דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו, היום בכנס באוניברסיטת בר-אילן (צילום: "העין השביעית")
היום, תחת הכותרת "אחריות עיתונאית", ערכה אוניברסיטת בר-אילן ערב עיון על פרשת אורי בלאו. משפטנים, אנשי תקשורת ונציגי האקדמיה הציגו את עמדותיהם והתעמתו על רקע החלטת היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, להעמיד לדין את בלאו בגין החזקת מסמכים מסווגים בלא סמכות.
תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר ומי שהיה בתפקיד בזמן שבלאו נחקר, הגדיר את התנהלותו של בלאו בפרשה "הפקרות". "אני נבוך מהאירוע הזה", אמר בניהו, "אי-אפשר להצדיק אותו. אין בינו לבין חופש העיתונות שום דבר". בניהו טען כי אין לו כל טענה בסיסית לבלאו על עצם קבלת המידע מענת קם, אלא על התנהלותו לאחר מכן.
דובר צה"ל לשעבר שיחזר את התפתחות הפרשה מנקודת מבטו, ואמר כי מערכת הביטחון היתה מוטרדת מרמת האבטחה שבה החזיק בלאו את המסמכים שקיבל מקם. "האם יש כספת בבית?", תהה בניהו, "האם יש עובדים זרים או לא? האם המסמכים מונחים ליד החלון שהרוח יכולה להעיף אותם והאם הם נמצאים במחשב שהחיזבאללה או כל גורם אחר יכול להיכנס לאורי בלאו למחשב ולשאוב לו את כל החומר?".
בניהו תיאר כיצד לאחר פרסום הכתבה הראשונה בעיתון, ביקש מהרמטכ"ל באותה תקופה, גבי אשכנזי, להימנע מפתיחת חקירה. לדברי בניהו, כדי להימנע מפתיחת חקירה הוא פנה לסגנו דאז, עופר קול, וביקש ממנו ליצור קשר עם בלאו ולהציע לו להשמיד את המסמכים שברשותו. בלאו, מספר בניהו, השיב כי היה לו רק מסמך אחד ואותו השמיד. אלא שכעבור שבועות אחדים התפרסמה כתבה נוספת שהתבססה על מסמכים שבידי בלאו. שוב ביקש בניהו מאשכנזי להימנע מפתיחת החקירה ושיגר את סגנו לבלאו. לדבריו, בלאו השיב כי עליו להתייעץ עם היועץ המשפטי של העיתון, ולמחרת השיב כי אינו יכול להעביר אליהם מסמכים. תשובה זו, אמר בניהו, סללה את הדרך לפתיחת החקירה. לדבריו, כעבור זמן הגיעו לביתו של בלאו סוכני שב"כ, שמצאו שם "כמה עשרות מסמכים מסווגים לא מאובטחים".
בעוד החקירה נמשכת, אמר בניהו, התקבלו במשרדו למעלה מ-40 שאלות שהעביר בלאו לצורך הכנת תחקיר על עסקיו הפרטיים של אשכנזי. לדברי בניהו, לאחר שהשיב על כל השאלות קיבל עוד למעלה מ-60 שאלות על עסקיו ועל משפחתו. "ואני מסרב להבין את הרמז", ציין בניהו. בשלב מסוים, הוסיף, פנה לעורך "הארץ" ושאל אותו אם הוא מודע לכך שבלאו מעביר אליו עשרות שאלות לצורך תחקיר כלכלי. לדברי בניהו, העורך דאז, דב אלפון, אמר לו: "לא הזמנתי אצלו כעורך 'הארץ' שום תחקיר כלכלי על גבי אשכנזי".
עורך "הארץ" אלוף בן, היום בכנס באוניבסיטת בר-אילן (צילום: "העין השביעית")
"ברור לי מהדברים של בניהו, שאורי בלאו באמת עיתונאי מצוין ויסודי ומאוד אמין, אבל בתחקיר על אשכנזי הוא נכשל", אמר בהמשך הערב, בנימה אירונית, עורך "הארץ" הנוכחי אלוף בן, כשהוא מרמז לפרסומים סביב פרשת הרפז. "הוא עשה עבודה לא רצינית, כפי שהתברר לנו בשנה האחרונה: את מי אשכנזי הכיר, מתי הוא הכיר, מה הוא עשה איתם. בזה בלאו פישל".
בהמשך דבריו, ובטון רציני יותר, אמר בן כי "בטחון המדינה זה לא רק יותר תקציב או לבנות עוד טנקים או לתת יותר פנסיה, שהם גם דברים חשובים, אבל חלק מבטחון המדינה זה גם הדמוקרטיה וחלק מהדמוקרטיה הוא קיומה של תקשורת חופשית, וזה מה שהעיתונות עושה".
בתשובה לשאלת מנחה המושב, עיתונאי "גלובס" יובל יועז, על מידת האחריות שיש לעיתון כלפי עיתונאי העומד לדין, השיב בן כי אם העיתונאי עומד לדין בשל ביצוע עבודתו העיתונאית, "ודאי שהעיתון מחויב לתת לו גיבוי, להעסיק אותו, לספק לו הגנה, לתמוך בו ולהמשיך לפרסם אותו. [...] אני גם לא חושב שיש טענה מצד איזושהי מהרשויות שבלאו עשה משהו שלא במסגרת תפקידו העיתונאית, ממניעים אחרים".
כשנשאל על הגדרת כללים להתנהלות עיתונאים בעקבות מקרה בלאו, השיב בן: "אנחנו לא אוהבים את הצנזורה והיא מכבידה עלינו מאוד בעבודתנו, אבל יש לה גם יתרון אחד. אם אתה עובד לפי הכללים, אתה מוגן". את האפשרות להגדיר כללים חדשים תיאר עורך "הארץ" כמדרון חלקלק. "האם מותר לך ללכת עם סלולר?", שאל בן, "הרי דרך הסלולר יכולים להאזין לך. אולי הסלולר שלי בתור עורך 'הארץ' מואזן על-ידי כל מיני שירותי מודיעין זרים? איפה הגבול? האם אני צריך שראש מחלקת בטחון מידע יבוא אלי לעיתון ויוודא שכל המחשבים מאובטחים לפי הכללים שלהם? מאיפה אני יודע שהוא לא יבוא כדי לשים לי גם איזשהו קוד שיגיד לו עם מי מאנשיו העיתונאים שלי דיברו? איך אני יכול לסמוך עליו? הרי ברור שיש פה תחום מאוד אפור ורגיש".
לגבי עצם ההחלטה על העמדתו לדין של בלאו, תהה עורך "הארץ" כיצד התנהלותו של העיתונאי לאחר פתיחת החקירה קשורה להחלטה להעמידו לדין על סעיף של החזקת מסמכים סודיים בלא סמכות. "למה אתה מיתמם?", שאל מהקהל השופט בדימוס דן ארבל, שנכח באירוע. "אתה לא יודע על מה הוא עומד לדין? אתם כפופים לחוק בדיוק כל אדם אחר". בתשובה לכך שאל בן: "אז למה אנחנו מתהלכים חופשי?".
שני עיתונאים נוספים שהשתתפו במושב, כתבת קול-ישראל לענייני צבא וביטחון כרמלה מנשה ופרשן ynet לענייני ביטחון רון בן-ישי, הודו שגם ברשותם היו מסמכים מסווגים, חלקם מסווגים ביותר. בן-ישי טען כי התנהלות עיתונאית נכונה היא להחזיק רק במסמכים שיכולים לשרת את העיתונאי לצורך הכנת כתבה, והשמדתם או השבתם לבעליהם זמן קצר לאחר שהכתבה מתפרסמת. מנשה אמרה כי לא מתפקידה לשמש צנזורית של עצמה, וכי על אף שלא שינתה את נהלי עבודתה, מאז ההחלטה של היועץ המשפטי היא בהחלט חוששת שיופעל עליה לחץ להעביר מסמכים.
בן-ישי העלה כמה נקודות ביקורת ביחס להתנהלותו של בלאו בפרשה. ראשית, טען, פרסום המסמכים בעיתון תרם לחשיפת המקור. לדבריו, חוקרי ההדלפה יכלו לראות סימנים על המסמכים שהודפסו בעיתון שסייעו להם לצמצם את מספר המדליפים הפוטנציאליים. שנית, אמר בן-ישי, מספר המסמכים שהחזיק בלאו היה חריג בגודלו. שלישית, אמר, הוא חש כי הניסיון של בלאו להפעיל לחץ על צה"ל, כפי שתיאר בניהו, אינו הוגן. "אני לא ממש מתייצב מאחורי אורי בלאו, אבל באמת לא נוח לי שעיתונאי נשפט על החזקת מסמך סודי", סיכם בן-ישי.
תאונת עבודה
מוקדם יותר נערך מושב נפרד, בהנחיית עיתונאי "כלכליסט" משה גורלי, שהתמקד בפן המשפטי של העמדתו של בלאו לדין.
רחל דולב, הצנזורית הראשית לשעבר, טענה כי "סיפור ענת קם ואורי בלאו הוא סיפור חדש-ישן. [...] למי שעוסק בנושאי צנזורה ותקשורת השחקנים האלה מוכרים, גם הסיטואציות האלה מוכרות. הדבר היחיד שהתחדש זה העובדה שבסופו של יום הוגש כתב אישום נגד העיתונאי על אחזקת חומר סודי".
לדבריה, במשך עשרות שנים לא הועמדו לדין עיתונאים על סעיף זה בשל הסכמות שונות בין הצנזורה ורשויות הביטחון ובין העיתונות. המקרה של אורי בלאו, שיערה, הגיע לכדי העמדה לדין משום שלא היה מי שיתווך כראוי בין הצדדים. "מי שהולך למשא-ומתן עם השב"כ לא ייצא טוב מהדיון הזה", אמרה, "וברור שזה נגמר איך שזה נגמר והשב"כ כפה את דעתו על היועץ המשפטי והתוצאה היא הגשת כתב אישום".
הצנזורית הראשית לשעבר רחל דולב, היום בכנס באוניברסיטת בר-אילן (צילום: "העין השביעית")
דבורה חן, לשעבר מנהלת המחלקה לעניינים פליליים-בטחוניים בפרקליטות המדינה, הגדירה את המקרה של אורי בלאו "תאונת עבודה". לדעתה, עד היום לא הועמדו עיתונאים לדין בעבירה זו בשל העובדה ש"כל הצדדים הנוגעים בעניין נהגו באיזושהי מידה של ריסון עצמי ולא הביאו את הדברים לקצה". מה שאין כן, לדבריה, במקרה של בלאו.
חן ביקרה את הפרקליטות ומשרד המשפטים על שאינם מגבשים מדיניות ברורה בנושא זה, ואת העיתונאי ועיתונו על התנהלותם בפרשה. "כשמנסחים הסכם, והעיתונאי חושב שזה המקום שבו הוא יכול להתחכם עם השב"כ, ולא ער לזה שבנושאים כאלה למערכת הביטחון ממש אין חוש הומור, נוצר מצב של חוסר אמון", הסבירה.
"השלב שבו, במקום להתמודד עם המערכת בראש מורם ובעמוד שדרה זקוף הוא נעלם מהארץ ומשוטט בעולם, והעיתון בצורה זו או אחרת נותן לו גיבוי, אני, בלשון המעטה, חושבת שלא זו הדרך לפתור בעיות עקרוניות מהסוג הזה", הוסיפה חן. "לדעתי במקרה הזה שמו את משרד המשפטים עם הגב אל הקיר, וזה מצב שמאוד לא רצוי להגיע אליו".
"אני די מוטרד מנימת הדברים ששמעתי כאן", אמר השופט בדימוס דן ארבל כשקיבל את רשות הדיבור. "כאילו יש לנו פה שני צדדים שווים: אחד זה התקשורת, שהיא איזשהו מוסד שיש לו מעמד בעניין הזה של שמירת סודות המדינה, והשני זה זרועות הביטחון ומי שמופקד באופן רשמי על שמירת סודות המדינה, והם מנהלים משא-ומתן. זה לא המצב. מי שמופקד על סודות המדינה הם גופים שעל-פי חוק נתנו בידם את הסמכות והזכות לשמור על סודות המדינה ולפקח עליהם".
בהמשך דבריו ציין השופט בדימוס ארבל: "יפה מאוד שרוצים למצוא חן בעיני התקשורת ולקבל מאמרים יפים, אבל חופש הדיבור זה גם החופש לבקר את התקשורת. יש גם חופש כזה. [...] הסמכות להחליט מה לפרסם ומה לא היא לא של אורי בלאו". לדעת השופט בדימוס ארבל, "אורי בלאו כשל ולכן לפי דעתי צריך להעמיד אותו לדין".
בשלב השאלות מהקהל, פנתה אל השופט בדימוס העיתונאית רונית ורדי וטענה כי לעיתונאים בטחוניים רבים יש ספריות פרטיות עם מסמכים סודיים. "ההבדל הוא שהוא עשה את זה מהמקפצה בבריכה", השיב לה השופט בדימוס ארבל.