כל הורה לילדים קטנים מכיר את המושג. אם פעם במסיבות יום-הולדת היו מביאים ליצן או קוסם שיבדרו את הטף באומנותם – היום יש "מפעיל". המפעיל, כשמו כן הוא, אמור לתפעל בטכניקות שונות את האמוציות של הילדים: להצחיק אותם, לרגש אותם, לגרות אותם לאתגרים, לגרום להם לעשות "בוווו!" כשילדה מחופשת למכשפה מרשעת נכנסת, או לצנוף בקול כשמופיע ילד לבוש כסוס אביר.

מקצוע המפעיל מזכיר להפליא את התנהגותו של ראש הממשלה נתניהו בעולם המבוגרים, ואולי מסביר גם את אמירותיו האחרונות בזכות "מהלכים חד-צדדיים" אל מול הפלסטינים. הלוא בדעתו של נתניהו כלל לא עולה לסגת משעל אחד מהשטחים – שעה קלה אחרי הראיון הוא הבהיר בלשונו שלא יפונו יישובים ישראליים ולא תהיה עוד התנתקות, והדגיש את התנגדותו לנסיגה ללא תמורה. וכי אפשר לנקוט מהלכים חד-צדדיים בלי לפנות התנחלויות ובלי לסגת משטחים ללא תמורה?

מבחינת נתניהו, העיקר כאן אינו הצעד עצמו – אלא ההפעלה. נתניהו אומר מה שאומר, זורק לחלל החדר פרפר צבעוני קשור בחוט, וכולם מצביעים על הפרפר, או מביטים בו בהשתאות, או מתווכחים על הסוג הנכון במגדיר. נתניהו פולט "מהלך חד-צדדי" – וכולם נגררים להמולה: העיתונאים נדרשים לפרש למה הכוונה, והאם חצה את הרוביקון או לא, ח"כים מהימין והשמאל נקראים להתקוטט בטלוויזיה על הרעיון, ציפי לבני עמלה על ניסוחים מעודכנים בדבר תרומת הישארותה בקואליציה, והעם, גם לו יש רגשות – בלב התמימים שבינינו נמסכת קצת תקווה, האדישים בינינו קצת מסתקרנים, הפסימים קצת חוששים.

"איני חושב שהסטטוס-קוו הוא דבר רצוי, ואיני מעוניין בו", הוסיף נתניהו באותו ראיון, והתכוון בוודאי לסטטוס-קוו הרגשי של אזרחיו. לנתניהו חשוב שנהיה בדינמיות רגשית, לא מופרזת המאיימת לטלטל את היציבות, אבל כזו המגיבה היטב לאתגרי ההפעלה. נתניהו מפטיר "מדינה פלסטינית" בנאום בר-אילן – אנו נדרכים בציפייה. המשא-ומתן מתחיל – מתגבש עניין. המשא-ומתן נכשל – אנו מתבצרים עם נתניהו באכזבה ובהשלמה מרה עם גורלנו כווילה בג'ונגל. פת"ח מתפייס עם חמאס – אנו וראש הממשלה נמלאים ברוח צדקנית ובקתרזיס פדגוגי של נזיפה בפלסטינים. שיחות גרעין עם טהרן, פיגוע בבלגיה – אנו נעטפים עם ראש הממשלה בחימה מוסרית על המערב ומוצפים בחרדות שואה. נתניהו מדבר על "מהלכים חד-צדדיים" – ושוב קמצוץ של ציפייה. וכך חוזר לו גלגל בעולם. שהרי איך אפשר לחיות בלא תקווה? ואיך אפשר לחיות בלי חרדה? העיקר תמיד להיות בתנועה, כדי שראש הממשלה יוכל להישאר בחוסר תנועה, ולהישאר איתן בכסאו, לעולמים.

לכאורה, אין מה להלין על נתניהו. הוא פוליטיקאי. ככזה, משימתו הלגיטימית היא לשרוד. אולם נדמה שלא היה עוד מנהיג ישראלי שהתמסר עד כדי כך לספינים, שקרים ומניפולציות רגשיות, ושניוון אצלנו עד כדי כך את יכולת החשיבה העצמאית. שבאמצעות הימנעות מוחלטת מראיונות והקפדה מוחלטת על תוכן ועיתוי המסרים שהוציא הגיע לשליטה כמעט הרמטית בדימויו הציבורי כראש ממשלה.

כה מיטיב נתניהו להפעיל אותנו, שאפילו שמאלנים מפקפקים אם יש מי שיוכל להחליפו בתפקיד, ולמחשבה על החיים בלעדיו נתקפים בפחד שלא נסתדר לבד.  לבד? ממש לבד? מה נעשה? מה עושים בלי המפעיל?