומתמשך, עם קצת פכים קטנים מהחיים, ומי כמוני יודע כמה קל לכתוב טור דעה אישי. להג כבר אמרנו?
בחלוף השנים הרבות, כמו בנישואים ארוכים, יצרו ארבעת המגישים פרופיל דעות די אחיד ומערכת יחסים שניתן להגדירה כאהבה-שנאה: אהבה עצמית ושנאה לשמאל הרדיקלי בכלל ולעיתון "הארץ" בפרט. דעותיהם הן תמיד ממסדיות. הם בדרך כלל מחזקים את החזקים, ורואים בכך חתרנות, כאילו בהפוך על הפוך, בלי להבין שחיזוק החזק הוא תמיד מעשה של חנופה ופחדנות.
ניקח לדוגמה התייצבות להגנה על העשירים, כפי שנעשה בתוכנית לא פעם על-ידי כמה מהמגישים. הרי עשיר פצוע אינו זקוק להגנתו של איש תקשורת. יש לו די כוח וכסף לרפא את פצעיו, האמיתיים והמדומים. אך מגישי "המלה האחרונה" תמיד מוכנים לעזור: לטייקונים, למקבלי הפנסיה התקציבית, לצבא, למשטרה ולכל קבוצת כוח אחרת.
הארבעה מתאפיינים בקו פטריוטי נוקשה. כל ביקורת על מדינת ישראל נתפסת כאקט של שנאה עצמית בואכה בגידה. שיטותיהם לביזוי השמאל מגוונות. אהובה עליהם במיוחד טקטיקת "תחזיק אותי באמש'ך" – הפסבדו-שמאלן תוקף את המחנה "שלו" עצמו, בעוד הימני מחזיק אותו. שניהם יוצאים נהדר, לפחות בעיני עצמם.
לנוכח הגנתם הנלהבת של הארבעה על חוסנה של ישראל, נראה שהמשכורת שלהם היא מן המוצדקות בהוצאות מערכת הביטחון, וכל פקפוק בנחיצותו של רדיו לבטחון המדינה מתבטל מיד.
חוץ משכר על הגשת התוכנית, אין להניח שהמגישים מקבלים תשלום נוסף כלשהו מגורם כלשהו, אך ברור שבעיסוקיהם האחרים הם קוצרים את פירות התוכנית, הן בשל הפרסום שהיא מביאה והן בשל העמדות המובעות בה: איזה ועד עובדים יזמין אותך להופיע בפני נשותיו, איזו תוכנית תרצה אותך כמנחה, איזו חברת סלולר, בנק או רשת מרכולים ישכרו את שירותיך כפרזנטור אם תביע דעות מחוץ לקונסנזוס. נסה למשל להזכיר את חנין זועבי בלי לגדף. גם אם הסוכן שלך הוא הכי חרוץ בעולם, הוא לא יוכל להשיג לך קמפיין, חוץ אולי מקמפיין לטחורים.
ואכן, זועבי יכולה לשמש מקרה מבחן. בסערת זועבי האחרונה הודיעו גלעד ולוי שהם פשוט יחרימו אותה ולא יתייחסו אליה יותר. אי-אפשר להכתיב לאנשי "המלה האחרונה" מה לומר, או להיכנס ללב מניעיהם, אבל קברניטי גל"צ צריכים לשאול את עצמם אם אין בהחרמתה של זועבי, שמייצגת קול אחר ושנוי במחלוקת, בידי מגישים בתחנה משום שימוש לרעה במשאב הציבורי שהופקד בידיהם, והאם מילוי משבצת שידור כה משמעותית על-ידי מקהלה של קול אחד אין בה מעילה במשימותיו של השידור הציבורי. את המגישים עצמם אפשר לשאול משהו על יושרה ואומץ, אבל חבל על האנרגיה.
נילי אושרוב משתתפת בקביעות כסטיריקנית בפינה ברשת ב'