בשבוע שעבר (13.11.11) התייחס העיתון "דה-מרקר" בהרחבה לממצאי דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת בדבר הריכוזיות בבעלות על אמצעי התקשורת בישראל וסכנותיה. הדו"ח, ובעקבותיו הסיקור ב"דה-מרקר", התמקדו בהיבטים הכלכליים והעסקיים של שוק התקשורת בישראל, והתעלמו מגורמים חשובים אחרים.
המחקר מצביע על הסכנות הטמונות בריכוזיות הבעלות, בבעלות הצולבת ובבעלות המשולבת (המכונה במאמר "אלכסונית"), ומציע המלצות הנוגעות בעיקרן לשוק. המחקר מעדכן בכך את תמונת המציאות, אך לצערי, צועד בבטחה בעקבות המתכננים והמוציאים לפועל של מדיניות הפיתוח של שוק התקשורת. מדיניות שנשענה, מאז כניסת הכבלים, הערוצים המסחריים, הרדיו המסחרי והלוויין, על קריטריונים של כלכלת השוק של מוצרים בני קיימא, שירותים ומוצרי צריכה. לכל אורך הדרך לא נשמע קולם של חוקרי התקשורת. הוא לכל היותר הופיע בשוליים, וחבל.
אזרחים קוראים להחרים את מוצרי חברת תנובה בשל עליית מחירים. סופרמרקט במודיעין, 13.9.11 (צילום: חורחה נובומינסקי)
התופעות שעליהן מצביעים החוקרים מוכרות וידועות זה כמה עשורים בארצות-הברית ובמערב אירופה והיו מושאיהם של ספרים ומאמרים רבים. הידוע שבהם ואולי בעל הכותרת הקולעת ביותר לעניין הוא ספרו של בוב מקצ'סני, "תקשורת עשירה, דמוקרטיה ענייה" ("Rich media, Poor democracy"). בבריטניה, למשל, פיתחו חוקרים מאסכולת ווסטמינסטר את התיאוריה הפוליטית-כלכלית כדי להסביר תופעות אלה. בישראל עסקו בכך בעיקר לקראת עלייתו של ערוץ 2 ובמהלך הדיון על שאלת הבעלויות הצולבות, וכן בספרים ובמאמרים רבים של עמיתי חוקרי התקשורת.
מי בכל זאת חסר בדיון הנוגע למציאות הישראלית? שני שחקנים מרכזיים במרחב הציבורי הדמוקרטי: העיתונאים והקהל. מעמדם של העיתונאים כמרכיב חשוב בשמירה על חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש המידע נשחק במהלך השנים בעיקר מסיבות כלכליות-עסקיות.
כך, במקום הסכמים קיבוציים המבטיחים תנאי העסקה והגנה בפני שרירות לב הבעלים, נכנסו בהדרגה חוזים אישיים. חוזים אישיים טובים אולי לכוכבים, אבל מונעים מן העיתונאים את רשת הביטחון של ההסכם הקיבוצי. התלות המוחלטת של מרבית העיתונאים בבעלים של אמצעי התקשורת יוצרת מציאות הנגועה בחשש סביר שעיתונאים יימנעו מפרסום מידע או תחקירים הנוגדים את האינטרסים של הבעלים או מי שהבעלים חפצים ביקרם, גם אם לא נתבקשו לכך במפורש או אפילו במרומז.
בארצות-הברית ניסו לפתח רעיון של "עיתונאות ציבורית", שתעניק רשת ביטחון לעיתונאים באמצעות התגייסות הקהילה שמשרת העיתונאי לתמוך בו נגד שרירות לבם של הבעלים. כך, אם בעלים של כלי תקשורת ינצל את כוחו מול העיתונאי, יופעל חרם צרכנים התומכים בפעילותו המקצועית של העיתונאי.
עניין חרם הצרכנים מוביל אותנו לשחקן הנוסף, הקהל. ללא קהל אין פרנסה, מאחר שמהות המוצר שמייצרים אמצעי התקשורת בשוק מסחרי אינה הפרסום (כפי שנוטים לרוב לחשוב), אלא הקהלים שמוכרים הבעלים למפרסמים.
הקהל הישראלי, שלא כמו בתחומים אחרים (מחאת הקוטג' ומחאת המעמד הבינוני), טרם גילה את כוחו בלחיצה על שלט הטלוויזיה או בכפתור הערוצים ברדיו, או בהימנעות מרכישת עיתון. למעט מקרים ספוראדיים של ביטול מנויים לעיתון, לא שמענו על חרמות כאלה.
לקהל יש גם כוח להשפיע על המחוקקים לטובת האינטרס הציבורי. בארצות-הברית, למשל, הצליחה התארגנות כזו למנוע ביטול חקיקה הקובעת כללים למניעת בעלות צולבת. אין סיבה שגם בישראל מחאה מאורגנת וממוקדת לא תמנע או לפחות תמתן את הסכנות המובנות בשוק תקשורת המבוסס בעיקר על מניעים כלכליים. המחאה ומרד הצרכנים יכולים להיות מודל לחיקוי גם בתחום צריכת התקשורת.
כמובן שאין תחליף לגורם שכן מוזכר בדו"ח: רשות שידור ציבורית עצמאית המשוחררת להלכה ולמעשה מהשלטון ומהכלכלה גם יחד.
פרופ' הלל נוסק מרצה בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל, ולשעבר יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת