ליוסי שריד שמורה זכות היוצרים על ההגדרה השנונה שהעניק להתנהלותו של ראש הממשלה אריאל שרון בעת מהלך ההתנתקות מעזה: "עומק העקירה כעומק החקירה". רצה לומר, הסברים שמספק שרון להחלטתו לנטוש את הרצועה ולחסל את ההתיישבות הישראלית שקמה על אדמתה הם כסות כוזבת למניעיו האמיתיים: שרון, לדעת שריד, יזם וביצע את המהלך הדרמטי כדי להסיח את שימת הלב הציבורית מהחקירה הפלילית שהתנהלה אז נגדו, וממדי ההתנתקות נגזרו מהמידה שבה העמיקה המשטרה לחפור בחשדות שיוחסו לו.
התקשורת של אותם ימים (שנת 2005) חיבקה את שרון ותמכה בהחלטתו באופן גורף שנחקק בביטוי "אִתרוג" שטבע העיתונאי אמנון אברמוביץ'. מטבע הלשון של אברמוביץ', כמו זה של שריד, מתאר שתי תופעות: השימוש שעושה השלטון בגרסתו הרשמית כדי לכסות על כוונותיו הנסתרות, והנכונות של התקשורת הישראלית לאמץ את עמדתה הרשמית של הממשלה בלי לערער עליה בזמן אמת.
זה שישה ימים שהציבור והתקשורת חווים חוויה דומה לזו שלפני תשע שנים, בלי שהם נותנים דעתם על כך. השלטון מפיץ ומטפח גרסה על נסיבות חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה הצעירים בצומת גוש-עציון – והתקשורת מהדהדת וממנפת אותה בלי להרהר אחריה באופן ממשי. בד בבד נותנת התקשורת יד להצדקת המהלכים הישראליים כשהיא מדחיקה את מניעיה הבלתי מוצהרים של הממשלה, או מכל מקום אינה משיגה עליהם ברצינות.
בהתנהלותה זו שבה התקשורת ומאשרת מחדש אבחנות ידועות: ברגעים של משבר לאומי היא נרתמת לשרת את יעדיו של השלטון כשהיא משתקת את בלוטות הסקרנות, הספקנות וקריאת התיגר המפעילות את התנהלותה בדרך כלל.
הרמטכ"ל בני גנץ מדבר עם חיילים, 18.6.14 (צילום: דובר צה"ל)
מדהים להיווכח מחדש באיזו אדיקות מדבררים הכתבים הצבאיים, בכל כלי התקשורת המסורתיים, את גרסותיהם של נציגי השלטון על נסיבות חטיפתם של השלושה ועל מהלך המרדף אחר חוטפיהם. כמעט כאיש אחד מדקלמים עיתונאים אלה את הודעות דובר צה"ל ושאר נציגי השלטון – ובהם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. גם כאשר מופיעים פה ושם דיווחים המסתמכים על "מקורות בטחוניים" אנונימיים, אין בהם מידע מקורי, חדשני, חתרני – אלא עיבוד של גרסאות השלטונות.
לא זו בלבד שהכתבים הצבאיים אינם מביאים מידע ממשי עצמאי (האם בכל הפיקוד הבכיר של צה"ל ובצמרת מערכת הביטחון אין מי שחולק על אופן הטיפול בחטיפה ועל הממדים שמקבל המרדף אחר החוטפים?), אלא שהם צובעים את דיווחיהם בצבעים שמכתיב השלטון: מאופטימיות מכוונת בתחילה אל עבר דאגה עצורה בהמשך, וגמור בליבוי כעס ומשטמה כלפי חמאס – נכון לשעה זו (צהרי ה-18.6.14).
הטון השולט בסיקור התקשורתי משרת את צורכי השלטון, כפי שהוא תופס אותם, בנקודות הזמן שלאורכן מתפתח האירוע. האבחנה הזו תקפה גם כאשר לוקחים בחשבון את אילוצי הצנזורה וההתחשבות המובנת מאליה במצוקתן הקשה מאין כמותה של שלוש המשפחות.
זאת ועוד: הממשלה נאחזת באירוע החטיפה כדי לבצע מחטף ולהוציא אל הפועל מבצע בטחוני רחב ממדים נגד חמאס. הפעולה כרוכה בהקפצת אלפי חיילים לאזור חברון, גיוס מילואים, סריקות עומק ומעצרים באזורי שכם וג'נין, וגם בפעולות אלימות נגד מוסדות פלסטיניים אזרחיים. המבצע הנרחב הזה כרוך, מטבע הדברים, בפגיעה לא מבוטלת באוכלוסייה הפלסטינית, וגלום בו פוטנציאל לתקלות, קורבנות בנפש של אנשים חפים מפשע והסתבכות מדינית.
התקשורת, באופן לא מפתיע, נותנת יד גם לתפנית הזו שמקבלת ההתרחשות. ביומיים הראשונים היא הצניעה את עצם הכוונה לנצל את החטיפה כדי לבוא חשבון עם חמאס, ולאחר מכן, כשדובריה הרשמיים של הממשלה הצהירו על המגמה, לא ניכרו השגות משמעותיות עליה מצד התקשורת (היוצאת מן הכלל היא שדרת הפובליציסטים של "הארץ"). והרי מטבעה של תקשורת לעומתית (וכזו אמורה להיות עיתונות ראויה לשמה) שהיא תפעיל את האינסטינקטים המקצועיים הטבעיים שלה גם בעתות של משבר לאומי, או זמן חירום, כדי להציג לציבור מידע ותובנות חלופיים לאלה שמספק השלטון.
בשנת 2003 הציף הממשל האמריקאי את הציבור במידע וקביעות עובדתיות-כביכול שמיסגרו את סדאם חוסיין כשליטה של מדינה שצברה נשק להשמדה המונית וכמי שנתן השראה, או שהיה לו קשר ישיר, לפיגועים במגדל התאומים. זו היתה דרכו של ממשל הנשיא בוש-הבן להכשיר את הלבבות לקראת הפלישה לעיראק ולחיסולו של שליטה. בדיעבד התברר כי לא נמצא נשק כימי על אדמת עיראק, ובהשלכות הגיאו-אסטרטגיות של המהלך האמריקאי הזה נוכח היום העולם כולו.
התקשורת האמריקאית ב-2003 נהגה בדיוק כמו התקשורת הישראלית היום: היא קיבלה את גרסת השלטון כמובנת מאליה והיא מילאה תפקיד מפתח ביצירת האווירה שאיפשרה לממשל בוש לצאת למלחמה בעיראק. רק בדיעבד היכו עיתונאים אמריקאים בכירים על חטא, האשימו את הממשל בהונאה (בין השאר בגלל טענתו שסדאם רכש אורניום באפריקה) והתביישו בהתנהלותם.
חרף העובדה שמחקרים מקצועיים (וגם סקירות עיתונאיות המתפרסמות באתר זה) שבחנו את התנהלות התקשורת הישראלית בעתות משבר לאומי חוזרים ומאשרים את נטייתה המובהקת ליישר קו עם גרסות השלטון, היא לא למדה לקח, כפי שהיא מוכיחה בעצם הימים האלה.