אראל סג"ל מלין על "פסטיבל הדרת הנשים" הנחגג באחרונה ועל כך שהשיח התקשורתי בנושא "מתלהם, רדוד, שטחי ותלוי גימיקים זולים, שבינם לבין הסוגיה הערכית והחשובה מרחק עצום". ד"ר גל אלון טוען להפרזה בתיאור מצב השחיתות בישראל וקורא "להחזיר את השד לבקבוק". חנוך דאום מוחה על הרשעת צחי הנגבי בעדות שקר (שכן מדובר בסך-הכל בדברים "שכל עניינם היה מודעה לא חשובה"), מלגלג על החומרה המיוחסת לאישומים נגד אהוד אולמרט (בסך-הכל הוצאת כספים פסולה מארגוני נזקקים, ביג דיל), וכמובן, כואב את ההפרזה בביקורת על דברי הקילוסין לנתניהו שהחדירה לשכתו לטקס הזיכרון לנספי אסון הכרמל.
קולות אלה ואחרים קוראים לתקשורת להירגע: הדרת הנשים, השחיתות, אירועי "תג מחיר", ריכוזיות ההון, המהלכים להצרת צעדי התקשורת והעמותות, ושאר רעות חולות זוכים לדעתם לסיקור מוגזם שמנפח זוטות, נטפל לקטנות ואף מעצים את התופעות שנגדן הוא יוצא.
(איור: גוון בוול, cc-by-nc-sa)
הרב הראשי יונה מצגר, למשל, טוען שההתייחסות "הכמעט אובססיבית" של התקשורת לפעילותם של קיצוני החרדים ונוער הגבעות מעצימה אותה ו"גורמת להם, הרדיקלים, להתאהב בתפקיד שהם ממלאים [...] קבוצות הזויות אלו היו מצטמקות, נמוגות ואולי אף מתאיידות אלמלא הרייטינג הגבוה שלו הן זוכות".
להאשמת התקשורת בנטייה להפרזה יש כמובן על מה להישען, כולל בסיקור הנושאים הנ"ל, אולם הביקורת על כך גם מחמיצה דבר מה. לצד הדמגוגיה, ההמוניות ואף עיוותי העובדות שההפרזה נושאת עימה לא פעם, גלומים בה גם ערך ותועלת חברתית של ממש.
תחושת הבחילה הקולקטיבית שבה נאחזה התקשורת למול השבחים לנתניהו בטקס הזיכרון, למשל, מעידה כי התקשורת הישראלית מצוידת באינסטינקטים בריאים וערניים. אלה מזהים במהירות חומרים קלוקלים המאיימים לחדור למחזור הדם הישראלי, וממהרים להקיאם. נכון, נתניהו אינו קים ג'ונג-איל והטענה כי "צפון-קוריאה כבר כאן" אינה בדיוק מופת לפובליציסטיקה רצינית בשיאה, אולם התגובה התקשורתית החריפה לניחוחות הטוטליטריזם שעלו מהדברים היא אחד הגורמים המרכזיים שמונעים את המשך הגלישה במדרון המסוכן הזה.
נסו לשוות בנפשכם את הנאום הממלכתי הבא שהיה משוכתב בלשכת נתניהו אלמלא הגיבה התקשורת כפי שהגיבה, ובדקו אם עורכם אינו מצטמרר. לא מופרך להעריך כי מגמת החנופה הדוחה היתה מדלגת עוד כמה מדרגות למטה.
נסו לשאול את עצמכם מדוע טייקונים כמו לב לבייב ויצחק תשובה ניאותו להוציא מאות מיליוני שקלים מכיסם לטובת החזר חובות לציבור – על אף שאינם מחויבים לכך מבחינה חוקית (בשל ההפרדה בין בעל שליטה ובין החברה בע"מ שבשליטתו). רמז: המלה "אלטרואיזם" אינה אמורה להיכלל בתשובה. עיתונאים "אובססיביים" דווקא כן.
לפני שמתמקדים במתיחת ביקורת על הגזמה תקשורתית, מומלץ להתבונן לרגע בעובדות היבשות – דברים שאין עוררין כי אכן התרחשו בישראל בשנים האחרונות. מי שינהג כך ייזכר שראש הממשלה, שכמעט כל תורמיו מתגוררים מעבר לים, באמת פועל כדי למנוע ממבקריו להיעזר בתרומות ממדינות זרות – בנימוק שלא ראוי כי גורמים זרים יתערבו בפוליטיקה הישראלית (מבדר מאוד, אך אמיתי לחלוטין!).
משרד החוץ באמת הכריז בהודעה רשמית שבריטניה, צרפת וגרמניה הפכו למדינות "לא רלבנטיות"; סגן שר החוץ באמת סבר שהדרך הנכונה לשיפור היחסים עם טורקיה היא הושבת השגריר הטורקי על כיסא נמוך מכסאו; שר האוצר באמת הורשע בגניבה, שר העבודה באמת הורשע בקבלת שוחד מקבלן עובדים, והנשיא באמת הורשע באונס.
בתי-ספר אכן מסרבים לקבל לשורותיהם אתיופים ובנות ממוצא ספרדי; ילדות בנות שמונה אכן סופגות קללות ויריקות בדרכן לבית-הספר בטענה שאינן צנועות, כשהענישה כלפי תוקפיהן קלושה; מנכ"לי חברות ענק באמת מסבירים לציבור החוסכים לפנסיה ש"בעולם העסקים לא את כל ההלוואות ניתן להחזיר"; קרן נויבך אכן הודחה מהגשת "מבט שני" לאחר שנים של הגשה, בנימוק שהיא "לא עברה מסך"; "ישראל היום" באמת ייחס את השבחים לנתניהו בטקס הזיכרון לאסון הכרמל לקריין דן כנר.
כאשר אלו הן העובדות נטולות הפרשנות, נראה שהעת הנוכחית מצריכה פחות אנינות טעם ויותר סיקור תקשורתי אינטנסיבי, תקיף וערכי. ייתכן בהחלט שעברייני "תג מחיר" אוהבים לשמוע על מעלליהם בתקשורת והדבר מלהיב אותם, אולם ללא סיקור מסיבי של הדברים ספק אם רשויות החוק ימצו עימם את הדין.
ההתמקדות התקשורתית בנעמה מרגוליס בת השמונה מבית-שמש היא אולי זולה ברמה המקצועית ולא עמוקה במיוחד, אולם רק לאחריה נזכר ראש הממשלה להתבטא בנושא. ועדת טרכטנברג לעולם לא היתה קמה לולא הסיקור העצום של המחאה החברתית; והדוגמאות עוד רבות ומגוונות.
כלב השמירה של הדמוקרטיה אמנם מהיר חימה ונוטה להתלהמות, אולם הוא טוב יותר מחיית מחמד הנוטה לנמנם, או ללקק את ישבנם של התוקפים.