דדי מרקוביץ', נציב קבילות הציבור ברשות השידור, הוא טיפוס נמרץ ודעתן. השימוש במדיה החברתית אינו זר לו, והוא מנהל דף פייסבוק פעיל ומצייץ לא מעט בטוויטר. ציוציו של מרקוביץ' מגלים לא פעם את דעתו באופן מפורש על נושאים שונים הקשורים ברשות השידור. הוא אף לא הסתיר את דעתו בנוגע למסקנות ועדת לנדס ולהצעת החוק לסגור את הרשות הנוכחית ולהקים משדר ציבורי חדש, הצעה שנדונה בימים אלה בכנסת. מרקוביץ' אף השתתף (יחד איתי) בפאנל שדן בנושא במכללה האקדמית בנתניה ובו השתתפו גם רם לנדס עצמו וד"ר מוטי נייגר. את דעותיו בנושאים מקצועיים הנוגעים לרשות השידור הביע מרקוביץ' גם שם.
הבעת הדעה מצדו של מרקוביץ' מעוררת גם טרוניות וביקורת. ביום שני האחרון צייץ מרקוביץ' את הציוץ הבא: "יש אחד רועי גולדנברג מ'גלובס' שטוען שאני מגזים ואומר את דעתי בסטטוסים בפייסבוק בטוויטר. הכי מפריע לו שאני 'תוקף את החוק החדש'". אחד המצייצים בהמשך אותו שרשור היה נתי טוקר, כתב התקשורת והמדיה של "דה-מרקר", שכתב: "הוא לא היחיד. גם אלי הגיעו נשמות טובות שהלינו על כך...". גולדנברג בעצמו הצטרף לדיון לקראת סופו וטען שמרקוביץ' אינו מדייק במה שכתב עליו ("ממציא פה חלק מדברי").
בין לבין השיב מרקוביץ' לצייצנים אחרים שמצאו פגם בהתנהלותו – בין אם מטעמים צורניים (דף הפייסבוק וחשבון הטוויטר מוצגים ככאלו של נציב קבילות הציבור של הרשות), בין אם מטעמים סגנוניים (שפה בלתי פורמלית) ובין אם מטעמים מהותיים (הבעת דעה על פעולות מחוקקים ושרים מצדו של פקיד ציבור). לכל אלה ענה מרקוביץ' כך: "זה קודם כל חשבון שלי. הרשות לא מממנת או מקדמת אותו – למרות שביקשתי. מעבר לזה, זה מקום לא מחויט. תשובות רשמיות במייל.
"וחוצמיזה", הוסיף מרקוביץ', "מה רע בלהביע דעה? יאיר, וביבי ובוגי ובוז'י ונפתלי וציפי ושלי – כולם מביעים את דעתם – אז למה דדי לא (בגוף שלישי)". "תהיה שמח על זה שיש מישהו זמין 24/7 לתלונות ציבור. זה לא טריוויאלי", השיב לצייצן מתרעם, ולמגיב אחר שטען שמדובר "באליה וקוץ בה" הציע מרקוביץ' לחיות עם הקוץ (והוסיף סמיילי).
יש אחד רועי גולדנברג מגלובס שטוען שאני מגזים ואומר את דעתי בסטטוסים בפייסבוק בטוויטר. הכי מפריע לו שאני "תוקף את החוק החדש" #רשותהשידור
— dedy markovich (@iba_ombudsman) June 16, 2014
עצמאות מחשבתית, אי-תלות בממונים ויכולת ניתוח מקצועית הן תכונות חשובות למילוי תפקיד כמו זה של נציב קבילות ציבור, מבקר פנים ודומיהם. מרקוביץ' התגלה לא פעם כטיפוס עצמאי שיודע לבקר את המערכת, אך גם לתמוך בה על בסיס נקודתי וענייני. כך היה למשל בשני מקרים שהתפרסמו באחרונה. הראשון כשהעביר ביקורת על דפוסי פעולה של אגף הגבייה ברשות השידור והצביע על הצורך בשינוי תפיסתי בעבודתו, והשני כשדחה את תלונת קק"ל נגד קרן נויבך, תוך מתן תשובה בשפה חדה למדי לדוברת קק"ל שהגישה את התלונה.
מרקוביץ' עסק בעבר גם בנושאים רגישים כמו הופעת המגננה של ג. יפית בעניין שמלתה של שרה נתניהו, כך שנראה שהוא אינו נרתע לעסוק גם בעצבים החשופים של רשות השידור. למעשה, הבעת הדעה מטעמו על הליכי החקיקה והרפורמה המוצעת היא צעד מתבקש. כפי שגורמים מקצועיים אחרים מביעים לא פעם את דעתם מנקודת ראותם המקצועית על תהליך שינוי מוצע, כך גם מרקוביץ' יכול לעשות זאת. העובדה שעמדתו אינה עולה תמיד בקנה אחד עם ההצעה המוצעת על-ידי משרד התקשורת או מחוקקים כאלו ואחרים, אין בה כדי לפגוע בזכות, שהיא אף חובה, להביע דעה בנושאים שהוא מכיר ומעורב בהם בעבודתו המקצועית.
יש לזכור כי בעברו של מרקוביץ' תפקידים עיתונאיים בכירים, בין השאר עורך "מוספשבת" של "מעריב", וככזה הוא יכול להאיר נושאים הקשורים לתפקיד העיתונאי ולחופש העיתונאי במשדר הציבורי החדש. סגנונו של מרקוביץ' ברשת אולי מכופתר פחות מתשובותיו הפורמליות, אך דומה כי זה עניין משני. העיקר טמון במתן האפשרות ליצירת שיח מגוון של יודעי דבר, גם מבין בעלי התפקידים ברשות, בעניין החקיקה החדשה. לא ראינו גבות מורמות כשעובדי רשות ובכירים בה הופיעו בפני ועדת לנדס והשמיעו עמדות שונות בקשר לעתידה של רשות השידור. כך צריך להיות הדבר גם בנוגע להליך החקיקה, כל עוד העמדות הן ענייניות ומנומקות.
גילוי נאות: אלעד מן הוא היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", ומתוקף תפקידו זה יש לו יחסי עבודה מתמשכים עם נציב קבילות הציבור של רשות השידור.
קיפצובה
לפני כמה ימים שוגרו לעיתונאים וידוענים שונים הודעות מטעמו של משרד יחסי-ציבור בשם מרום-תקשורת. ההודעה עסקה בקידום עסקי התיירות בקיבוץ צובה והזמינה את הממוענים ליום היכרות עם המקום, ואף האריכה ופירטה אטרקציות שונות כמו קרוסלת סוסים, רכבת הרים, תיאטרון ילדים, מעגל מתופפים, טעימות יין מיקב צובה, טעימות מסדנת שוקולד, סיור במלון צובה ועוד ועוד. כל אלו הוצעו למוזמנים חינם ובתיאום מראש עם הממונות על כך מטעם המשרד. כותרתה של ההודעה היתה "הזמנה חינם ליום כיף לסלבריטאים, עיתונאים ובני משפחותיהם בתיירות צובה – כל הקודם זוכה".
על-פי שיחה שערכתי עם משרד יחסי-הציבור, עיתונאים מכלי תקשורת שונים אכן אישרו את הגעתם לאירוע (לצדם של סוכני נסיעות שהוזמנו גם הם). בין כלי התקשורת, לדברי אנשי המשרד, גלי-צה"ל, "ישראל היום" וקבוצת "ידיעות אחרונות".
לכאורה אין כל חדש בהזמנות כאלו, המקובלות אצל אנשי יחסי-ציבור המקדמים מוצרים. מבחינתם גם אין כאן בעיה פרקטית או אתית. במרום-תקשורת התעקשו על כך שאין כל התניה המחייבת את המוזמנים לכתוב על האירוע או לאזכר אותו בכלי התקשורת שבהם הם מועסקים, מטוב ועד רע.
בהחלט יכול להיות שזהו המצב, אך מצד המוזמנים והסטנדרטים המקצועיים שאליהם הם מחויבים, יש בהחלט בעייתיות בפנייה אליהם בשל היותם מובילי דעה וסוכני דעת קהל תוך הצעת טובות הנאה ללא תשלום – גם אם הפנייה אינה כוללת התניה בסיקור תקשורתי. במלים פשוטות – ברור לכולנו שהסיבה להזמנה היא ציפייה שהמוצר ירוויח מקהל המוזמנים, בדרך של "שלח לחמך על פני המים".
חגיגת שבועות בקיבוץ צובה (צילום: נועם מוסקוביץ)
מרום-תקשורת, יש להדגיש שוב, אינו שונה ממשרדים אחרים העושים שימוש תדיר בפרקטיקה הזאת, והוא לא הגדול או הבעייתי ביותר מביניהם. גם האירוע המדובר והיקף ההטבה המוצעת למשתתפים מוגבלים בערכם לעומת הטבות משמעותיות יותר המחולקות לא פעם, כמו טיסות, חופשות ומכשירים אלקטרוניים יקרים. עם זאת, המקרה הזה הוא דוגמה אנקדוטלית, טיפוסית וקוריוזית להתנהלות בעייתית ושכיחה ביותר מצדם של אנשי התקשורת המוזמנים – שמאמצים אל לבם בשמחה את ההטבות והמתנות, גדולות כקטנות, בלי לחשוב על ההשפעות השליליות שיש להן על עבודתם ועל הקשר שלהם עם הקורא – קשר שאמור להיות חשוב להם לא פחות מהקשר עם היחצן, ואולי אפילו יותר.
במקרים כמו אלה לעתים לא מתפרסם גילוי נאות בדיווח על המוצרים והשירותים שהתקבלו חינם, וגם אם יש גילוי נאות כזה, הוא בגדר תעודת הכשר לשרץ עיתונאי, שהרי הוא אינו מבטל את ההשפעה על הגינות הדיווח של האתנן – או של הציפייה לאתנן הבא.
בכתבה של ארי ליבסקר ב"גלובס" מ-2005 הודגמה האפשרות של קבלת טובות הנאה מצטברות בשווי של עשרות אלפי שקלים בתוך זמן קצר, באמצעות ניצול מערכת היחסים של עיתונאי עם מערך היחצנות. היו עיתונאים אחרים בעבר, כמו עומר כביר, שהצביעו על הבעייתיות שבקבלת מתנות מיחצנים. ראוי שמערכות כלי התקשורת עצמן יקבעו נהלים ברורים בעניין הזה, גם בהיבט של הלגיטימיות שבקבלת ההזמנות, ההטבות והמתנות, וגם בהיבט של הגילוי הנאות הכרוך בהן ובסיקורן.
ממרום-תקשורת התקבלה התגובה הכתובה הבאה: "תיירות צובה שמחה לקיים מדי שנה את חגיגות פתיחת עונת הקיץ. סיבה לחגיגה אליהם מוזמנים רבים וטובים מתעשיית התיירות על מנת להכיר מקרוב את החידושים במקום. באופן טבעי ברשימה זו נכללים עיתונאים ובלוגרים שזה תחום הכיסוי שלהם רוב ימות השנה, המוזמנים ללא כל התניה או בקשה בעל-פה לכתיבת חוות דעת חיובית. קיץ נעים ובטוח לכולנו".
דומה כי גם בתגובתם בחרו במשרד להמשיך את הקו היחצני לטובת הלקוח, על חשבון התמודדות עם השאלות המטרידות שביקשתי עליהן תשובה. היזהרו ממתנות חינם, בייחוד כשמישהו אחר מקבל אותן – קיץ נעים ובטוח לכולנו.
אבני דרך
השבוע פורסם כי בסופו של דבר לא תוקם מינהלת במשרד התקשורת שתכין את הקמת המשדר הציבורי החדש. אופיר דור וענת רואה דיווחו ב"כלכליסט" כי הדבר נובע מדיאלוג שבין משרדי המשפטים, האוצר והתקשורת. אמנם תמשיך להיעשות עבודת הכנה באמצעות חברת ייעוץ חיצונית שאף ייעצה לוועדת לנדס וייתכן שיתווסף יועץ מקצועי מתחום הטלוויזיה והשידורים, אך לא יגויסו מראש בעלי תפקידים במשדר החדש ולא תוכרע זהות מנהלו במסגרת זו.
על ההתפתחות הזו יש לברך. יצירת עובדות בשטח מבחינת זהות מנהליו ועובדיו הבכירים של המשדר הציבורי החדש אינה רצויה, משום שיש בה כדי לעקר את רעיון העצמאות שלו ושל הנהלתו – שאמורה להתמנות על-ידי ועדת האיתור לאחר השלמת הליכי החקיקה. הסדר הנכון של הדברים הוא להשלים את מינוי מוסדות תאגיד השידור החדש, ורק אז להניח בידיהם העצמאיות את המשך הקמתו וניווטו.
איסוף חומרים ועבודות ייעוץ והכנה יכולים להתבצע תוך הבהרה שמדובר רק בייעוץ שאין חובה לקבלו כפי שהוא. יש בעבודת הכנה כזו יתרונות לא מעטים של ניצול מיטבי של הזמן והכנת הקרקע המקצועית. כאמור, אפייה מוקדמת מדי של מרכיבי השידור הציבורי החדש יכולה לעורר ניחוח של אי-נוחות באשר למידת עצמאותו ובאשר למעורבות השר והמשרד בפעולת הגוף החדש.
הדירקטוריון הוא זה שצריך למנות באופן עצמאי את מנהלי הגוף החדש ולהכתיב לו, בגבולות החוק, את חזונו ומדיניות הפעולה שלו. נכון הדבר גם לגבי זהות מנהליו ועובדיו. עם זאת, צריך לחתור להסדר מוסכם מראש, שיעוגן בחוק, באשר למנגנון הקליטה של עובדים מהרשות הקיימת. מעבר חלק ומתואם יותר בין הרשות הקיימת והחדשה יסייע למזער מחלוקות ונזקים, כפי שכתבתי כאן לא פעם בעבר.
שר התקשורת גלעד ארדן (מימין), ח"כ קארין אלהרר ושר האוצר יאיר לפיד, בדיון על חוק רשות השידור החדשה בכנסת במסגרת "ועדת אלהרר", 11.6.14 (צילום: פלאש 90)
בשולי הדברים דיווחו הכותרות על התקרבות משמעותית עד כדי פריצת דרך במגעים בין משרד האוצר והתקשורת לבין ההסתדרות על אודות הסדרי הפרישה של העובדים. נדמה כי להערכות שהשמענו כאן רק בשבועיים האחרונים היה על מה להסתמך בכל הנוגע לצורתו של ההסדר הסופי, וכי הרטוריקה של הדיון הציבורי לא העידה דווקא על שורת התוצאה.
גם היקפיו המשוערים של ההסדר הכספי עם העובדים הפורשים מתבהרים, והם גדולים מאלה שדובר עליהם בתחילה על-ידי האוצר בעת דיוני ועדת לנדס. מעניין יהיה לראות אם ההתקדמות הזו בדיוני הפרישה ומכסת העובדים שתעבור לרשות החדשה תעזור להשקיט את הרוחות בוועדת אלהרר, המקדמת את חוק המשדר הציבורי החדש, ותסייע בקידום קצב הטיפול בסעיפי החוק הרבים, אחרי שלא מעט גורמים המעוניינים בקידומם הביעו השבוע תסכול באשר למידת ההתקדמות שהושגה בדיונים.
ידיעות או לא להיות
בעקבות הפרסומים על קמפיין הסלבריטאים של "ישראל היום", פורסם ב"וואלה" כי ב"ידיעות אחרונות" התקבלה החלטה שלא לדווח על אותם מפורסמים שהשתתפו בקמפיין לעיתון המתחרה. ב"ידיעות" אולי לא שמו לב או אולי שכחו, אבל פרקטיקה כזו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תקנון האתיקה של מועצת העיתונות בכל הנוגע לשימוש לרעה בכוחו של עיתון. סעיף 16(א) לתקנון קובע כי "לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להימנע מפרסום".
עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון (צילום מסך)
מילא אתיקה, אבל יכולים להיות גם טעמים חוקיים להיותו של נוהג כזה בעייתי. בעבר, כשניתחתי כאן את החידושים הנובעים מפסק דינו של בית-המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר', טענתי כי ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק לשון הרע במקרים שבהם "היחסים בין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הקימו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום" יכולה לקבל פרשנות מרחיבה שתוצאתה הכרה בחובתם של כלי תקשורת לפרסם מידע מסוים לציבור ולא להימנע מפרסומו מסיבות שאינן ענייניות.
צריך לזכור גם את חובותיו של עיתון לקוראיו בהיבטי הגנת הצרכן כך שהימנעות שיטתית מפרסום עניינים מסוימים או בקשר לאישים מסוימים, ובלא גילוי נאות, יכולה להיחשב אולי הטעיה בנסיבות שונות. פרקטיקה נקמנית כזאת, המעדיפה שיקולים מסחריים צרים של כלי התקשורת על פני חובת הדיווח שלו לציבור קוראיו, היא פסולה וראוי היה לעשות כל מאמץ לעקור אותה מן השורש.
מונדיאל 2014: לרווחת הצופים
שלי פריצקר, מי שהיתה בעבר כתבת המדיה והתקשורת של "כלכליסט" וצופת מונדיאל בהווה, צייצה בשבת האחרונה את הציוץ הבא: "המשחק אנגליה-איטליה משודר בערוץ 2 במסגרת שידורי רשת, ביום של קשת ובין תוכניות של קשת. שייפרדו כבר". אכן, יש משהו מוזר בשידור של זכיין אחד הממוקם בין משדרים של זכיין אחר וביום שידורים לא שלו. לכאורה הדבר מצריך אישורים של הרגולטור האחראי, הלא הוא הרשות השנייה, וסיבה מוצדקת לחריגה מהמסגרות המאושרות והמקובלות. שאלה בעניין הופנתה על-ידי "העין השביעית" לרשות השנייה, לרשת ולקשת.
מרשת נמסר: "רכישת משחקי המונדיאל על-ידי רשת נעשו לטובת צופי הטלוויזיה בארץ. כל האישורים התקבלו מראש".
מקשת נמסר: "הבקשה הגיעה גם מהרשות וגם מרשת, ואנחנו נענינו לבקשתם".
מהרשות השנייה נמסר: "זכויות השידור למשחק ששודר בשבת אכן נרכשו על-ידי הזכיינית רשת, כמו כמה משחקים אחרים במסגרת המונדיאל. לאור כך הועברה לרשות בקשת רשת והסכמת קשת להחלפת יחידות השידור הנדרשות. בקשה זו אושרה על-ידי מנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, תוך יידוע מועצת הרשות, והכל על-פי הוראות החוק והזיכיון בעניין זה. אישור הבקשה במקרה זה נבע מהעניין הרב במשחקי המונדיאל והיה לרווחת הצופים הרבים".
טוב שהרשות והזכייניות מפגינות גמישות ורצון טוב שיש בהם כדי להועיל לצופים, וטוב שהדבר נעשה בצורה מסודרת ותוך בחינה של הרשות הממונה ומתן האישורים הנדרשים וביצוע איזון בזמני ובמשבצות השידור. הנה, במקרים מסוימים, כמאמר הסיסמה, "טוב שיש רשות שנייה".
מונדיאל 2014: טבע דומם
מי שביקש להתעדכן במהלך מבזק חדשות 2 ברגעי הקסם של משחק הפתיחה של המונדיאל בין ברזיל לקרואטיה נאלץ להסתפק במחזה מוזר. רגעיו המרכזיים של אותו משחק הוקרנו לצופה במתכונת של מצגת תמונות סטילס ולא כמבזק רגעים מרכזיים. דווקא דיווח על מה שנעשה מחוץ לאיצטדיונים באותו יום זכה לליווי ויזואלי במתכונת הרגילה.
פרסומים הנוגעים לבעיות בשידור מבזקי מונדיאל עסקו באתרי האינטרנט ודווח בהם על הודעה של רשות השידור לאתרים שרכשו זכויות לשידור מבזקים שלא יוכלו לעשות בהם שימוש בשל מגבלות של אישור השידור האירופי ושל פיפ"א. בירור מעלה כי חדשות 2 רכשו זכויות שידור הנוגעות למשחקי המונדיאל מרשות השידור עצמה, ולכן לא ברור אם מדובר במניעה חוקית-הסכמית או בצורת הגשה יצירתית שנבחרה על-ידי עורכי אותו מבזק בוקר יום שישי.
רשת, שרכשה, אגב, זכויות גם לשידור משחקים רגילים, הקרינה במהלך שידורי הבוקר שלה השבוע גם מבזקי מונדיאל. למרות החדשנות שבפורמט המצגת, הם החליטו להיצמד למתכונת קלאסית ובדוקה מעט יותר.
מעקב המדור המשפטי
בעבר עסקנו כאן לא מעט בסוגיית הכתיבה בתשלום בוויקיפדיה. השבוע התייחס לכך יוסי גורביץ במדורו "דו"ח טכנולוגי" שבאתר "כלכליסט". "בוויקיפדיה הבינו כבר לפני זמן רב שיש להם בעיה כאן, ואחד המייסדים, ג'ימי ויילס, אף הציע לסגור את אפשרות העריכה לכלל האוכלוסייה, הצעה שנפלה בסופו של דבר", כתב גורביץ'. "עם זאת, כעת ויקיפדיה משנה את הכללים שלה. היא דורשת כעת מכל אדם שמקבל כסף כדי לכתוב ערכים בוויקיפדיה לציין את זה. כדי להבהיר שהיא לא משחקת משחקים, היא מציינת שעריכה כזו היא עבירה פדרלית על-פי הכללים של ה-FTC. זה עדיין לא איום בתביעה – אך לא מן הנמנע שגם זה יגיע".