כלל משפטי ותיק וידוע שמקורו במשפט הרומי הוא Caveat emptor. משמעותו – "ייזהר הקונה". כלומר, על קונה נכס לבצע את כל הבדיקות הנחוצות בטרם יתחייב בעסקה. דומה כי במקרה של ח"כ פואד בן-אליעזר, המירוץ לנשיאות והפנטהאוז היפואי, יותר משהוטרדנו מכשרות הרכישה, הטרידה אותנו עצם הרכישה עצמה. דומה כי גם פואד היה יוצא נשכר אם היה נותן דעתו יותר על העסקה הנדל"נית. גם כאן מתאימה הקביעה כי יזהר הקונה, לבל יחד עם הנכס ירכוש גם מוניטין שלילי ובמקרים חמורים יותר, כמו במשחק המונופול המפורסם, גם כרטיס כניסה לכלא.
בשוליה של הפרשה הזו הידהד דיון יצרי, על העסקתם של חוקרים פרטיים על ידי פוליטיקאים כדי לאסוף מידע שלילי על יריביהם, הלגיטימיות של שימוש עיתונאי בחומרים כאלה והפעלת חוקרים פרטיים על ידי כלי התקשורת עצמם.
אלדד יניב (צילום: יוסי זליגר)
בתכנית "המטה" ששודרה בשבת בערוץ 10, הביע אלדד יניב דעה נגד שימוש בחוקרים פרטיים על ידי פוליטיקאים נגד יריביהם הפוליטיים. ביקורת עקבית זו הושמעה על ידו כבר בעבר ונשאלת השאלה מדוע שימוש כזה נתפס כפסול על ידי מי שבימים אלו חשיפת שחיתויות קרובה לליבו, ויש לציין לזכותו העלאה אל סדר היום הציבורי של סוגיות ועובדות הנוגעות לכך.
משיחה שערכתי עם יניב אני מבין כי חששו אינו נובע מעצם הפעלת החוקר לשם חשיפת המידע אלא מהשלכות שליליות אחרות שיש להפעלת חוקרים בידי פוליטיקאים לשם ניגוח והפלת עמיתים פוליטיים. להבנתי, עמדתו של יניב היא שעיסוק בהפללת יריבים פוליטיים מהווה הסחת דעת מהמטרה העיקרית של דאגה משותפת לטובת הציבור, משחית את שיקול הדעת של הפוליטיקאי וגורם לו להיות מונע משיקולים משניים של טובה אישית, ובכלל - רצוי שבין הפוליטיקאים לבין עצמם ישררו יחסי אמון בסיסיים.
להשקפתו של יניב ישנם מספיק סוכני-ציבור שתפקידם להפעיל חוקרים ולבצע חקירות של שחיתות ציבורית - המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, שומרי סף אחרים בזרועות הממשלה כמו החשכ"ל, היועצים המשפטיים ורואי החשבון הפנימיים ואחרים. גם עיתונאים, להשקפתו של יניב וגם להשקפתי שלי, יכולים וצריכים להרחיב את השימוש שלהם בחוקרים פרטיים, שהנגישות והכלים שהם מחזיקים אינם תמיד זמינים ואפשריים לעיתונאי הממוצע (הכל, לא מיותר לציין, במסגרת החוק בלבד).
הקשיתי על יניב בנקודה נוספת ושאלתי מה קורה אם בכל זאת מגיע לידיו של עיתונאי חומר שהושג בחקירה פרטית כזו על ידי פוליטיקאי? האם ניתן וצריך לעשות בו שימוש עיתונאי או להשאיר את הטיפול בו לגורמי האכיפה המוסמכים. כאן היתה תשובתו חד-משמעית – במקרה שהחומר כבר קיים, יש לבחון אותו, מותר לעשות בו שימוש ואף חובה לעשות כך. אמנם צריך להתייחס אליו בחשד ובזהירות המתאימים, להצליב את המידע ולשקול אותו בראי האינטרס של מוסר המידע, אולי תוך גילוי נאות מתאים שלא יביא לחשיפת המקור, אך בהחלט אסור להתעלם ממנו.
על אף שנטייתי האינסטינקטיבית הייתה לדחות את עמדתו של יניב בקשר לשימוש פוליטי בחוקרים, שכן חשיבות המידע המגיע לפרסום עיתונאי או לחקירת רשויות עולה על ספקות הנוגעות לתמריצים שיש למקור שמסר אותו, הרי שבמבט מעמיק יותר יש בה לא מעט מן הצדק. אמנם, חשוב לנצל באופן יעיל מקורות שיש להם אינטרס בגילוי וחשיפת המידע, אך יש לאזן שירות זה עם נזק אחר שעלול להיגרם לתקינות ניהול הזירה הציבורית. לכן, אין לדחות מידע קיים כזה כשהוא כבר ישנו אך אין לעודד השגתו באמצעות חוקרים.
גם תוך כדי השימוש העיתונאי במידע מסוג כזה, יש לבצע את הבדיקות המתאימות והמשלימות ולא להסתמך עליו ככזה ראה וקדש, כפי שאמרתי גם בקשר למידע שהביא יניב עצמו. לטעמי, יש גם להצמיד למידע הזה גילוי נאות מדוייק ככל שניתן כדי שהקורא יוכל להעריך נכונה את משקלו של המידע שמוצג בפניו ולקבל רמז מדריך לגבי סוג האינטרסים של מוסרו, מבלי שתיחשף זהות המקור.
לסיכום, ייזהר העיתונאי הקונה חתול בשק ממקור אינטרסנט, יזהר הפוליטיקאי הקונה מידע מחוקר פרטי לשם הפללת קולגה פוליטי וחשוב מכל - יזהר נבחר הציבור שמנסה לקנות לעצמו זמן אגב הסתרות והצהרות מתחמקות. בסופו של דבר, כך למדנו בזמן האחרון – דינם של חתולים לצאת מן השקים.
יועץ סתרים
הראיון שהעניקה ל"ידיעות אחרונות" ד"ר אורית גלילי צוקר, יועצת התקשורת הפוליטית לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו, עורר עניין רב אך גם גרר אחריו ביקורת שעסקה במידת הנאמנות המוגבלת שהפגינה גלילי צוקר כלפי מי שהיו לקוחותיה עד לא מכבר. כאן באתר עסק בכך השבוע עוזי בנזימן.
על אף שדומה כי לא נולדה כל סנסציה אמיתית מהראיון הזה, ועל אף שבהתייחסויות היועצת ללקוחותיה אפשר היה לגלות מידה לא מבוטלת של איפוק (אולי מחשש לתגובה תקיפה מצידם), ועל אף העדר גילויים חדשים או הערכות מחכימות לגבי בני הזוג נתניהו שלא נחשפנו אליהם כבר בעבר - על אף כל אלו הותיר הראיון, שבמקרה או שלא במקרה פורסם בעיתון הנחשב כמתנגד מובהק לראש הממשלה ורעייתו, תחושה חמוצה.
הפניה לראיון עם אורית גלילי-צוקר על שער "ידיעות אחרונות", 6.6.14
ככל שיש אתיקה ליועצי תקשורת או תקשורת פוליטית - ויש כזו - הרי שגלילי צוקר לא נצמדה אליה ברגעי האמת. גם מבלי להידרש לשאלות מתחום דיני החוזים ושאלת קיומו והפרתו האפשרית של סעיף סודיות בהסכם ההתקשרות בין גלילי צוקר לבני הזוג נתניהו, ניתן לומר כי יועץ תקשורת הוא איש אמון של לקוחותיו. הם חולקים איתו לבטים, סודות ונקודות תורפה וחולשה. סיום יחסי העבודה ביניהם אינו אמור להתיר את המחסום מעל פיו של היועץ ואת פרסום המידע על ידו בלא הסכמה מפורשת של הלקוח. כך הדבר על פי חוק בנוגע למקצועות אמון אחרים כמו במקרה של עורכי דין, רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. מאפייני אנשי אמון אלו דומים ותכלית החסיון שהוענק להם דומה לזו של יועץ תקשורת.
לאחרונה נשמעו קריאות להרחיב את החיסיון שהוכר בפסיקה על יחסי עיתונאים ומקורות גם על יחסי יועץ התקשורת ולקוחו. קרא לכך בין השאר יועץ התקשורת רוני רימון במאמר שפרסם ב"דה-מרקר" ובכנס שנערך לכבוד השקת ספרו של עו"ד ד"ר ישגב נקדימון. יחד עם קריאות חוזרות ונשנות לעיגון החיסיון העיתונאי בחקיקה כמו זו שהושמעה גם השבוע על-ידי ד"ר תהילה אלטשולר-שוורץ, ראוי לבחון בהחלט גם את הרחבת כללי החסיון למקצועות אמון נוספים ובין השאר גם לזה של יועצי התקשורת.
ראוי גם לבחון את החלת החסיון על מעשים עיתונאיים ולא בתלות פרסונלית של מבצעיהם, שכן, כפי שטענתי בעבר – כך ניתן להתחמק מהגדרות חמקמקות ושנויות במחלוקת של "מיהו עיתונאי" ומהצורך בהענקת הסמכות לגורם כלשהו, שלטוני על פי רוב, לקבוע קווים לדמותו.
מנגד צריך לזכור ולהבהיר כי הענקת מעמד פורמלי לחסיון בין יועץ תקשורת ללקוחותיו, כמו גם בין בעלי מקצועות אמון אחרים ולקוחותיהם, תחייב את איש המקצוע לאמות מידה מקצועיות של שמירת החסיון השייך ללקוח. הפרת אמות מידה אלו צריכה להיות מלווה בסנקציה כדי להגן על טיבה של מערכת יחסי האמון, לא רק עם לקוחות לשעבר אלא גם עם לקוחות עתידיים החוששים מהפרה חוזרת ונשנית של כללי המשחק בידי היועץ. את המקל הזה לא ניתן לאחוז בשני קצוותיו.
אור צהוב
תלונות לא מעטות הגיעו אל נציב קבילות הציבור של הרשות השנייה בעקבות אחד הפרקים בעונה החדשה של הסדרה הקומית "רמזור", שכלל התייחסות לאמהות חד-הוריות כ"שרמוטות". מלבד התלונה לרשות השנייה נגד יוצרי הסדרה וזכיינית ערוץ 2 "קשת", הוגשה גם תלונה למשטרה מצידו של ארגון "הקול הנשי". גם התנצלותה של "קשת" שנכללה בתגובה לידיעות על הגשת התלונה במשטרה, לא התקבלה בהבנה אצל המתלוננות שלא ראו אותה כמספקת.
דוד רגב, נציב הקבילות של הרשות השנייה, כתב עם תום בדיקתו את התלונה כי הוא סבור שבתוכנית אכן נחצה הגבול שהומור לבין פגיעה בצופים ובעיקר בצופות. "האם כינוין של האימהות החד-הוריות בכינוי הגנאי 'שרמוטות' הוא הומור?" שאל רגב במכתב התשובה לתלונה, וענה:
בבדיקה שערכתי עולה כי המילה שרמוטה מקורה בשפה הערבית ולה שני פרושים; אחד, סמרטוט. שני, הנפוץ יותר, הוא פרוצה. מומחים בשפה עמם שוחחתי, אמרו כי מדובר במילת גנאי בה משתמשים כשמבקשים לפגוע באישה. אני סבור כי מילה זו היא פוגענית, מבזה ומשפילה בכך שמציגה את אוכלוסיית האימהות החד-הוריות כמופקרות"
מבלי לפגוע ביסודיותה של הבדיקה הלינגוויסטית-פילולוגית שביצע רגב ניתן היה לקבוע כבר בלא התייעצויות מיוחדות ומתוך הסתמכות על הפקולטה למדעי החיים, שתי קביעות יסוד בקשר להתבטאות ולתלונות. הראשונה – שרמוטה היא מילה מעליבה ומכוערת. השנייה – אימהות חד הוריות אינן שרמוטות ובטח שלא רק בשל היותן חד הוריות. ספק אם גם יוצרי הסידרה ומשדריה מאמינים באמירה טפשית ומקוממת כזו – ככל שהיא נאמרת ברצינות.
דוד רגב, נציב פניות הציבור ברשות השנייה
מקרים כאלה הם הוכחה נוספת לכך שגם ניסיונות הומוריסטיים יכולים להיות סרי טעם. מנגד, נשאלת כאן, כמו בפעמים אחרות, השאלה האם רגולציה של שידורים צריכה לעסוק בסוגיות של טעמים ועלבונות או שהיא צריכה להישאר בתחומי ההתראה והאזהרה של הגנת הצרכן מפני תוכן פוגעני אפשרי – כשהבחירה והברירה נותרת בידי הצופה (הבגיר, או הצופה האחראי במקרה של צופים קטינים).
כבר בעבר עסקתי כאן בשאלות הקשורות למתח בין חופש הביטוי לבין פגישה ברגשות. אמירות מפורשות של בית המשפט העליון לאורך השנים מתחו מאוד את גבולות חופש הביטוי, גם במקרים של ביטויים מיותרים, מעוררי חוסר נוחות בולטת ואף מכוערים באופן בוטה. כפי שכתבתי אז, אני סבור גם היום כי נוכח אמירות מפורשות אלו של בית המשפט וחרף אי-הנוחות המתעוררת לנוכח צפייה במשדרים כאלה, אולי ראוי להשאיר את השיפוט באשר לתכניות וליוצריהם – בידיו של הצופה עצמו ובלא מסננות נוספות.
דבר הצופה יעיל לעתים יותר מפטרנליזם רגולטורי. כך, אם אכן נפגעו רגשותיו של הציבור, יוצרי "רמזור" יוכלו להרגיש את אי-הנוחות של הצופים, כל שזו קיימת, היישר בטבלת הרייטינג של יום המחרת ושל שידורי הפרקים הבאים.
כמובן שצריך לקבוע כללים מחייבים וברורים לסיווג תכניות כאלה ולשעות שידורן (כפי שכבר קורה במידה מסויימת) ולתת לצופה התראה מראש על סוג התכנים שהוא עלול או צפוי להיחשף אליהם – ברמה הויזואלית והטקסטואלית. עדיף לרגולטור שיתמקד בסטנדרטים נוקשים וברורים יותר של גילוי נאות מאשר בשיפוט סובייקטיבי של פגיעה ברגשות הציבור.
כוכבי הסדרה הקומית "רמזור"
ועוד הערה אחת לסיום – בעוד שאנחנו מתעכבים על סיווג תכנים ומשדרים בתכניות בידור, פרסומת, דרמות וסרטים ומזהירים את עצמנו ואת ילדנו מביטויי שפה קשה, אלימות ותכנים מיניים, משודרות כאן על בסיס יומי תוכניות מציאות מטרידות בכל שעות היום וללא כל סיווג ופיקוח.
הכוונה היא לא לתכניות ריאליטי מסוגן של "האח הגדול" או "עד סוף העולם" אלא למהדורות החדשות ותכניות האקטואליה המשודרות לאורך כל היום ברדיו ובטלוויזיה בשעות שילדים, גם רכים בגיל, נחשפים אליהם גם בלא תיווך או ניטור מתאים. על תמונת המציאות הבעייתית הזאת הצביע גם מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", כשהתייחס לחקירת המשטרה על ילדות שניסו לרצוח את חברתן לכאורה בהשפעת סדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאליס", מקרה שמצא ביטוי גם בדיווחים חדשותיים במהדורה המרכזית.
המהדורות האלה – כולנו יודעים, עמוסות פלילים, אלימות ותכנים מיניים בוטים. לא פעם הורים מוצאים את עצמם נבוכים כשהם צופים ומאזינים לתכנים האלה יחד עם ילדיהם עד כדי כיבוי המכשיר או החלפת הערוץ. "משדרי החדשות", לעומת תכניות אחרות, כך כתב שריר בביקורתו, "מסווגים כראויים לצפייה בכל הגילים – גם עם צילומי הזוועה מסוריה, גם עם תיעוד תאונות הדרכים, גם עם נאומי ההפחדה של נתניהו ויעלון משואה נוספת. לפני שיפנו לטפל בסדרה לא מזיקה כמו 'גאליס', כדאי שירחיקו ילדים מהמסך בשמונה בערב". אכן מילים כדורבנות.
אגרה וחצי
השבוע ולקראת דיוני ועדת אלהרר, היא הוועדה המיוחדת שהקימה הכנסת לשם קידום חוק השידור הציבורי החדש, המשיכו להישמע הקולות השונים המבקרים את הצעת החוק ואת העומדים מאחוריה, כמו גם את מניעיהם. מהבולטים במבקרים הוא איתי לנדסברג-נבו, מנהל מחלקת התעודה בערוץ הראשון. במאמר שפרסם ב"וואלה", קבל לנדסברג-נבו על גישה פופוליסטית, לטעמו, של השר ארדן.
ביחס לאגרת הטלוויזיה שעל ביטולה הכריזו ארדן ולפיד כתב לנדסברג-נבו כך: "אגרת הטלוויזיה היא 'קנס מאוס'? ארדן עצמו ביטל את האגרה כדי לרצות את הטוקבקיסטים והטיל את מימון הרשות על אגרת הרדיו. זה כבר קנס לא מאוס כנראה. ארדן לא יגיד לציבור שמדינות דמוקרטיות רבות מממנות את השידור הציבורי באמצעות אגרה. אבל ההסתה כאן היא העיקר".
בסמוך ללנדסברג-נבו פרסם השבוע גם פרופ' דן כספי בבלוג שלו ב"הארץ" רשימה מנומקת בנוגע לחשיבות האגרה ליציבות השידור הציבורי. "ביטול האגרה הינו מהלך מקיאבליני בעידן ההפרטה. מעבר לעליה בסקרים לשר התקשורת, המרת האגרה על שידורי טלוויזיה ורדיו למס עקיף נועדה לנשל את הציבור מאחד הנכסים החשובים לטובת המממנים הישירים – הממשלה, המפרסמים והפילנטרופים הנדיבים". כתב כספי.
שר התקשורת גלעד ארדן במסיבת עיתונאים לרגל מסירת המלצות ועדת לנדס לסגירת רשות השידור, 6.3.14 (צילום: יוסי זליגר)
נדמה לי כי ניתן לומר בזהירות שטיעוניהם של שני הצדדים – אלו שמתנגדים לביטול האגרה ואלו התומכים בה, לוקים לא פעם בחד צדדיות לא מעטה, המתעלמת מתמונה מורכבת יותר של שיקולים ואיזונים. ראשית – כפי שכתב לנדסברג-נבו וחשוב להזכיר שוב ושוב - בניגוד למצג הנחרץ על ביטול האגרה – הרי שהאגרה לא הולכת לשום מקום. גם לאחר ביטול הרכיב הנקרא אגרת טלוויזיה שנגבה עד עתה מן הציבור באופן ישיר על ידי רשות השידור, יגיע מימון החלק הארי של תקציבה מאגרה הנגבית באמצעות חידוש רשיונות הרכב. האגרה הזאת היתה ונשארה ותמשיך להיות משולמת בשיעורי גביה מושלמים כמעט על ידי ציבור רחב ובלא תלות לשאלת הצפיה בטלוויזיה בכלל ובערוצים הציבוריים בפרט.
שנית, גם במשטר בו מתקיים רכיב אגרה המשולם ישירות על ידי הציבור למשדר הציבורי, מישהו קובע את גובהו. אחת התלונות המשמעותיות מצד גורמים ברשות היתה שהממשלה דחפה את שיעורי אגרת הטלווזיה למטה ובכך כפתה על הרשות מחנק תקציבי, לכאורה לשם העמקת השליטה והאחיזה בה. צריך לזכור כי לשלטון שני אמצעי אחיזה מרכזיים במשדר ציבורי והם ערוצי המימון והשליטה עליהם ושליטה מתמשכת על מינוי או החלפת מנהליו של המשדר הציבורי. בשני ההיבטים האלה יש למצוא מנגנונים שינתקו את היכולת של השלטון לפגוע בעצמאות הנחוצה למשדר הציבורי.
על כן, גם מי שחושב שאגרה עצמאית היא הפתרון ליציבות השידור הציבורי, אינו יכול להסתפק בכך וחייב גם להבטיח את עצמאות המנגנון הקובע את גובה האגרה. כאן צריך להתחשב גם בשאלות של יעילות ומידתיות – מעבר לשאלת העצמאות. יש גם להטיל יכולת אכיפה על מי שיקבע את שיעור האגרה, לבל יתרשל או יחטא לתפקידו.
לכן מעניין יהיה לחשוב על פתרון במסגרתו דירקטוריון השידור הציבורי בעצמו הוא זה שיקבע את גובה התקציב וכנגזרת ממנו גם את גובה האגרה שתיגבה כולה מן הציבור באחד מאפיקי הגביה היעילים (אגרת רכב, ספקי תקשורת אחרים, חברת החשמל וכו').
פעולה רשלנית של הדירקטוריון וחבריו שתביא לבזבוז משאבים או להתנהלות אחרת שאינה לטובת הציבור או המשדר הציבורי עצמו, תאפשר הגשת תביעות נגד חבריו על ידי הציבור הרחב בדומה להגשת תביעות ייצוגיות או נגזרות במקרה של חברה ובעלי מניות שלה. כך אולי תישמר עצמאותו של המשדר הציבורי, כששומרי סף רבים מקרב הציבור יתומרצו לעקוב אחרי מנהליו והתנהלותם ולבחון את תקינותה. יש לא מעט אתגרים במודל הזה, אך הוא מנתק את השליטה התקציבית שיש לממשלה על המשדר הציבורי ואולי יש בכך יתרונות שמצדיקים את אימוץ המודל הזה.
מעקב המדור המשפטי
מעריב של מעריב. שעות מעטות לאחר שהערכתי כאן בשבוע שעבר כי גורלו של הדומיין "מעריב" צפוי להיות כזה שישאיר אותו בידי קבוצת ה"פוסט" ו"מעריב" החדש, פורסם כי בית המשפט המחוזי בירושלים, האמון על חלוקת נכסיה של קבוצת "מעריב" של בן צבי, קבע כי כך אכן יהיה, לאחר תקופת ביניים קצרה במהלכה יוכלו הגולשים לאותו דומיין לבחור האם ברצונם לעבור לאתר NRG או שמא לאתר קבוצת "מעריב" של אלי עזור. בשולי העניין הזה, מעניין מאוד היה לדעת כמה גולשים כאלה יש בכלל, העושים שימוש בדומיין "מעריב" או המנותבים דרכו לאתרים השונים. גם כאן נדמה שמדובר בקבוצה קטנה ומשנית מלכתחילה, שעד לפיצול המותגים לא היה לה משמעות של ממש, ורק הפיצול העלה את חשיבותה המעשית בשל עליית קרנו האינטרנטית של השם "מעריב".
ג'ודי פעם שלישית. בבוקר יום שלישי, פעמיים כי טוב, יום הבחירות לנשיאות, החליפה ג'ודי שלום ניר מוזס כמנחה אורחת את אורלי וילנאי, בהגשת תכנית הבוקר לצידו של גיא מרוז. לבני הזוג שלום-מוזס ולבני הזוג מרוז-וילנאי היכרות חברית קודמת, וצמד העיתונאים אף יצא להגנתו של סילבן שלום במהלך הפרשה האחרונה שהביאה לפרישתו מהמירוץ לנשיאות.
ג'ודי שלום-ניר-מוזס (צילום: פלאש90)
מעצם טיבו של סדר היום, שוב מצאה עצמה שלום-ניר-מוזס במרכזו של דיון תקשורתי על המירוץ לנשיאות, כשהיא לא מסתירה זוויות אישיות הנוגעות לדיון. כך למשל חשפה אגב דיון על מזומן בכספות, שלשרי הממשלה אסור להחזיק בחשבון הבנק שלהם סכומים במזומן העולים על תקרה מסוימת. למעורבות הזאת בדיון, דווקא מהזווית האישית, יש תרומה כלשהי, גם אם בטעות הושיבו אותה שוב על כיסא המנחה/המראיינת כשברור שמדובר בתעתוע.
מה שהיה פחות נחמד בסיטואציה הזאת ומשלים את הטיעון שפרסמתי פה בשבועיים האחרונים בעניין זה, הן השאלות שהפנה גיא מרוז, המנחה והמגיש הקבוע, לשלום ניר מוזס. אחרי גילוי נאות קצר על היחסים בין בני הזוג, התפנה מרוז לשאול שאלות רכות ומפרגנות לאל שמץ של ביקורת עיתונאית. שאלות בסגנון "איך מרגישים שהפסנתר הזה נופל עליך פתאום באמצע היום מהשמיים", הן לא השאלות המאתגרות שמצופה ממראיין נטול פניות לשאול את שלום-ניר-מוזס בהקשרים הנוכחיים. גם קיומו של הגילוי הנאות כאן לא מרפה את הפגמים שהתגלו בעצם השיחה.
ראיונות כאלה מדגימים את ההיקף אמיתי של הפגיעה שחווינו בהתבטאויותיה של שלום-ניר-מוזס בתכניתה בקול-ישראל אודות הקמפיין לנשיאות, בשלהן ספגה תלונה מעמותת אומ"ץ. הפגיעה בסך הכל לא היתה גדולה כאמור, ואת המרץ הביקורתי צריך לרכז במי שעמדה לו ההזדמנות לשאול שאלות מאתגרות ולא ניצל אותה – לא במוזס-ניר-שלום עצמה.